— דני, מי זה? מאיפה כאן כל האנשים האלה? — קול של רות רועד, היא לחצה חזק יותר במרפק של הבן. במוח שלה עבר מחשבה חד‑חד ערית: «מכרתי את הבית הקיץ בלי לשאול, ועכשיו מגיעים הבעלים החדשים לנהל אותו». המחשבה גרמה לה לייבש בפה, והיא שחררה את ידו, קפאה ונקחה מבט אל החצר שלה.
הקרשים הריחו מאורן. הריח היה חזק וחריף עד שהרעמת של רות כבר התחילה לדגדג, ועכשיו הריח הזה מתמזג עם סיד וזיעה. בחצר נעמדו אנשים. הרבה. לפחות עשרים, אולי יותר. גברים בחולצות כדורגל ישנות וג’ינסים משומשים, שתי בחורות עם רול סרטים, בחור על סולם, אחר – על הגג עם פטיש. מישהו גרר שקיות מלט, מישהו אחר ערבב באגרוף תערובת לבנה שמריחה ריח סיד חד. הפינה השקטה והדאגית של האיזור שלו אתמול, הפכה לכנרת של נמלים באפריל.
— דני — אמרה היא בקול יבש, כמעט בלי קול. — את/ה רואה את זה? אם מכרת את הבית קיץ בלי לשאול, לא אתמול אני לא אשכח. תגיד לי בכנות, האלה אנשים זרים?
— אמא, חכי, אלו לא «בעלים חדשים» — דני היסס. — מה את מתכוונת? הם שלי. כולם שלי.
— מה הכוונה ב„שלי“? מה קורה כאן? יש לי טלפון בתיק, אם לא תסבירי לי עכשיו, אני מקרא למשטרה.
היא ניסתה להגיע לתיק שהייתה תלויה על המרפק, אך האצבעות לא האזינו לה. במוח שלה עבר סרט שלם: הבית שהייתה בונה חצי עשרות שנים, המרפסת שלא נגמרה כי תמיד היה הלימוד של דני, או המשכנתא לרכב, או השיניים המלאכותיות… הכל נמתן, ועכשיו אנשים זרים רודפים את החלק שהייתה שלה, אותו שטח שהיא טיפלה בו כמו על ילד קטן.
— אמא — נגע דני בכתף שלה. — שמע. אלה לא «בעלים». אני הזמנתי אותם.
רות נעמדה עם התיק על הכתף, הסתכלה על הילד כאילו ראתה אותו בפעם הראשונה. שלושים וחמש, קו מצחייה, כתפיים רחבות – לא של אבא, של מי? בעיניה לא היה פחד ולא קנאתיות, רק חיסכון שקט.
— מי את?
— אני. אמא, הם שלי. כולם. מחבריי מהעבודה, מהקולג’, החברים מהשכונה שהייתי איתם בכדורגל. זוכרת את יוסי?
רות זוכרת את יוסי – חנון רעב שתמיד נשאר לאכול איתם כי נראה שלא היה לו מה לאכול בבית. היא הייתה מוסיפה לו מנה כפולה ועושה כאילו לא רואה איך הוא מתבייש.
— יוסי כאן?
— כאן. ועם סלב, מיכה-האדמוני, והאלי שה היה עדן ברמת החתונה. כמעט כל מי שאת האכילה, אמא.
רות סקרנה במבט סביב החצר. עכשיו זה היה ברור למה פני האנשים נראו מוכרים. הבחור על הסולם – הילד שהייתה נותנת לו את האופניים הישנות של דני כשהמשפחה שלו עברה לבניין משותף. והבחור עם האגרוף – שלומי, בכיתה ט’ שבר את החלון בכדור, והיא ביקשה רק להחליף אותו. הם גדלו, הפכו לגברים עם ידיים חזקות ופנים רציניות, ועומדים על החלק שלה עם קרשים וצמחים.
— למה? — שאלה ברגישות רות. — דני, למה?
דני השתתק. ואז אחז את ידה בעדינות, כמו שמחזיקים זכוכית שבורה, והפנה אל עצמו.
— את חיסכת את הבית הזה כל החיים, אמא. זוכרת שרצית מרפסת גדולה עם זכוכיות נגללות, לשתות תה בקיץ ולצפות בשקיעה? עוד לפני חצי עשר שנים היה לך תמונה במגז שתליית על המקרר.
רות חייכה, זכרון של התמונה הצהובה שהזדקפה בפינה של המקרר, נצמד לשולחן עד שהמקרר הוחלף והחתיכה נעלמה.
— את חיסכת, — המשיך דני, — מכל משכורת. ואז קיבלתי מלגות, מורים פרטיים, דירה קטנה כששפחתנו, ורק אז הבנתי כמה חיכית למרפסת. את חיכית שישה שנים לתיקון השינה, עוד היום יש לך ניירות פרחים על הקיר שכבר יותר מבוגר ממני. ואני זוכר איך אמרת: „המרפסת תחכה“. אבל היא לא תחכה – מספיק ждать.
רות נשתקה. היא חיכתה כך הרבה זמן שהרעש של הפטיש של יוסי על הגג נשתק, הוא הביט בהם.
— אני מחזיר לך את החוב, — אמר דני. — צוות בחינם. אנחנו מסדרים את זה תוך שבוע. הנה תכנית.
הוא שלף מכיסו האחורי דף מקופל, פתח אותו. רות ראתה שרטוט מסודר עם ממדים והערות בשוליים, לא חיתוך מגז, אלא תוכנית מקצועית שתתאים לפינה הקטנה שלה, כולל העץ הישן שלא רוצים לגעת בו.
— נעקוף את העץ, — אמר דני, תופס מבט שלה. — נבנה יסוד חזק, נתקין ריצוף חימום זול ויעיל. תוכל לשבת בו בנובמבר, לעטוף את עצמך בשמיכה ולשתות תה.
דמע ראשון נגלגל על לחייה של רות ונשאר בזווית הפה. היא לא נגבה אותו – פשוט לא שמתה לב. היא עמדה וצפתה בגברים המבוגרים שהיו פעם ילדים ששיחקו בכדור, שברו רגליים, לקחו ממנה קצפת חמה, חילקו שיעורים במטבח וגררו על משחקי מחשב. היום הם חזרו, חינם, כדי לבנות לה את המרפסת שתמיד חלמה.
פתאום, מאחורי הגדר נשמע שיעול, והופיעה ראש עם כיסוי צבעוני – וורדה אנתרופובה, שכנתה משמאל, עם הבעת פנים של „אמרתי לך“. היא חיבקה ידיים והביטה במצב כאילו מתבוננת בגבול מדינתי.
— רות, את זאת? — קראה בקול מתוק, שנשמע במלואו כמו ברזל. — והנה רעש, מכוניות, מה זה? יריד של עובדים?
— וורדי היי, בוקר טוב, — חייכה רות ויבשה את לחייה במהירות. — זה הבן והחברים שלו. הם באו לעזור לבנות מרפסת.
— מרפסת? — וורדה התנפצה. — יש לכם רישוי? את יודעת שעתה כל בנייה ללא רישיון גוררת קנסות, אם תמכרי את הבית ולא תשלמי? והחלק שלכם קטן, שלושה מטרים מהגדר שלי, אתם שומרים על המרחקים? אני לא אשאר שקטה, יש לי אחיין במשרד האחראי, אשמח להזהיר.
דני, ששמע זאת, פנה אל הגדר.
— שלום וורדה, יש לנו רישיון. הפרויקט מאושר, ועומד בתקני הכיבוי. יש לי חבר אדריכל שבדק הכל לפני שהתחלתי. רוצים לראות מסמכים?
וורדה רימאלה, מופתעת.
— נו, נו, נראה מה תעשו. אם תבנו, אז תבנו טוב, אחרת אני אקרא לעורכי דין. הילדים שלי ישנו בחדרי, אז זה משהו.
— אין בעיה, — אמרה רות בקול שקט, והקול שלה הפסק לרעוד. — הילדים שלכם אכלו בלינצ’ס איתכם באוגוסט שעבר, כששכחתם להאכיל אותם. אז הם ינוחו מאוחר יותר.
וורדה חייכה בחולצה והזיזה לצידו. יוסי על הגג חייך והחזיר את הפטיש. רות הרגישה לראשונה אחרי שנים רבות ניצוץ של תשוקה להגן על חלומה.
בשעתיים הבאות רות חבלה במצב של חצי שכבה, כאילו נרדמה. דני שם אותה על כיסא מתקפל בצל העץ, הביא לה ספל ישן עם ידית שבורה – אותו ספל שהיא שתתה ממנו תה כשהייתה קטנה – ויזרק לה תה חם מתרמוס.
— לך לשבת, — אמר בקול רגיש. — היום תצפי, לא „אעיף קמח“, לא „אשתול מלפפונים“. הבנת?
רות רצתה להיאבק, כי כך היא הרגילה במשך ארבעים שנה, אבל ויתרה, נשענה לאחורי הכסא וראתה.
היא צפתה איך יוסי ושותפו חותכים קרשים, והשריקה של המנעה גורמת לכלב השכונה לנבוח. מיכה-האדמוני, שכעת קרחת, מערבב תערובת ומסביר לבחורה עם זרע. דני הולך מבין אחד לשני, עוזר, מנענע ראש, פניו בוגרות ואחראיות. הבן שלה, הבעלים של החצר, מחזיר לה את החיים שהיא חיכתה להם.
בשלוש אחר הצהריים רות קמה. די. אפשר לצפות, אבל לא יותר מזה.
— אני מכינה ארוחה, — אמרה לדני.
— אמא…
— לא „אמא“, יש לנו כ twintig אנשים שקמו משעה שמונה. מה הם אכלו, כריכים?
— יש לנו לחם ונקניק…
— בדיוק. מהר.
היא הלכה למטבח. בפנים היה קריר וריח של קיץ. היא פקדה את המקרר – ביצים, חמאה, קפית של קפיר משנים שלוש, חרדל ישן – ואמרה לעצמה שאין קניות. אבל כשיצאה למרפסת לקרוא לדני ולשלוח אותו לחנות, מצאה חבילות גדולות מחזיקת הסרטים.
— כאן ירקות, עוף, ביצים, קמח, חמאה, — אמרה בחורה עם פלקס. — דני קנה אתמול, אמר: „אמא רוצה לבשל, אל תתנגדו, תנו את המצרכים“.
רות קיבלה את החבילות, הסתכלה על הבחורה, אחרי זה על דני שעומד בצד כאילו בודק את הקורות.
— אתה, — לחצה לו על הגב. — איך הגעת לכל זה?
— אמא, שלוש חודשים של הכנה, — ענה ללא להסתובב. — תגידי מתי יתבשלו הלינצ’ס.
היא הלכה חזרה הביתה, סגרה את הדלת בחוזקה, נשפה, ובסוף לחצה קמרים והחלה ללחות בצק.
לאחר שעה השולחן ארוך היה במרכז החצר, חלוּק על ידי החברים מתוך הקרשים באותו זמן של רבע שעה. על השולחן תפחה תפוחי אדמה של רות בשל שלוש מחבתות, כיוון שלא היה סיר גדול. נחתו מלפפונים ועגבניות, קצוצים כמו בימים של נעוריה, והקצוות של הלינצ’ס – דקים ועגולים. הצעירים האלו, שהיו עשרים, חייכו והחילו לאכול.
— טאטי רות, — קרא אחד עם פה מלא, כנראה שלומי, שהשבור את החלון. — לא אכלתי כאלה לינצ’ס לפני חמש עשרה שנה. אמת.
— אני יודעת, — חייכה רות והתחילה לצחוק. — לכן נשארת איתי עד הערב.
צחוק רם, חופשי, צעיר. בחצר שלה צחקו עשרים מבוגרים, צחוק שהיה כנראה הקול הטוב ביותר בעשר השנים האחרונות.
רות קמה, הסתכלה על כולם. יוסי עם כף, דני הרגיש מודאג. היא לקחה כוס קפה, מימתה מן הקומפוט וסימנה אותה.
— חבר’ה, — שלפה בקול חזק מהרגיל. — סליחה, היום בכיתי שלוש פעמים. הראשונה – מפחד. השנייה – משמחה. השלישית – מה שלא ידעתי איך להודות לכם. עכשיו אני יודעת. אני רוצה לשתות לכבודכם. לכל אחד. על כך שאתם זכורים. על כך שלא שכחתם אותי. על כך שהאכילה שלי לא הלכה תועבת.
היא שתתה את הקומפוט במהירות, כאילו היה משקה חזק. ברגע, השתה קטע של שתיקה, ואז קולות של „הוויה“ הפיצו את האוויר, ושקרן נפל מהעץ.
היא הלכה בין השולחן, חילקה לינצ’ס, מזגה תה, הקשיבה לשיחות והרגישה שאין עוד דאגה. לא דאגה של דני, נישואיו, המשכנתא, השכר. הכל נעלם, כי הילד שלה ישב על תיבה הפוכה, עם לוח על ברכיו במקום צלחת, משחיר לינצ’ס בריבה, ואמר: „לא, הפאנלים מחר, היום רק הפנים, אחרת גשם ישטוף הכל“. היא הבינה: הוא גדל. הוא יודע לארגן עשרים אנשים ולבנות מרפסת. והוא עשה זאת – בשבילה.
בערב, כשכולם חזרו למחנות ליד היער כדי שלא יצברו, רות ישבה על המרפסת הישנה, ודני ישב לצידה.
— איך היה? — שאל.
— אני לא יודעת איך להודות לך.
— אמא, זה אני שמודה לך. על כל.
השתקו למלח. אחרי זה רות אמרה:
— ידעתי תמיד שהורים נותנים לילדים, והילדים הולכים לחייהם. אבל לא ציפיתי לשום דבר. באמת, דני. רציתי רק שתהיה לך חיים טובים ממני.
— זה קורה, — ענה. — כי רציתי אותך. ועכשיו רוצה שגם לך יהיו חיים טובים. אפילו מרפסת.
רות חייכה והדיפה אותו בכתף, כמו כשהיה מוּבּא ציון של „שתי“ במקצוע.
— נכון, קבלן. מחר עוד פאנלים.
— הפאנלים לא ייעלמו, — אמר דני ונתן לה יד לעזור לקום.
השבוע עבר כשעה. ביום שישי בערב רות עמדה על המרפסת החדשה, מביטה בשקיעה האדומה שמשפיעה על הגינה. המרפסת בדיוק כמו בתמונת המגז – בהירה, מרווחת, עם זכוכיות נגללות וריח העץ החדש. הקרשים עדיין בלתי צבועים, וזה לא בעיה, עדיין יש זמן. על הרצפה כבר שמיכה ישנה, ובחלון – ספל תה. לבנדר שהחברות שתלו בכניסה ריח עדין, כמו הבטחה של העתיד.
מחר כולם יתפזרו, והיום הם יושבים שוב סביב שולחן, צוחקים, שותים תה ואוכלים לינצ’ס. רות תפסה את עצמה במחשבה: הכי חשוב לה שהיום, לכל אחד מאלה – יוכשהשמש שקעה, היא ידעה שלכל אותם עשרים לבבות יש מקום של אהבה וזיכרון שלא יחלוף.
