בקליניקה שלי לפעמים מרגישים כאילו אינני רק וטרינר, אלא שומר על סדרי מקריות מוזרות. החתול בוחר בדיוק את המדף בו חבויות תוצאות של מבחני דמותו של בעל הבית, והכלב נוקר על שכן ספציפי, רק כדי לגלות שלידו ידיים דביקות כאילו הוא עדיין תלמיד במאפייה.
באותו בוקר, המנהלת של הקליניקה, שרה, נחתה בקבלה ובקשתה אותי בעיניים: «ד”ר יובל, כאן נכנס גבר עם כלב וביטוי של זה משהו עליי והחיה שלי. לקבלו?». לקוחות כאלה כדאי להעביר מיד אלי; אם לא נדבר איתם בזמן, הם יפנו למטפלים רוחניים או למגדלים באינטרנט.
הלקוח היה בחייו השישים, גבוה, קמוץ מעט, פניו נזכרות בעבודה בשטח: קבלן בנייה, שומר, נהג. לבושו ג’קט פשוט אך באיכות גבוהה, נעליים מנוקתות, ועולם העיניים סמן עייפות של שנים של מאמץ.
הכלב שהביא איתו היה חלום של כל קבוצה בחצרות העיר. מעורב חזק חצאית בין רועה גרמני לכלב שמירה: פרווה אפורה עבה, חזה לבן, מבט חכם ובטוח. על צווארו רצועה ישנה אך חזקה, ושרשרת עבודה, משומשת אך אמינה.
שלום, אמר האיש, מתיישב על הכיסא. הגעתי בזכות המלצה. אני יעקב, וזה דפנה.
דפנה, כששמעה את שמה, קפצה באוזן והביטה בי כאילו היא יכולה למלא את הטופס במקום.
נעים מאוד, השבתי. מה קורה עם דפנה?
יעקב רסק את קאפוצ’יניו באצבעות ונאנח: איתה הכל בסדר, אבל איתי כנראה שמשהו לא תקין. אפילו אני לא בטוח מה קרה.
זו הייתה הפתיחה הרגילה של רבים מהסיפורים של הלקוחות שלי. אחרי זה באו חיות מנבאות, כלבים שמטפלים נפשית ועוד הפתעות.
בואו נתחיל מההתחלה, הצעתי. ספרו לי מתי התחילו התחושות שהופכות למשהו יותר מרק רפואה.
מהלילה, ענה. מהר מאוד.
היום והלילה הם זמנים שמבינים רק החיות: בחצות, כל החתולים אפורים, והכלבים הופכים לשעונים רועמים, במיוחד כשיש להם משמרת קפדנית.
אנחנו גרים לבד, המשיך יעקב. אשתי… נפרדה, הבן מתגורר בתל אביב, הנכדים שם גם. נותרתי כאן ב”דירת שני חדרים”. דפנה איתי כבר חמש שנים, מאז שהייתה גור.
דפנה, כששמעה את המילים גור, נמשכה ברגליה אל רגליו ונשפה עמוק, כאילו זוכרת את כל הסיפור.
אני מוביל אותה לטיול שלוש פעמים ביום המשיך בבוקר, בערב אחרי העבודה ובשעה עשראחת בלילה, לפני השינה. בערב קמנו, עשינו הכל, נרדמתי על הספה, היא על שטיח ליד המיטה. הכל היה רגיל.
הוא נקט בהשתקה, נזכר ברגע.
ואז, סביב שלוש בלילה, מישהו קם והתחיל להעיר אותי. הרגשתי כמו רכבת חודרת בחזה. פתחתי את העיניים דפנה עומדת ממעליי. כף רגליה על הספה, פניתה אל פניי וניבלה בשקט.
דמיינתי: חדר חשוך, גבר חצי ישנוני, וכלב כמפסק גז פתאומי.
אמרתי לה: «מה את עושה, חיה? זה הלילה». היא הסתכלה עלי בטיפת תמים, נגעה בכתף ונשקלה.
חיפשת שירותים? שאלתי בטבעיות.
חשבתי על זה, הוא הנהן. אבל שמנו נעלי בית, ג’קט, יצאנו. היא רצה לפני, קפצה בחוליות במרפסת. פתחתי את הדלת חשבתי שהיא תברח אל השיחים…
הוא חייך.
היא יצאה לחצר, עצרה ולא רצה להמלט. נעמדה, הסתכלה סביב ואמרה: «איפה אתה?»
ראיתי במבט שלה של כלבים: טקסט פנימי «האם אנחנו יחד או שאני לבד כאן?»
סגרתי את הדלת, המשיך יעקב. היה חורף בינואר, שלג קפץ, פנס יחיד, ירח. אמרתי לה: «בואי, רציני, אני רוצה לישון».
ואז? שאלתי.
היא לא הלכה לשום מקום, הוא פנה ידיו. הלכה לכיוון האורנים והספסל הישן שבחצר, הסתכלה סביב כאילו מחכה: «בוא נלך?»
בקולו של יעקב נשמעה צליל הלילה שמעורר שרירים.
בתחילה קראתי לה: «דפנה, חזרה הביתה!». היא נעמדה ומבטה היה חודר, לא עקשן כמו גור, אלא חודר בעיניים. היא נשפה.
הסתכלתי על דפנה: היא שכבה מתחת לכסא, אך עדיין עקבה אחרי השיחה.
טוב, המשיך הוא, הלכתי בעקבותיה. הגענו אל האורן, שם היה ספסל ישן. רציתי להסתובב סביב רק שקט, שלג וירח. פתאום היא ניבכה.
הוא השתק.
דפנה? שאלתי.
היא, הוא הנהן. קמה כפסל, פרווה נקרת, זנב נוקף, מביטה בשיחים, וצועקת בקול ארוך, לא כזאב, ואני כמעט הצטרפתי לבכי.
הוא חייך בלי שמחה.
אמרתי לה: «שקט, מה קורה», אך היא לא הפסיקה. ראשית חשבתי שמדובר בחבילות, שלג, משהו. אבל…
הוא השתק, מבטו ננעץ בידיו.
שם היה השכן שלנו, אמר לבסוף. דוד. אתם יודעים את הסוג: בחור רזה, בכובע, עם מקל. כל הבית מכיר אותו.
הנהנתי שכנים כאלה קיימים בכל חצר.
הוא שכב תחת האורן, על השלג, עומד על הצד. הכובע זז, הפנים כחולות, כאילו הוא לא שלו. בתחילה חשבתי שהכל מאוחר. דפנה רצה אליו, לחקה, נחתה באפו. הוא הוציא קול לא מילה, אלא נשימה.
יעקב רפד את הכובע שלו.
קראתי למספר 101, המשיך, ידיים רועדות, הקלדת המספרים לא נכנסת. דפנה סביבה, מזיזה זנב, לא עוזבת. היא שוכנת לידו, מניחה ראש על חזהו. אני עומד, מחכה לרופאים…
כאשר הרופאים הגיעו, הם לקחו את דוד, רישמו את יעקב כמגלה, ושיבחו את דפנה: «כלב מצוין!».
הם אמרו, הוסיף יעקב, שאם היינו מאחרים בכמה דקות, הוא היה קופא. שבץ תחת האורן שלנו. הוא לא הגיע למעלית והדינור של הקומה מתעכב.
הוא נשף כבד.
המשך כמו סרט: צפירות, שכנים במגפיים, דפנה מביטה בי כמו חמש שקלים. הבית שלנו הפך למוזיאון: «הנה המקום שבו מצאו אותו».
מה קרה לדוד? שאלתי.
הוא בחיים, הוא הנהן. במוסד השיקום. הבן בא, תודה, הביא עוגות. אני אומר לו: «תן לעוגה לכלבה, היא הרימה אותי».
הוא נגע בראש של דפנה.
חשבתי שזה הסוף, המשיך, אבל לא.
«אבל לא» במקרים שלי תמיד אומר שהסיפור רק מתחיל.
אחרי כמה לילות, שוב קם בשעה שלוש, אמר. כף רגל, אף, מגרגרים בפנים. קמתי: «מה? מישהו שוכב תחת האורן?»
שוכב? שאלתי.
אף אחד, יעקב נשף. אמרתי לה: «דפנה, מספיק להיות גיבורתיות, אני רוצה לישון». היא עדיין מובילה לדלת. יצאנו, הלכנו עד הספסל אין אף אחד. היא הריחה, רצתה סביב, הביטה בי ו זהו. חזרה הביתה.
זה קורה כמה פעמים. שלוש שעות בבוקר, דפנה קמה, מושיטה אל האורן. שלג, פלורסנט, עקבות. אף אחד מלבד השלג.
השתגעתי, הודיע יעקב. חושב שהייתי משוגעת או שדפנה נצמאת למקום.
ובקשר לדוד? שאלתי.
אף פעם, הוא ענה בטחון. היא ישנה כמו מת, חורגת, לא זזה.
אתם ישנתם כשדפנה קמה? שאלתי.
יעקב הביט בי במבוכה.
למה לשאול? אמרתי. לא קמתם, לא חקרתם, לא שתיתם בירה?
לפעמים כן, הוא ניסה. אחרי שנפטרה נינה הוא נתק, נותרתי לבד, לפעמים קמתי. אבל לאחרונה אני נרדם כמו בתיבת קופסה.
הוא הוסיף:
הלילה שבו היא קראה לי הרגשתי כאילו קם מאובדן. לחץ, ראש פועם, לב פועם. אם לא הייתה דפנה, הייתי שוכב שם.
הבנו זה עם זה. זאת הייתה מיסטיקה.
כלב שמקיץ בלילה הוא עלילה מוכרת לי, אבל כאן הפאזל היה מורכב יותר.
אז למה באתם אליי? שאלתי. לבדוק אם קורת הגג של הכלב נחשבת?
כן, יעקב הודה. לפעמים היא ניגשת, נושמת בפנים, נשכבת על חזהי עד שתזוז. כאילו בודקת.
דפנה נשפה והניחה ראש על נעלו של יובל.
שכנה אמרה: «היא מגיבה למוות, לעולם הדק», חשבתי: זה הזמן להגיע לווטרינר.
בדקתי את דפנה בקפידה: לב קבוע, ריאות נקיות, מפרקים תקינים, עיניים צלולות, בטן רכה, לשון ורודה. אין סימני כאב או נוירולוגיה.
בריאותה של דפנה מצוינת, הכרזתי. המיסטיקה רק בראש שלך ובראש הבניין.
יעקב חיכה לאבחנה מיוחדת, אבל נאלצתי לאכזבו.
הלילה הזה היה טראומה עבורה. הכל היה רגיל, עד שהתחלת לנשום בצורה מוזרה, להתהפך. היא קראה אותך, מצאת את דוד. כל הלהקה על סף קריסה.
הסתכלתי על דפנה:
עכשיו בשעה שלוש בלילה, היא מחפשת אם כולם בחיים. לכלב אין פילוסופיה, הכול שימושי.
כלומר היא משמרת? שאל יעקב.
בדיוק, אמרתי. היא משמרת את הקומה.
ועוד, הוספתי. היא מגנה עליך. הלילה שבו קמת מהקבר, היא כבר חשה את ההתנשאות שלך, אבל אז הופיע דוד. עכשיו היא חושבת: «אם האדם שלי שוכב בשקט, אני בודקת אם הוא לא שוכב תחת האורן בחוץ».
יעקב חייך, אך העיניים שלו נוקבות.
אם כך היא שומרת עלי? שאל.
כן, השבתי במקצת. שמירה חינם בלילה, בלי רישיון, אבל החוזה נחתם באף.
הוא הביט בדפנה בתסכול.
מה עלי לעשות? אני לא יכול להסביר לה שדוד במוסד ולא בחוץ…
אפשר, אמרתי. לא במילים, אלא במעשים.
דיברנו על דרכים מעשיות: לתת לדפנה תחושה שהלילה הוא מנוחה, לא משמרת; ליעקב לקבל שהחיים השתנו.
נסה לשבת איתה חמש דקות כל לילה, ללטף, לדבר. לכלב זה מפסק: «הקבוצה נרגעת, אפשר לישון».
ואם היא שוב תבוא בשעה שלוש? שאל.
אם היא חוזרת ומתנהגת בחוסר מנוחה קום, צא לחצר ועשה סיבוב. לא כדי לחפש מישהו להציל, אלא כדי להראות לדפנה שהכול בשליטה. חזור, שבחינה, אמור הכל טוב ושכב. אם אחרי שבוע היא ממשיכה להעיר ללא סיבה נחקור גורמים אחרים.
הפסקתי והוספתי:
גם תלך לרופא. לא למטפל רוחני, אלא לרופא משפחה. דווח על הקימות הליליות, על הלחץ, על הלב. דפנה ממלאת תפקיד, אבל היא לא רופאה. תגן על עצמך.
יעקב נענע בכיסא:
אתם משוחחים. הבן שלי תמיד אומר: «אבא, תבדוק את הבריאות».
רואים, אמרתי, מפתח ידיים. יש לכם שלושה מומחים: הבן, הרופא, והכלב. רק לכלב אין תעודה, אבל הוא יודע לשאוף בפה שלוש פעמים בלילה.
דפנה נשפה בחלל, כאילו אישרה כל מילה.
הוא יצא, הבטיח לפנות לרופא ולדבר עם דפנה. חשבתי שהחצי הראשון של העבודה הסתיים: הוא הפסיק לראות במזיקה של כלבה מיסטיקה. נותר החצי השני שיפר את תחושותיו ולא יתפוס את חייו כשדה ריק עם עץ וירח, שבו הוא רק צופה.
כמה חודשים לאחר מכן, דלת הקליניקה נפתחה ללא דפיקה.
יובל, אפשר בלי קביעת פגישה? פנה דמות מוכרת. אני והכלבה, אנחנו כאן.
יעקב נראה כאדם שקם אחרי מנוחה ארוכה. הקמטים נותרו, אך המבט חיי יותר.
איך משמרת הלילה? שאלתי, בעוד דפנה מריחה את החלל בשמחה.
העברנו אותה למקורה היום, הוא חייך. השבוע הראשון היא עדיין קמה בשעה שלוש, נושמת בפנים, אני קם, יוצא לחצר, עושה סיבוב, אומר: «דפנה, הכול רגוע, נלך למיטה». היא מביטה בי כמו מפקח על מתחילים. אחרי זה נרדם.
הוא נשב, ליטף את כלבה.
עכשיו זה קורה רק פעם אחת, היא נושמת באוזן, ואם אני מזז היא הולכת. קודם הייתה גורמת לפרץ.
הלכת לרופא? שאלתי.
הלכתי, הוא הנהן. קרדיולוג בדק לחץ, סוכר, הכל במקומו. מצאו משהו קטן, תיקן, רשם תרופות, משטר. הם אמרו: אתה בר מזל שיש לך כלב. אמרתי: תגידו זאת לה.
הוא נקטהוא נקט במילה אחת, שהפכה לסימן של תקווה לכל מי שהיה שם.
