אוי, תמיד חשבתי שהכרויות אחרי חמישים זה עניין של סבות וסבים שכבר יודעים מה זה כיבוד, איך לשמור על כבוד, ולפחות מבינים מה זה נימוסים. חלומות על נסיך על סוס לבן כבר לא קרטסים אותי.
היום חוגגת לי חמישים ושבע, עובדת במשרד ממש של ממש, יש לי בת בוגרת, דירה נוחה בתל אביב וניהול של החיים שצף כמו קרוז של חוף הכרמל. אבל לפעמים מתחשק חום אנושי פשוט לקפוץ לתיאטרון, לשתות קפה טוב, לדבר על הספר האחרון שקראתי.
עם כל הרעיונות האלה נרשמתי לאתר היכרויות. בין ים של הודעות משונות והצעות מוזרות, הפרופיל של אורי בלט במתינות ובחוכמה.
אורי בן חמישים ותשע. בתמונות גבר מסודר בחולצת פולו לבנה, עומד בפארק הירקון בקיץ. בתכתובות הוא היה מנומס, מפזר מחמאות, מספר על עבודתו כמהנדס בחברת הייטק ועל אהבתו למוזיקה קלאסית.
אחרי שבוע של חילופי הודעות, נפגשנו בבית קפה בשוק הכרמל. אורי הגיע בדיוק כמו בתמונות: מרשים, עם קצת קופצון אפור, דיבור מרשים. הוא משכה לי בכיסא, הזמין לנו קפוצ’ינו (שחרר את הקינוח בטענה שהוא עוקב אחרי סוכר), וכל הערב סיפר כמה חשוב היום לשמר ערכים מסורתיים.
אני אדם מהדור הישן, נועה, הוא אמר במבט חודר. בעיניי האישה היא המוזה, והגבר צריך להיות ספק ולמגן. אין לי סבלנות למודרניות של חשבונות נפרדים. צריך ליזום בחן.
זה נשמע כמעט שיר. נפגשנו עוד פעמיים, הלכנו על הטיילת של חיפה, שוחחנו הרבה. ואז, סוף שבוע, מזג האוויר החליט להקפיא את הנובמבר. גשם כבד זורם.
נועה, אולי ארד אליך לארוחת ערב? הציע אורי בטלפון בקול רך. נשב בחום, נדבר. אני, כמובן, לא בא עם ידיים ריקות! רק תביאי אווירה נעימה וחיוך.
כמו אישה ישראלית נבוני, לא הסתמכתי רק על החיוך. מהבוקר התחלתי בניקיון כולל. אחרי כן הלכתי לשוק המרכזי, קניתי בקר איכותי, ירקות טריים, גבינות, בגט יוקרתי. שלוש שעות על האש.
אפתתי בשר עם משמש מיובשת המתכון המומחה שלי, שממלא כל מסעדה. הכנתי סלט קל, סידרתי שולחן בחדר המגורים, הציתי נרות, לבשתי שמלה ביתית אלגנטית, והוספתי מעט איפור.
בזמן שהייתי מחכה, חיכיתי כמו ילדה לפני הדייט הראשון.
הדפיקה בי הדלת בדיוק בשעה שבע. תיקנתי את השיער, נשמתי עמוק ונפתחה. על המדרכה עמד אורי, מעיל רטוב במקצת מהגשם, אבל עם ראש גבוה.
ערב טוב, בעלת הבית היפה! הוא נכנס, הוריד את הקפוצ’ן, פתח את המעיל. מרק של ריח הבשר המפנק מילא את המטבח. הוא נשף אוויר בעוצמה, והחיוך שלו היה רחב: אווה, מרגיש כאן משתה אמיתי!
תיכנס, אורי. תרחיק את המעיל, אני תולה אותו כאן, אמרתי, מצפה למתנה שהבטחת. בכנות, לא ציפיתי לזרי רוזים או יין יוקרתי. קופסת ממתקים, עוגייה קטנה או כמה כריזנטים היו מספקים. העיקר הוא תשומת הלב.
אורי תלה את המעיל, חידד את המכנס, ואז, בחזון של קוסם שמוציא ארנב מכובע, הכניס יד לכיס הפנים שלו וגרם לי ציפייה.
כמו שאמרתי, נועה, אני לא בא עם ידיים ריקות. גבר תמיד צריך לתרום משהו.
הוא חייך, והוציא קופסת תה.
בזבזתי את היד על הקופסה ושקפתי למטה. זה היה קופסה קרטונית של תה שחור זול, מהשורה התחתונה של סופרמרקטים. הקופסה הייתה פתוחה בחלקה, לשון הקרטון נקרע ונסגר בעדינות בתוכו.
הפסקתי רועדת, מנסה להבין מה קורה.
אורי, זה פתוח? שאלתי בקול חצי לחשש.
הוא לא היסס. להפך, פניו התרחבו בחיוך מרפה, כאילו מסביר לילד סוד ברור.
ברור! רק קניתי שני שקיות, תה חזק, מתייבש מהר. החלטתי לשתף איתך. למה להביא קופסה שלמה כשלא נשתה הכל? לשתף זה טוב, ואני בטוח שיש לך כבר משהו לצד.
עמדתי במקביל לדלת הבית הנקי, נרות מרצדים ברקע, ובשר המשמש עם משמש עומד קר וקטן, על שהשקעה יקרה ואגרות חודשי דמי שכירות.
ומול עיניי עומד גבר בן חמישים ותשע, עובד, לבוש בטבעיות, מדבר על ערכים מסורתיים, שהביא לארוחת רומנטית חבילה של תה רשלני. ללא עשרים שקיות בפנים.
מחשבותיי ריצו במאות אפשרויות לצחוק עליו, להרעיש, לבטא את תחושותיי על החסד שלו, או לשתוק, לבלוע קנאה, ולהזמין אותו לשולחן ולאכול בשר, מרגישה כמו מגישה.
במקום זאת בחרתי בדרך אחרת. הרוגע שנפשה בי הפתיע אותי.
הצמדתי בעדינות את הקופסה המקורקנת על מדף קרוב למראה. הסתכלתי בו בעיניים ישרות, חייכתי לא מזויף, אלא כן, עם תחושת הקלה עצומה שגבר זה נחשף ברגע הזה, לא אחרי חודשים.
אורי, קולי יצא רגוע, נעים. מודה לך על ההצעה, אבל אינני זקוקה לכוס תה זה.
המצחיים שלו קפצו: למה? אינך אוהב שחור? בפעם הבאה אתן לך ירוק, אצלנו במשרד נשאר חצי קופסה
הפעם לא תהיה, השבתי ברוגע. אתה צודק, גבר צריך לתרום. והתרומה שלך הייתה מרשימה עד כדי כך שאני לא יכולה להחזיר לך. הארוחה שלי כבר לא מתאימה לך.
הורדתי את המעיל הרטוב מהתלייה והושטתי לו.
מה קורה? נועה, אתה מתכוון לתקוע אותי בגלל תה? איזה חמדן! קולם הרך של קולה הפך לחום, פניו אדמויות. באתי ברצינות אחרי שבוע עמוס, והיא מתפרצית על דבר קטן! אתם, נשים מודרניות, רק כסף ומסעדות רוצים!
אני צריכה כבוד, אורי. קודם כל לעצמי. חבוש את המעיל, בחוץ קר, ואל תשכח את התה שלך. אחרת תקרור, ואין טיפול.
הכנתי לו את הקופסה המתחילה ביד רכה, אך דחפתי אותו החוצה וסגרתי את הדלת.
הנעילה צלצלה. השקט המושלם במשרד, רק טיקי של שעון קיר נשמע. הלכתי למטבח, משקאת לעצמי כוס יין אדום טוב, חיתכתי חבילת בשר מריח ונשתיתי מהזכוכית.
אחת.
והנה, הערב היה נפלא. הבשר נמס בפה, היין שרדף את הקריסטל. לא הרגשתי אף חיסרון, לא בדידות. הרגשתי גאווה על כך שלא הנחתי עלי משקולות של ציפיות.
גברים רבים מאשימים אותנו בחומרנות. טוענים שאנחנו מחפשות ספונסר. אך בואו נודה באמת: לא מדובר במחיר המתנה. מדובר במחשבה. גבר שמביא לאישה חבילה של תה שלם, לא חוסך כסף.
הוא חוסך בחשבון רגשותיו, בכבודו. הוא מראה שהיא לא ראויה למאמץ מינימלי. ואני לא מתכוונת לבזבז זמן, אנרגיה וחיי על דובי טרדישן שכאלה.
ומה אתם, קוראות יקרות? נתקלתם במקרים של הנדיבות הגברית הזאת? או שאולי הייתי יותר קפדנית וצריך היה לתת לגבר סיכוי?
