Author: Lewis Simmons
אורית, נכדתה של מרים כהן, חוגגת היום עשרים שנה. מרים, במשך עשרים השנים האלה, ידעה שכל השנים האלו אינן שייכות לה: הילד הזה אינו נכדהּ של יובל, בנה.
10אוגוסט2026 היום חזרתי הביתה אחרי משמרת קצרה בבתי המרקחת ברחוב דיזנגוף, והלכתי רק במחשבה אחת להגיע למושב שלי ללא תקלות. חביט. צעד. חביט.
המזוודה עמדה כבר בפתח הדלת, בעוד על הכיריים היה עדיין חמין בוערת, עם קוגל חמים. איך הוא אהב זאת. אורלי נגבה את ידה היבשה במגבת במצב של תנועה אוטומטית.
אתקשר לאבא, אמרה הילדה שיושבה במושב הראשון ולחצה את הטלפון על חזהּה ברגישות כאילו היא מחזיקה בחוט האחרון שמקשר לבית. הקול של הילדים נרעד למשך כמה שניות
שולחן האוכל הארוך היה עמוס כל כך שהמרקמים של המנות והגאווה שוכנו בו כמו ניירת במשרד רישום. אורלי קיבלה לפני האורחתחמותה קערת מרק פורצלן והתרחקה צעד אחד
המתווך יובל בן-דוד הרים את השיקופית והביט בטלפון כמה שניות, כאילו הוא האשמה. במשך עשרים ושנתיים הוא מכר דירות עם חוב, עם שוכרים רשומים, עם צנרת ישנה ונוף לבית העלמין.
אורלי לעולם לא סמכה על בעלה. היא נאלצה להסתמך רק על עצמה כך נבנה חייהם המשפחתיים. בעלה, יונתן, היה יפה כשקשת אחרי גשם, ותמיד היה הלב של כל מסיבה.
הנה היה צריך עומד ארון ליד הקיר, אמרה מרגרט ארקדי בחלום, מסתכלת סביב הסלון. רק צריך להסיר את הכורסה, היא ממש לא נוחה. או איפה תשליכי אותה, אורלי?
אתה באמת планируешь, что наш Ави будет ухаживать за чужим ребёнком? חנה בראילן осторожно поставила фарфоровую чашку на блюдце. Юне ещё большой, ему будет
אילת, יש מישהו שמכה על הדלת! קרא יעקב, תוך כדי שמדליק את המנורת השמן. ובכל כך מזג של סופה? אילת השיחה את הסריגה והקשיבה. ברקיע של הגשם והרוח הנשמע היה









