― אם אתה תופס אותו היום, או שאקפיד לגרור אותו על הדרך, ― אמר בחוסר סבלנות לגבר בחולצה יוקרתית ודחף את הרצועה דרך הדלפק.
רוני הרימה מבט מהספרייה של קבלה ולחצה שיניים. בקצה השני של הרצועה ישב כלב שחור גדול, עיניים חכמות. הוא לא נבח, לא קפץ, לא נקר, רק הסתכל על הגבר כאילו כבר הבין הכול.
― איפה הבעלים? ― שאלה רוני בנעימות.
― נפטר, ― חתך הגבר. ― היה דוד סבא. שבץ, אשפוז, ואז הכול. אין לי צורך בכלב, יש לי ילדים.
― אם אינך צריך אותו, זה לא אומר שניתן לזרוק אותו כמו פסולת ישנה, ― הרימה באוזן רוני בעדינות.
― אל תנסה ללמד אותי מוסר! בין היתר, יש לי קבורה. ―
הוא שקר. רוני הרגישה זאת מיד.
מתאדם שסתם קיבל קבורה לא מריח בשמנים יקרים ולא בטבק ריחני. ועיניו אינן מנצנצות כמו של אדם שמחשבת קילומטרים של דירות של אחרים.
― איך קוראים לכלב? ― שאלה.
― רעם, ― ענה.
הכלב הרים את האוזניים במרחק של שנייה עם שמיעת שמו.
― יש לו מסמכים? ― שאלה.
― איזה מסמכים? הוא מרדף. גר אצל דוד, שמר על הדירה. זה סוף הסיפור. ―
רוני יצאה מאחורי הדלפק, התיישבה ברכיה לפני הכלב והושטה יד. רעם הריח את כף ידה ונשף בכבדות. על צווארו היה קולר עור ישן, ועלו תלוי תו מתכתי שעליו נחרט: „רעם – אם אבוד – החזירו הביתה“. מתחת היה כתוב הכתובת.
― הסוף של סיפור הוא כאשר המוסר נגמר, ― אמרה רוני ועמדה. ― השאירו מספר טלפון, אני אתקשר כשנמצא מקלט זמני.
― אין לי זמן למקלט, אני עוזב, ― אמר. ― קח את הכלב חזרה.
― אם כך, קח אותו בחזרה. ―
הגבר הניף יד. ― בבקשה.
הוא הסתובב במהירות, רצה למשוך את הרצועה חזרה, אך רעם נלחץ ברגליו על הרצפה וניבר בשקט. לא לרוני – אליו. הגבר הפך לבן-ארע, הלכלך את עצמו במילים והניח את הרצועה.
― תזדקנו, לא תסתדרו, ― נזף. ― הוא לא יחזיק זמן. אין בעלים.
בעוד דקה הדלת הזכוכית של הקליניקה נסגרה. רעם נשאר.
רוני עבדה כמזכירה ועוזרת רופא במרפאת וטרינריה קטנה בקומה הראשונה של בניין ישן בתל אביב. במשך המשמרת עברו אליה עשרות חיות, אך לכלב הזה היא התחברה מיד, אולי בגלל המבט – לא של כלב, אלא של אדם עייף, סובל, נפגע.
לילה אין מקום לרעם. כל הכלובים תפוסים במטופלים לאחר ניתוחים. רוני לקחה לו שמיכה למרתף, הכניסה קערת מים ומזון. הוא לא נגש לקערה, שכב ליד הדלת ושמר את הראש על כפותיו.
― נמאס לך? ― שאלה רוני.
רעם הרים את מבטו באיטיות. ― או שמחכה? ― הוא הבהיב בעיניים וסתם חזר להביט בדלת.
בלילה ירד שלג רטוב. בבוקר רוני הגיעה מוקדם מצפונתה וראתה שהמרתף ריק. הדלת הייתה פתוחה חלקית; הנקייה החוצה קיבלה את האשפה ולא שם לב שהכלב נחלץ.
― זה מה שהייתי חותרת… ― נשפתה רוני.
היא חיפשה בחצרות, במרפסות, במקומות האיסוף, עד שהגיעה לעגלת האוטובוס. רעם לא נמצא באף מקום.
בזמן הזה, בקומה הרביעית ברחוב שדרות רוטשילד, ספרנית בשם נטע חיפה, ניסה לפתוח את דלת דירתה ולא ידעה למה היא מתקיימת.
היא הציצה דרך הפתיחה ותדהמה.
מקול קירבתה, על השטיח של דירת שמואל ארז, שכב כלב שחור ענק, רטוב, אך לא זז כשנטע הפילה קיבוץ מפתחות.
― אלוהים… רעם? ― שאלה בחשש.
הכלב הרים ראשו. נטע הכירה אותו. כל הקומה הכירה.
שמואל ארז, בדולח וזקן שחלף עם מקל, הלך עם רעם פעמיים ביום, בכל מזג אוויר. הוא חייך לנפלאים והחזיק את הכלב קרוב, בלי רועש, בלי קריאות.
רעם לא הפחיד אף אחד ואף לא נחת על בני אדם. הוא הלך לצד בעליו כאילו משרת באהבה.
לפני שבוע, השלטון הוציא את שמואל לאמבולנס. רעם ניבר אז כך שהקונצרטית קיבלה עליו קריאת תפילה. היום הבא הגיע בן אחיו, איגור, וגרש קופסאות, החליף מנעול וקרא:
― הסבא נפטר. אני מטפל בדברים הביתיים.
לא היה כל טקס פרידה, אך אין לדעת מה יקרה. נטע לא קיבלה זאת ברצינות; היא הייתה עסוקה.
בארבעים ושמונה שנותיה חיה לבדה, עובדת בספרייה המחוזית, בנתה בבת יוסף, ולפני שנים הלכה מהגירושיה למצב שבו לא שואלת יותר. כך היה קל יותר.
אבל עכשיו שאלה מיותרת מצאה את עצמה בפתח דלתה.
― איך הגעת לכאן? ― שאלה ברוך.
רעם קם לאט, הלך אל דלת דירת בעלו וישב עם גבו על הדלת. לאחר מכן הסתכל על נטע. במבטו היה ציפייה עקשנית עד ששבר את חזהּ.
― הוא מחכה, ― לחשה.
באותו זמן יצאה הדודה שרה עם שקית קניות.
― הו, אלוהים, מצאת! ― קראה במרץ. ― אתמול שכנה מהקומה השלישית אמרה שלאיגור לקח את הכלב לשום מקום.
― לקח, משמע לקח רע, ― השיבה נטע בקור רוח.
היא הביאה קערת מים. רעם שתה בקפדנות, ולא נגע בקולב. שוב ישב ליד הדלת.
היום עבר והיום השני גם. נטע חזרה מהעבודה וכל פעם ראתה אותו באותו מקום: על השטיח, ראש על כפותיו, מבט קבוע. לפעמים ירד לחצר, עשה את שלו וחזר למעלה.
בלילה נטע הניחה לו שמיכת צמר ישנה. הוא הרשה לעצמו להתכנס, אבל ברגע שהיא יצאה, הזיז את השמיכה כך שתהיה בדיוק לפני דלת בעל הבית.
ביום השלישי נכנס איגור עם אישה בחליפה בהירה וגבר עם תיק.
― הנה הדירה, ― אמר באופטימיות איגור. ― השכונה טובה, הבית חמים. אחרי הקוסמטיקה הכל ימריא.
נטע יצאה בדיוק מצידה של דירתה ופתחה את הדלת בקול רם.
― איזו דירה הולכת להמריא?
איגור רעד, אבל חייך מיד.
― אה, שכנה. אנחנו רק מסדרים את הבית. ענייני ירושה.
― אחרי מות הדוד עבר שבוע.
― ומה?
― ואתה כבר מביא קונים?
― מה עניין לך?
באותו רגע רעם קם. הוא לא קפץ, לא ניבר, פשוט הלך בשקט ונעמד בין איגור לדלת.
הוא לא הראה שיניים, אבל היה משהו בו שגרם לאישה בחליפה לחזור צעד אחורה.
― תוציאו את הכלב! ― הציצה.
― זה לא הכלב שלי, ― השיב איגור במריחה. ― רועה.
נטע הביטה בו כך שהוא הפנה מבט תחילה.
הקונים הלכו מיד. איגור נרמז והלך למעלית.
― הוא לא ישאר כאן זמן רב, ― נזף. ― עוד כמה ימים והצייד ייקח אותו.
― אל תעשה, ― לחשה נטע.
― ומה תעשו לי? ― שאל.
היא לא ענתה, אבל בפעם הראשונה אחרי שנים רבות היא הרגישה כעס טהור. כעס שמזמין פעולה, לא בכי.
בערב ישבה על רצפת החדר הקפוא עם רעם.
― אם בעלך מת, למה זה לא מרגש אותי? ― שאלה.
רעם הפנה ראשו לאט והניח ראשו המשקול על ברכיה.
נטע נתקעה. ואז בקעה בעדינות בין האוזניים שלו.
― טוב, נפתור את זה.
למחרת הלכה לבקר את דודה שרה.
― את רואה הכל, תגידי לי בכנות מה קרה? ― שאלה.
דודה הסירה משקפיה, ניגקה אותן במגבת והרהר.
― זוכרת האמבולנס, זוכרת את איגור, אבל לא ראיתי קבר. שני ימים אחרי הגיע משאית, הוא טען קופסאות והלך. חשבתי שזה על קבורה.
― האם הוא נשא תיק? ― שאלה.
― תיק, כן, והיה אומר בטלפון: „צריך למהר לפני שהוא יתעורר“. חשבתי שזה על קבורה.
נטע חשה קרור נופל על גבָּה.
― לפני מי הוא ממתין?
דודה שרה נדהמה והצמיעה.
― באמת? הוא עדיין בחיים?
באותו ערב, רעם קנה חופר את הרצפה ליד דלת בעלו. הוא לא גרר, לא ניבר – רק חפר, כאילו נזכר במשהו. נטע הביאה פטיש ופתחה בעדינות את קצה השטיח הישן. תחתיו היה מפתח, ולצדו פתק קטן מקופל.
על הפתק היה כתוב בכתב של שמואל ארז: „מפתח משאבה בדלת. אם קורה משהו – תקשרו לויאל פטרו“. למטה היה מספר טלפון.
נטע קראה את הפתק כאילו קיבלה חוט של חיי.
ויאל פטרו חיכה כמה זמן לפני שענה. קולו היה חנוק, עייף.
― כן, מדבר.
― הכרתם את שמואל ארז?
― בטח, עבדנו בארבעים שנה בבנייה יחד. מה קרה?
― הוא… באמת מת?
הקול השתתק.
― מי אמר לך את זה? ― אמר גבר בקול איטי. ― הוא במרכז שיקום אחרי שבץ. עדיין בחיים. ביקרתי אותו לפני שבוע.
נטע נבכה על מדרגה.
― איפה הוא? ― שאלה.
כעת, אחרי שתי שעות, היא עמדה בשער מרכז השיקום עם רוני, העובדת במרפאת הווטרינרי.
רוני מצאה אותו במקרה – לקחה את הכלב הקפוא לקליניקה לבדיקה, ולרגע זיהתה אותו והצטרפה לעזור.
― אז לא טעותהתי, ― חייכה רוני בעצב. ― טוב שהכלב ברח.
העובדת במרכז לא רצה לדבר, עד שרעם, רועד, קפץ אל דלת החדר הזכוכית והקפיץ אנחתו באחריות אנושית, האחות נסעה לאחור.
על המיטה ליד החלון ישב שמואל ארז, פצוע, בחולצת ספורט אפורה, ידו הימנית פגומה. הוא נראה מבוגר וקטן בו‑זמנית. אך עיניו היו חדות, צפו בתדהמה, באי‑אמון, ואז נקטו.
― רעם… ‑‑ חיכה.
הדלת נפתחה. רעם רץ, לא מייד, אבל לאט, כאילו חיפש שהזה נושא חלום. הוא נגש אל רגלי בעלו, עצר, ואז רעד כמו מקפיא.
שמואל ארז הניח יד בריאה על ראשו והמתין לדמעות.
הרופא שבא להסביר: השבץ היה חמור אך לא מוות. השפה השתקנה לאט.
בימים הראשונים, שמואל דיבר בקושי, כתב בעקביות. איגור הגיע, הבטיח „להסדיר הכול“, לקח מפתחות ומסמכים מהדירה ואז נעלם.
― חשבנו שהקרוב יעזור, ― אמר הרופא באשמה. ― המטופל היה מודאג, ניסה לכתוב על הכלב והבית, אך המילים התבלבלו.
כאשר שמואל התאושש מעט, נתנו לו טאבלט וטוש. הוא כתב שלוש מילים רועדות: „איגור הרעיל רעם“. אחר כך: „מוכר דירה“.
נטע הרגישה שהקול שלה רועד – הוא לא היה במילה.
― הוא לא ימכור, ― אמרה.
איגור חזר למרכז אחרי יומיים, כשגילה שעברו סודות. הוא נכנס לחדר עם פנים של מי שנשלף מהבטחה.
― דוד, למה הבאת זרים? ― שאל בקול שמח, אך משעשע. ― אני עושה הכול בשבילך.
שמואל הביט בו בשקט, ורעם נרדם ליד המיטה, לא ניבר, רק השגיח.
― תעשה? ― לקחה נטע. ― קברתם אותו וקיבלתם קונים לדירה.
― זה לא עניינכם!
― כבר שלי.
― ואת? מי את?
נטע רצתה להגיב בחומרה, אך שמואל הרים ידו ברוך והצביע על הדלת. תנועת יד אחת, קטנה אבל מדויקת, גרמה לאיגור להסס שנייה.
― דוד, אתה לא מבין…
הוא הצביע שוב, ואז בנשימה קשה אמר: „יצא…“.
איגור הפך חיוור.
באותו רגע נכנס מנהל המחלקה ושוטר שהזמינה רוני מראש. ההצגה הסתיימה.
המשך היה של חקירות, תביעות, עדויות שכנים. נודע שאיגור לא היה בעל זכות למכור את הדירה. הוא ניסה לנצל את המצב לאחר השבץ, החליף מנעול, הוציא חלק רהיטים.
דודה שרה, כששמעה זאת, חייכה:
― זה הדם שלך! טוב שהכלב עם לב שלם יותר מהאנשים.
שמואל המשיך להתאושש לאט. נטע ביקרה אותו למרווחים, לפעמים לבד, לפעמים עם רוני. רוב הפעמים – עם רעם. הכלב, בניגוד למצב, התעורר כשקיבל ריח של בית, וזנבו רטט כמו גור.
לאט שמואל חזר לדבר. תחילה הוא אמר „רעם“, אחר כך „ביתה“. יום אחד, כשנטע הסתכלה על הכוס שעל המדף, הוא לחש:
― תודה…
היא נבהלה, אך השיבה: „אין תודה“. הוא המשיך: „יש… על מה לשלם“, בקול נוקש.
הנסיעה הזאת שינתה גם את נטע. בית שהיה לה כמו קופסה ריקה השתנה – היה שם רעם בפתח, רוני חקרה במילה „איך הוא“, ובמטבח היה מקום לשיחה ולחשיבה.
היא חיה בשקט מזמן. לא מבקשת, לא מצפה, לא נצמדת. בעלה עזב לפני עשור, הילד נשלח לגור בחולון, מתקשר לעיתים רחוקות. היא לא מתלוננת על כך.
כך מתגלה – משהו עדיין קיים.
ביום השחרור של שמואל,בבוקר שבו שמואל יצא מהמרפאה, רעם ניגן במזמור של שמחה, והבית קיבל בחזרה את הקול האמיתי שלו.
