— דן, מי אלה? מאיפה כל האנשים האלה? — קולה של ריבקה רעד, והיא לחצה חזק יותר על המרפק של בנה. בראשה עברה מחשבה: “מכר. בלי לשאול מכר את הבית הכפרי, ואלה הבעלים החדשים שבאים לעשות סדר”. מהמחשבה הזאת התייבש לה הפה, והיא, ששחררה את ידו, קפאה במקום ובחנה את החצר שלה.
הקרשים הריחו אורן. הריח היה כל כך חזק וחריף, שבאף של ריבקה צרב כבר בהתקרב לשער, ועכשיו הריח הזה התערבב עם סיד וזיעה. בחצר עמדו אנשים. הרבה. איזה עשרים איש, אולי יותר. גברים בחולצות טי ישנות וג’ינס מאובק, שתי בחורות עם גלילי ניילון, בחור על סולם, עוד אחד — ממש על הגג, עם פטיש. מישהו סחב שקי צמנט, מישהו עירבב בדלי נוזל לבן שהפיח ריח סיד חריף. חלקת הבית שלה, שקטה ועגומה עד אתמול, הזכירה עכשיו קן נמלים באפריל.
— דן, — אמרה ביובש, כמעט בלי קול. — אתה רואה את זה? אם מכרת את הבית בלי רשות, אני לא אסלח לך על זה. תגיד בכנות, אלה אנשים זרים?
— אמא, תעצרי, איזה בעלים חדשים? — דן אפילו התבלבל. — מה את? אלה שלי. כולם שלי.
— מה זאת אומרת “שלך”? מה קורה פה? יש לי טלפון בתיק, אם לא תסביר עכשיו, אני מזמינה את השוטר השכונתי.
היא באמת שלחה יד לתיק שתלוי על המרפק. האצבעות לא צייתו. בראשה עבר הכל בבת אחת: הבית הקטן שהיא גררה חמש-עשרה שנה, והמרפסת שמעולם לא בנתה כי קודם הלימודים של דן, אחר כך הלוואה לרכב, ואז שיניים תותבות — יחכו, אחר כך לינוליאום בדירה בעיר — יחכה. הכל חיכה, ועכשיו זרים דורכים על החלקה שלה. שלה. שהיא טיפחה כמו ילד.
— אמא, — דן נגע בכתפה. — תקשיבי. אלה לא בעלים. אני הזמנתי אותם.
ריבקה קפאה עם התיק בידה. הביטה בבנה כאילו רואה אותו בפעם הראשונה. שלושים וחמש, שיבה ברקות כבר ניכרת, כתפיים רחבות — לקחה ממנו, לא מאביו. בעיניים לא פחד ולא חוצפה. רק איזו ציפייה שקטה ורגועה.
— אתה?
— אני. אמא, אלה שלי. כולם. מהעבודה, מהאוניברסיטה עוד נשארו, חבר’ה מהשכונה, שאיתם שיחקתי כדורגל. זוכרת את בני?
ריבקה זכרה את בני. רזה, תמיד רעב, תמיד נשאר אצלם לאכול כי בביתו, כנראה, לא היה משהו. היא אז שמה לו מנה כפולה והעמידה פנים שהיא לא שמה לב שהוא מתבייש.
— בני פה?
— פה. וגם איתמר, ויואל-הג’ינג’י, ויוחנן שהיה עד בחתונה שלי. כמעט כולם שהאכלת, אמא.
ריבקה סקרה את החצר בעיניה. הנה זה. בגלל זה הפנים נראו מוכרות במעומעם. זה שעל הסולם — בדיוק הילד שנתנה לו את האופניים הישנים של דן כשמשפחתו עברה לדירה משותפת. וזה עם הדלי — איתמר, הוא בשכבה ט’ ניפץ להם את החלון בכדור, והיא לא כעסה, רק ביקשה שיכניס חדש. הם גדלו. הפכו לגברים מבוגרים עם ידיים חזקות ופנים רציניות. והם עמדו בחלקה שלה עם קרשים ושתילים.
— בשביל מה? — שאלה ריבקה בשקט. — דן, בשביל מה?
דן שתק. אחר כך לקח את ידה — בזהירות, כמו זכוכית — וסובב אותה אליו.
— כל החיים חסכת לבית הזה, אמא. זוכרת שרצית מרפסת? גדולה, עם זכוכית נפתחת, כדי לשתות תה בקיץ ולהסתכל על השקיעה? עוד תלית תמונה ממגזין על המקרר. משהו כמו חמש-עשרה שנה.
ריבקה זכרה. כן, היה ציור כזה. הצהיב, הפינות התקפלו, אבל היא לא זרקה אותו עד שהחליפו את המקרר. אז הגזרה אבדה, והיא כמעט שכחה. כמעט.
— אז דחית, — המשיך דן, — מכל משכורת. ואחר כך הקבלה שלי לאוניברסיטה, ושיעורים פרטיים, ודירה שכורה לי ולוורד כשרק התחתנו… אמא, דחית שיפוץ בחדר השינה שלך שש שנים. עדיין יש לך טפט עם פרחים שבטח מבוגר ממני. אני זוכר איך אמרת: “לא נורא, המרפסת תחכה”. את יודעת מה? לא תחכה. מספיק לחכות.
ריבקה שתקה. שתקה כל כך הרבה זמן, שבני על הגג הפסיק לדפוק בפטיש וקפא, מביט בהם.
— אני מחזיר לך חוב, — אמר דן. — הצוות בחינם. החלטנו — תוך שבוע נסיים. הנה תוכנית, תראי.
הוא הוציא מהכיס האחורי דף נייר מקופל. פרש אותו. ריבקה ראתה שרטוט — מסודר, עם מידות, עם הערות בשוליים. לא גזרה ממגזין. תוכנית אמיתית. עשויה במיוחד לחלקה הקטנה שלה, תוך התחשבות בעץ התפוח הישן שביקשה שלא ייגעו בו בשום פנים.
— את עץ התפוח נעקוף, — אמר דן, תפס את מבטה. — חשבנו על הכל. גם נחזק את היסוד. גם נשים רצפה מחוממת, בדקתי, יש מערכת מיוחדת, לא יקרה ואמינה. תוכלי לשבת עליה בנובמבר, להתעטף בשמיכה ולשתות תה.
הדמעה הראשונה התגלגלה על לחיה של ריבקה ונתקעה איפשהו בזווית הפה. היא לא ניגבה אותה — אפילו לא הרגישה. עמדה והביטה בגברים הבוגרים האלה, שפעם בעטו בכדורגל בחצר שלהם, שברו ברכיים, גנבו מהסיר שלה קציצות חמות, העתיקו שיעורי בית אחד מהשני במטבח והתווכחו עד צרידות על איזה משחקי מחשב. עכשיו הם באו לכאן. מעצמם. בחינם. כדי לבנות את מרפסת החלומות שלה.
אבל האידיליה לא נמשכה זמן רב. מאחורי הגדר נשמעה שיעול, ומעל ללוחות הופיע ראש במטפחת צבעונית. ורד אנטולייבה, השכנה משמאל. אישה עם הבעת פנים תמידית של “אמרתי לך”. היא תמכה בידיה על מותניה והביטה במתרחש במבט כאילו מפרקים לנגד עיניה גבול מדינה.
— ריבקה, זו את? — צייצה בקול מתוק שבו נשמעה בבירור מתכת. — ואני רואה — רעש, בלגן, איזה מכוניות מהבוקר. מה קורה פה, יריד תעסוקה?
— ורד, בוקר טוב, — ריבקה ניגבה מכנית את הלחי. — זה הבן עם חברים. עוזרים. נבנה מרפסת.
— מרפסת? — ורד אנטולייבה פרשה בידיה. — ויש לכם אישור? את יודעת שעכשיו על בנייה לא חוקית קנסות כאלה שתמכרי את הבית ולא תסתדרי? ובכלל, החלקה שלך קטנה, ריבקה, עד הגדר שלי שלושה מטרים, את שומרת על מרחקים? אני, את יודעת, לא אשתוק אם יקרה משהו. יש לי אחיין בפיקוח הבנייה, יכולה להזהיר.
דן, ששמע זאת, הסתובב וניגש בשלווה לגדר.
— שלום, ורד אנטולייבה. אישור יש. וגם התוכנית מאושרת. וגם תקנות כיבוי אש נשמרות. חבר שלי הוא אדריכל, לפני ששרטט בדק הכל. רוצה לראות מסמכים?
ורד אנטולייבה הסמיקה. כזה דבר היא בטח לא ציפתה.
— נו-נו, — משכה, נסוגה צעד אחורה. — נראה מה ייצא לכם. ואז, את יודעת, יש כאלה שבונים ואחר כך מפרקים על חשבונם. והרעש אצלכם, ריבקה. הנכדים שלי לא יישנו.
— לא נורא, — אמרה ריבקה בקול נמוך, וקולה לפתע הפסיק לרעוד. — הנכדים שלך אכלו אצלי לביבות באוגוסט שעבר כששכחת להאכיל אותם. אז הם יישנו קצת יותר מאוחר.
ורד אנטולייבה כיווצה שפתיים ונעלמה מאחורי הגדר. בני, שצפה בכל הזמן מהגג, נהם בשקט וחזר לפטיש. וריבקה הרגישה פתאום איך מבפנים — בפעם הראשונה מזה שנים רבות — מתפשט משהו דומה להתלהבות קרבית. לא. את החלום שלה היא עכשיו תגן.
שעתיים הבאות ריבקה העבירה במצב מוזר, שקוף למחצה. נדמה לה שהיא ישנה. דן הושיב אותה על כיסא מתקפל בצל עץ התפוח, הביא מהבית ספל ישן עם ידית שבורה — אותו ספל שממנו שתתה תה עוד כשלקחה אותו לגן — ומזג תה חם מטרמוס.
— שבי, — אמר בקפידה. — התפקיד שלך היום הוא להסתכל. שום “אני רק אטאטא פה”, שום “אני עכשיו אשקה את המלפפונים”. הבנת?
ריבקה רצתה להתנגד — טהור מהרגל, כי היא התנגדה בארבעים השנים האחרונות ברציפות — אבל פתאום שינתה דעתה. נשענה לאחור על גב הכיסא והתחילה להסתכל.
איך בני והשותף שלו ניסרו קרשים, והמסור צווח כזה שכלב השכן מתחיל לנבוח. איך יואל-הג’ינג’י, שהפך ללא ג’ינג’י בכלל, אלא קירח ומכובד, מערבב טיט ומסביר משהו לבחורה עם השתילים. איך דן הולך מאחד לשני, מברר משהו, עוזר למישהו להחזיק, מהנהן למישהו, והפנים שלו — בוגרות, מרוכזות, של בעל בית. הבן שלה. בעל הבית של החצר הזאת. לא — בעל החיים שהוא עכשיו מחזיר לה, לאמו.
בערך בשלוש אחר הצהריים ריבקה בכל זאת קמה. מספיק. אפשר להסתכל, אבל לא עד כדי כך.
— אני אכין ארוחת צהריים, — אמרה לדן.
— אמא…
— לא “אמא”. יש לנו עשרים איש, הם על הרגליים משמונה בבוקר. מה הם אכלו, כריכים?
— נו, יש לנו פה לחם ונקניק…
— בדיוק. אני מהרה.
ונכנסה לבית. בפנים היה קריר והריח אבק קיץ. פתחה את המקרר, שתמיד נראה בודד בתחילת העונה — ביצים, חמאה, שקית קוטג’, חרדל בן שלוש שנים, — ונאנחה. אין ברירה. להמציא.
אבל כשיצאה למרפסת לקרוא לדן ולשלוח אותו לחנות, כבר חיכו לה. אחת הבחורות — זו עם הפלוקסים — הושיטה לה שני שקיות ענקיות.
— פה ירקות, עוף, ביצים, קמח, שמן, — אמרה. — דן קנה אתמול, אמר: “אמא תרצה לבשל, אל תתווכחו, פשוט תתנו לה מצרכים”.
ריבקה לקחה את השקיות. הביטה בבחורה. אחר כך בדן, שעמד מרחוק ועשה עצמו לומד את חיבור קורות הגג.
— אתה, — אמרה לגבו. — מתי הספקת הכל?
— אמא, התכוננתי שלושה חודשים, — ענה הבן בלי להסתובב. — תגידי יותר טוב מתי יהיו לביבות.
זה כבר היה יותר מדי. ריבקה נכנסה לבית, סגרה היטב את הדלת ועמדה עוד דקה, לוחצת את כפות ידיה לפנים. אחר כך נשפה, הפשילה שרוולים והתחילה לעבוד על הבצק.
כעבור שעה, בחצר עמד שולחן ארוך שהחבר’ה הרכיבו מאותם קרשים תוך רבע שעה. על השולחן התאדו תפוחי אדמה שריבקה טיגנה בשלוש מחבתות לסירוגין, כי לא היה סיר גדול בבית הכפרי. שכבו מלפפונים ועגבניות חתוכים גס, בדיוק כמו בצעירותה, כשסלטים לא סיבכו. במרכז התנשא ערימת לביבות — דקות, תחרתיות, עם קצוות פריכים. אותן לביבות. המתכון הסודי שלה. שאותן פעם אכלו חבורות של תלמידי תיכון רעבים תוך שלוש דקות.
— דודה ריבקה, — אמר מישהו עם פה מלא, כנראה איתמר, זה שניפץ את החלון. — לא אכלתי לביבות כאלה חמש-עשרה שנה. באמת. אמא שלי לא אפתה, אצלי תמיד מוצרים קפואים.
— אני יודעת, — אמרה ריבקה ופתאום חייכה. — לכן ישבת אצלנו עד הערב.
כולם צחקו. בקול רם, חופשי, צעיר. בחלקה שלה צחקו עשרים מבוגרים, והצחוק הזה היה כנראה הצליל הכי טוב בעשר השנים האחרונות.
ריבקה פתאום קמה. סקרה את כולם בעיניה. בני עם הכף ביד קפא, דן נזהר. היא לקחה מצקת, מזגה מכוס הקומפוט לכוס והרימה אותה לפניה.
— חבר’ה, — אמרה, וקולה נשמע חזק מהרגיל. — סלחו לי, בכיתי היום שלוש פעמים. ראשון מפחד. שני משמחה. שלישי כי לא ידעתי איך להודות לכם. ועכשיו אני יודעת. אני רוצה לשתות לכבודכם. לכבוד כל אחד מכם. על זה שאתם זוכרים. אני לא שכחתי את הפנים שלכם, אבל חשבתי שאתם שכחתם אותי. ואתם לא שכחתם. אז לא סתם האכלתי אתכם. לכבודכם.
היא שתתה את הקומפוט בלגימה אחת, כאילו היה משהו חזק יותר. רגע של דממה שרר מעל השולחן, ואז פרץ קריאת “הידד” כזו שעורב מעץ התפוח השכן נבהל ועף.
היא הסתובבה ביניהם, הוסיפה לביבות, מזגה תה, הקשיבה לשיחות והבינה שאין לה יותר חרדה. אותה חרדה רגילה, שאיתה נרדמה והתעוררה בשנים האחרונות. חרדה לדן, לנישואיו, למשכנתא, לזה שהוא מרוויח מעט, עובד הרבה, מתקשר לעיתים רחוקות. כל זה נסוג פתאום. כי הנה הוא, בנה, יושב על קופסה הפוכה, עם קרש על ברכיו במקום צלחת, ומורח לביבה בריבה, ואומר למישהו: “לא, המסגרות מחר, היום העיקר לסיים את הגמלונים, אחרת יירד גשם ויסחוף הכל”. והיא הבינה: הוא גדל. הוא יכול לארגן עשרים איש ולבנות מרפסת. והוא עשה את זה — בשבילה.
בערב, כשהחלו להתפזר לאוהלים (הם הקימו מחנה ממש מחוץ לחלקה, ליד היער, כדי לא להצטופף), ריבקה ישבה על המרפסת הישנה. דן התיישב לידה.
— נו, מה דעתך? — שאל.
— אני לא יודעת איך להודות לך.
— אמא, מה את. איזו תודה. אני מודה לך. על הכל.
שתקו. אחר כך אמרה ריבקה:
— אתה יודע, תמיד חשבתי שהורים נותנים לילדים, והילדים הולכים לחיים שלהם וזהו. נו, ככה אצל כולם. לא ציפיתי לכלום. בכנות, דן. רק רציתי שיהיה לך יותר טוב ממני.
— ככה זה, — אמר. — לי יותר טוב דווקא כי רצית. ועכשיו אני רוצה שגם לך יהיה יותר טוב. לפחות מרפסת.
ריבקה חייכה ודחפה אותו בכתף — כמו אז, בילדותו, כשהיה מביא ציון נכשל בספרות ואומר: “אמא, אני לא ש”י עגנון”.
— סבבה, בנאי. מחר שוב יש לך את הגמלונים האלה.
— הגמלונים לא הולכים לשום מקום, — אמר דן והושיט לה יד, עוזר לה לקום.
השבוע עבר כיום אחד. ביום שישי בערב עמדה ריבקה על המרפסת החדשה שלה והביטה בשמש השוקעת שממלאת את הגן בכתום. המרפסת הייתה בדיוק כמו בתמונה ההיא: מוארת, מרווחת, עם זכוכית נפתחת וריח עץ טרי. הקרשים עדיין לא צבועים, אבל זה לא נורא. יספיק. על הרצפה כבר היה שמיכה ישנה, ועל אדן החלון — כוס תה. הלבנדר שהבנות שתלו בכניסה הריח דק ונרגש, כמו הבטחה לעתיד.
מחר כולם ייסעו. אבל הערב הם שוב ישבו ליד השולחן, צחקו, שתו תה ואכלו לביבות. וריבקה תפסה את עצמה במחשבה: יותר מכל דבר בעולם היא רוצה שלכל אחד מעשרים האנשים האלה — לבני שמתגרש, ליואל שמקריח, לבחורות עם השתילים ששמותיהן לא זכרה — שלכולם יהיה אי פעם רגע כזה. רגע שבו יבינו שהטוב חוזר. לא בהכרך לביבות. אולי קרשים. אולי מרפסת. ואולי פשוט זה ששמונה עשר איש יעמדו מאחוריך בלי חוזה ויאמרו: “אנחנו זוכרים איך האכלת אותנו”.
באוקטובר, כשהגיעו הקור הראשון, ריבקה ישבה על המרפסת החדשה שלה עם שמיכה על ברכיה. מאחורי הזכוכית הנפתחת הרוח כופפה ענפים חשופים, ובפנים היה חם — הרצפה המחוממת עבדה היטב, והתה בספל לא התקרר. היא לקחה טלפון, צילמה את השקיעה מעל עץ התפוח וכתבה לדן: “בני, פה הגיעו בולבולים. בוא. יהיו לביבות”. ההודעה נשלחה, והיא נשענה לאחור בכיסא וחייכה — לא ממהר, בשלווה, כמו אדם שסוף סוף הפסיק לחכות.
