אביבה יצאה מבית המרקחת וחשבה רק על דבר אחד – להגיע הביתה בלי תקלות.
מקל. צעד. מקל. צעד. הרגל גררה, השקית עם התרופות חתכה את כף היד. הסטיו השנה היה אכזרי – רטוב, חודרני, בלי שמץ של רחמים.
עוד רחוב. עוד קצת.
היא כמעט חלפה על פני גן השעשועים כששמעה יללה חרישית מתוך השיחים ליד הגדר.
אביבה עצרה. עמדה רגע. חשבה: אין לי כוח, לכי הביתה. חשבה – ובכל זאת פנתה.
הרחיקה את הענפים.
בשיחים שכב כלב רועים. גדול, מבוגר – וחסר אונים לחלוטין. רגל קדמית מדממת, יבש וטרי בערבוביה. הפרווה הייתה סבכה, הצלעות בלטו מתחתיה בבהירות מכאיבה. אבל הגרוע מכל היו העיניים – חיות, אבל כמעט נכנעות. עיניים כאלה אביבה ראתה. ידעה מה הן אומרות.
הכלב הביט בה ולא נהם.
רק הביט.
– נו, מה עושים איתך, – אמרה אביבה. לא שאלה – יותר אנחה.
היא שלפה טלפון. חייגה מונית – בפעם הראשונה מזה חודשים, שמרה על הכסף. אמרה כתובת של מרפאה וטרינרית ברחוב האורנים.
הנהג, כשראה את הכלב, קימט את פניו.
– בדרך כלל אנחנו לא מסיעים חיות. רק בתא מטען. היא לא תלכלך לי?
– היא לא תלכלך, תעזור לי להעלות, – אמרה אביבה בקול שפעם אמרה לאחיות סיעודיות רשלניות.
להפתעתה, הנהג לא התווכח – כמעט בעצמו הרים את הכלב לתא המטען.
במרפאה אמרו: שבר, פצע קרוע, תשישות. ניתוח דחוף.
ציינו סכום.
אביבה שתקה שניה. אחר כך פתחה את הארנק.
זה היה כמעט כל הקצבה.
“כמעט כל – אבל לא כל,” אמרה לעצמה. והניחה את הכסף על הדלפק.
אביבה חזרה הביתה בשעת לילה מאוחרת – עם הכלב, עם שקית תרופות ועם הוראות על שני דפים באותיות קטנות.
הכלב, שנכנס לדירה, מיד נשכב במסדרון. אביבה התיישבה לידו.
הרועה שכב, רגלו המחובשת מושטת. לאביבה – אפס תשומת לב.
– נו, בסדר, – אמרה. – לא רוצה – אל תסתכלי. העיקר – חיה.
בלילה היא כמעט לא ישנה. הקשיבה. קמה פעמיים, ניגשה, האירה בטלפון.
בבוקר צלצלה יעל.
– אמא, מה שלומך?
– בסדר. אספתי כלב.
דומיה. ארוכה.
– איזה כלב.
– רועה. פצועה הייתה, שכבה בשיחים. לקחתי אותה למרפאה.
– אמא. – קולה של יעל נעשה מיוחד – כשהיא מתאפקת בכל כוחה. – אמא, את רצינית?! את בעצמך בקושי הולכת! על איזה כסף?!
– על שלי.
– על הקצבה?!
– יעל, בבקשה אל תצעקי.
– אני לא צועקת, אני – מדברת. אמא, דיברנו. אני מכינה חדר, את אמורה לעבור אליי בקרוב, ואת במקום זה…
– יעל. – אביבה אמרה זאת בשלווה. – אני אתקשר אחר כך.
ונתקה.
אחר כך. אחר כך השיחה הזאת. עכשיו חשוב יותר.
הימים הראשונים היו קשים. הכלב לא אכל. אביבה קנתה כל מיני: פשטידת כבד, עוף מבושל, אורז עם מרק. שמה קערה, התרחקה, חיכתה. חזרה – לא נגע.
היא התיישבה לידו על הרצפה – לאט, נאנחת, בקושי – והושיטה אוכל מכף ידה. פשוט החזיקה וחיכתה.
ביום השלישי הכלב התמתח ולקח חתיכת עוף.
קטנה. כמעט בלתי נראית.
אביבה לא חייכה, רק ישבה ולא זזה. כדי לא להבריח.
ככה. ככה, טוב.
היא קראה לו שירה. לא מיד החליטה, קודם חשבה: למה שם, אולי לא יישאר. אחר כך הבינה: יישאר.
שירה פחדה מהכל. מקולות חדים, מתנועות לא מוכרות. כשאביבה ניסתה ללטף לראשונה את ראשה, היא התכווצה כולה, כאילו ציפתה למכה.
מי עשה לך ככה.
היא לא ליטפה – פשוט הניחה יד לידה. על השמיכה, ליד הרגל. יד מונחת – וזהו. שום לחץ. שתתרגל.
כך עברו הימים.
בבוקר ובערב הן יצאו החוצה.
שירה ירדה במדרגות בזהירות, על שלוש רגליים – הרביעית עוד שמרה. אביבה – גם בזהירות, אוחזת במעקה. שתי צולעות, חשבה. איזה זוג.
הן הגיעו לספסל ליד העץ ועצרו. אביבה ישבה. שירה עמדה לצדה והביטה סביב – חששנית, מתוחה, כאילו ציפתה לסכנה מכל כיוון.
כך טיילו כל בוקר וכל ערב. בהתחלה – עד הספסל וחזרה. אחר כך עד פינת הבית. אחר כך מסביב לחצר. אביבה חזרה הביתה והרגישה שהרגליים רוטטות, אבל איכשהו אחרת מבעבר. לא מחולשה. מעייפות. יש הבדל.
בנובמבר יעל הגיעה בלי הודעה מוקדמת.
צלצלה בדלת, נכנסה ועצרה במסדרון. ראתה את שירה שוכבת על המזרן, קערות ליד הקיר, רצועה על הוו. אחר כך את אמא. זו בדיוק שתתה תה במטבח, סמוקה מטיול.
– אמא, את… נראית בסדר, – אמרה יעל. מבולבלת, כאילו ציפתה למשהו אחר.
– אני מטיילת פעמיים ביום, – ענתה אביבה. – שבי, אשפוך לך תה.
יעל ישבה. הביטה בשירה – זו שכבה רגועה, רק הרימה ראש.
– היא לא נושכת?
– לא.
– ואם נכנס זר?
– היא לא אגרסיבית, רק זהירה.
יעל שתקה. אחר כך שוב:
– אמא. החדר מוכן. עשיתי הכל. את מבינה, יותר רגוע לי כשאת קרובה. ואת לבד כאן, חלילה.
אביבה הניחה את הכוס.
– תיקחו את הכלב?
– אמא.
– יעל. פשוט תעני.
שתיקה. ארוכה.
– הדירה שלנו לא כזו גדולה. וקוסטה נגד חיות. את יודעת.
– יודעת, – אמרה אביבה.
ועוד באותו ערב לא חזרו לנושא.
שירה, כאילו הרגישה משהו, קמה מהמזרן, נכנסה למטבח ונשכבה לרגלי בעליה. ממש על הרצפה הקרה – נשכבה ונמתחה.
אביבה הורידה יד וגירדה מאחורי אוזנה.
את שומעת הכל, נכון.
השיחה קרתה בדצמבר. יעל הגיעה בשבת עם תיקים, עם אוכל, עם מבט של אדם שקיבל החלטה ועכשיו מתכוון לומר אותה.
סידרה מוצרים במקרר. שטפה כלים. אחר כך ישבה ליד השולחן וקיפלה ידיים – כפי שמקפלים כשרוצים לדבר ברצינות.
– אמא. בלי עלבונות.
אביבה ישבה לידה. שירה שכבה בחדר – נשמע איך היא נאנחת.
– בסדר, – אמרה אביבה.
– סידרתי. החדר מוכן, תליתי וילונות, קניתי לך מזרן חדש. שם טוב, אמא. את תהיי קרובה, אני אהיה רגועה. את לא תהיי לבד.
– אני לא לבד.
– אמא. – יעל עצמה עיניים קלות. – כלב זה לא חברה. זה אחריות שאת לא צריכה עכשיו. את מבזבזת עליו את הקצבה, את יוצאת בקור פעמיים ביום, את…
– אני נראית יותר טוב מלפני שנה.
– את מתעייפת.
– כולם מתעייפים.
– אמא, מצאתי מקלט טוב. שם אנשים נורמליים, הם מטפלים בכלבים, יש להם שטח גדול. לשירה יהיה שם טוב. יותר טוב מדירת חדר.
שירה בחדר נאנחה שוב. קמה, נשמע קול ציפורניים על הרצפה, ובאה למטבח. עצרה בפתח, הביטה בשתיהן. אחר כך ניגשה לאביבה והתיישבה לצדה.
יעל הביטה בכלב. אחר כך באמא.
– אמא.
– אני שומעת אותך, – אמרה אביבה בשקט. – אני שומעת הכל.
היא הורידה יד והניחה על ראשה של שירה. זו לא זזה.
– את זוכרת איך עבדתי? – שאלה אביבה לפתע. – היית קטנה, אבל אולי את זוכרת. יצאתי בשש בבוקר. חזרתי – את כבר ישנת. אבא שלך אמר: את לא קיימת בבית, את קיימת רק בבית חולים.
יעל שתקה.
– לא נעלבתי. הבנתי: שם אנשים. להם יותר גרוע ממני. אני נחוצה. – היא דיברה רגוע, בלי דרמה. – ואחרי שאבא מת. ויצאתי לפנסיה. ופתאום הייתי לא נחוצה לאף אחד. את גדולה, יש לך חיים משלך. זה נכון. אבל אני… יעל, פשוט לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
אביבה הביטה מבעד לחלון. מאחורי הזכוכית היה דצמבר – אפור, דמדומים מוקדמים, פנסים כבר דולקים.
– כשמצאתי את שירה – חשבתי: נו, עוד בעיה. אין לי כוח, אין לי כסף, הבריאות לא כמו פעם. למה לי זה. ואז היא לקחה ממני חתיכת עוף מהיד – ביום השלישי. חתיכה קטנה כזו. והבנתי שאני לא ישנה שלושה לילות לא כי אני עייפה – אלא כי זה חשוב. כי אם אני לא אשגיח – אין מי שישגיח.
שירה התקרבה. אביבה גירדה מאחורי אוזנה.
– התחלתי לצאת החוצה. בהתחלה עד הספסל והתנשפתי. עכשיו – שלושה סיבובים מסביב לבית ואני לא מרגישה. כדורי לחץ דם – לפני שבועיים הורדתי מינון, הרופא אמר: אפשר. הכרתי את שרה מהכניסה השניה, אנחנו לפעמים מטיילות ביחד. קניתי לעצמי מגפיים טובים לחורף – בפעם הראשונה משלוש שנים, כי קודם חשבתי: בשביל מה לי מגפיים, אני הרי לא הולכת לשום מקום.
היא פנתה אל בתה.
– ועכשיו אני הולכת, יעל.
יעל ישבה והביטה באמא. רצתה לומר משהו – אביבה ראתה – אבל לא אמרה.
– אני מבינה שאת מפחדת, – אמרה אביבה. – שאני אפול. שאין מי שיזעיק אמבולנס. שבחורף חלק, שאני לבד, שחלילה. אני מבינה את הפחד הזה, אני פחדתי ככה מאבא בשנים האחרונות.
– נו, מה רע בזה, – אמרה יעל בשקט.
– שום דבר רע. רק שאני עוד לא מוכנה להיות חסרת אונים. – אביבה חייכה קלות. – מוקדם.
יעל השפילה מבט.
שתקו הרבה.
– את לא תתני אותה? – אמרה יעל.
– לא.
– ולא תעברי?
– לא.
יעל הנידה בראש. לאט, כאילו משהו בתוכה התיישב במקום – בחריקה, אבל התיישב.
– אז אני רוצה שיהיה לך כפתור מצוקה. צמיד כזה – לוחצת, מיד מגיעה שיחה אליי.
– בסדר.
– ופעם בשבוע אני באה. לא לבדוק, פשוט לבקר.
– אשמח.
– ואת זאת, – יעל הנהנה לעבר שירה, – אני אנסה לקבל. אני לא מבטיחה לאהוב. אבל אנסה.
אביבה הביטה בבתה.
– בואי הנה, – אמרה.
יעל קמה. ניגשה. אביבה חיבקה אותה חזק. יעל קפאה לשניה, ואז חיבקה בחזרה.
שירה נסוגה בטקט אל המזרן שלה.
מחוץ לחלון חשוך לגמרי. הפנסים בערו יציב, שלג פיזר על אדן החלון.
החורף עבר בלי משים.
אביבה עצמה לא ידעה מתי – פשוט בשלב מסוים גילתה שדצמבר נגמר, אחר כך ינואר, אחר כך פברואר, והיא עדיין הולכת והולכת – בוקר וערב, בקור ובהפשרות, בשלג וברפש.
שירה צעדה לצדה. כבר בלי צליעה – הרגל החלימה לגמרי, הווטרינר אמר: אי אפשר להבחין.
בחצר כבר הכירו אותן. שרה מהכניסה השניה תמיד יצאה באותה שעה – הן טיילו יחד, דיברו. על ילדים, על בריאות, לפעמים על פוליטיקה – בזהירות. סבא שלמה מהקומה השלישית בכל פעם עצר וכיבד את שירה בביסקוויטים, היא לקחה בזהירות, בכבוד. הילדים מגן השעשועים בהתחלה פחדו – רועה הרי – ואז התרגלו, התחילו לרוץ אליה.
אביבה השאירה את המקל בבית בפברואר.
פשוט יום אחד יצאה בלעדיו ולא נזכרה. חזרה, ראתה את המקל ליד הדלת וחשבה: מעניין.
במרץ היא צלצלה לאגודת הגינון – לשאול אם כבר פתוח הכניסה לבקתת הקיץ. התברר שכן. היא נרשמה לאוטובוס.
שירה נסעה איתה על הרציף האחורי והביטה מבעד לחלון.
בבקתה היה אותו הדבר – בית ישן, עלי שנה שעברה, עצי תפוח חשופים. אביבה הסתובבה בשטח, נגעה באדמה – עוד קרה, אבל כבר לא קפואה. סימנה איפה תשתול פלוקס, איפה פטוניה, איפה שמיר ופטרוזיליה – סתם, בשביל הריח.
שירה התרוצצה בשטח כמו צעירה.
באפריל הגיעה יעל. עם קוסטה. קוסטה נכנס, ראה את שירה, נמתח. שירה ניגשה, הרחיחה את ידו ונסוגה – כאילו אמרה, בדקתי, לא מסוכן.
קוסטה נשף.
– נו, – אמר בזהירות, – רגועה לפחות.
– חכמה, – תיקנה אביבה.
בזמן התה יעל הביטה באמא – בקפידה, חוקרת. אחר כך אמרה בשקט, בזמן שקוסטה יצא למרפסת:
– אמא, השתנית.
– לטובה?
– כן.
אביבה חשבה.
– אני פשוט שוב חיה עכשיו, – אמרה. – זה מורגש, כנראה.
שירה הניחה ראש על ברכיה.
