נפגשנו במרפאה של קופת החולים, בתור לרופא. הגעתי בגלל עליות לחץ דם, והוא חיכה לתוצאות בדיקות. התחלנו לדבר. יגאל היה אדם רגוע, לא ממהר.
עברו כבר שמונה שנים מאז שהתגרשתי. הבן שלי גר מזמן בנפרד. לחברות שלי יש חיים משלהן: למישהי יש נכדים, למישהי גינה, למישהי בדיקות אינסופיות ובתי חולים. ופתאום הופיע גבר אמיתי. לא שותה, לא מריב, ידיים לא מרים.
באותו רגע החלטתי: הנה זה, מתנת הגורל.
מדהים איך לפעמים אנחנו מורידים את הרף כל כך נמוך. לא מכה – כבר טוב.
יגאל עבד במחסן. המשכורת הייתה קטנה, אבל כמו שאהב לומר, “יציבה”. המילה הזאת בכלל הייתה האהובה עליו.
הוא היה יציב בעייפות שלו.
יציב בתלונות על הגב.
יציב בחוסר היכולת לעזור בבית.
ויציב בציפייה לארוחת ערב בדיוק בשבע בערב.
כשהוא עבר אליי, הוא הביא שתי תיקיות נסיעה, מחשב נייד ישן ואמא בטלפון.
אמא התקשרה כל יום.
בהתחלה זה אפילו ריגש אותי.
נו, אדם דואג לבן שלו.
אחר כך הבנתי שהדיבורים הנצחיים שלה:
– אכלת?
– לא התקררת?
– נועה, היא בטח פותחת חלונות, בגלל זה הוא משתעל…
נשמעים כאילו אני מרעיבה את הבן שלה ומשאירה אותו בטיוטות.
בשנה הראשונה הכל נראה נסבל לגמרי.
בישלתי – הוא אכל.
כיבסתי – הוא לבש.
קניתי מצרכים – הוא קונן:
– איך הכל התייקר.
והוא אמר את זה כאילו אני בעצמי סיכמתי עם החנויות על המחירים החדשים.
פעם בחודש הוא נתן לי כסף.
חמשת אלפים שקל.
לפעמים שבעת אלפים.
והוא עשה את זה עם הבעת פנים כאילו הרגע שילם משכנתה על כל הבית.
– הנה, בשביל הבית. רק בלי הוצאות מיותרות.
ואני שילמתי חשבונות חשמל, מים, ארנונה, קניתי אוכל, חומרי ניקוי, תרופות לגב שלו, גרביים, בשר במבצעים.
והכי נורא – עוד הרגשתי הכרת תודה על הכסף הזה.
זה בדיוק מה שמפחיד אותי עכשיו הכי הרבה.
אחרי הארוחה יגאל אהב להיאנח בכבדות.
– האורז יבש קצת. אצל אמא הוא יוצא פירורי ובו זמנית רך.
עד היום אני לא מבינה איך זה אפשרי.
כנראה יש קסם מיוחד שזמין רק לאמהות של בנים מבוגרים.
או:
– חסר מלח.
– אז תשים מלח.
– אני כבר יושב.
אדם כבר התיישב ליד השולחן.
כלומר, כל העולם חייב להסתגל.
קמתי.
הבאתי מלח.
אחר כך לחם.
אחר כך תה.
אחר כך את השלט, שהיה במרחק של חצי מטר ממנו.
– נועה, לך יותר קרוב.
הכל היה יותר קרוב אליי.
המטבח.
האמבטיה.
העבודה.
כנראה שאפילו העולם הבא יהיה יותר קרוב דווקא אליי.
לאט לאט התחלתי להתעייף.
לא רק פיזית, למרות שגם את זה.
חזרתי הביתה מהעבודה, חלצתי נעליים וחלמתי על חמש דקות של שקט לפחות.
רק חמש.
אבל מהחדר מיד נשמע:
– למה כל כך מאוחר? אני רעב.
לא:
– עייפת?
לא:
– תני שאכין לך תה.
פשוט:
– אני רעב.
תמיד אני שטפתי כלים.
ליגאל הייתה סוג מיוחד של אלרגיה – לכיור.
ברגע שהוא ראה צלחות מלוכלכות, מיד נזכר בגב הכואב.
– הייתי עוזר, אבל את יודעת…
כן, ידעתי הכל.
איזה כדורים הוא לוקח בבוקר.
איזה נקניק הוא אוהב.
שאמא שלו לא יכולה בצל.
שאסור ליגאל להרים משאות, לקום מוקדם, לישון מאוחר, לנקות את האמבטיה ולהוציא זבל בלי תזכורות.
ומה שאני אוהבת – אף פעם לא שאלו.
יום אחד הצעתי לחלק את ההוצאות שווה בשווה.
הוא הופתע:
– מה זאת אומרת שווה בשווה? המשכורת שלי יותר קטנה.
– אני מבינה.
– אז למה את לוחצת עליי?
הנה ככה.
לא ביקשתי יהלומים או מתנות יקרות.
רק הצעתי שנשלם ביחד על אוכל ועל חשבונות.
ומיד הפכתי לאישה שלוחצת.
באותו ערב הוא התקשר לאמא שלו.
בכוונה שם על רמקול.
אחרי ששמעה אותו, רחל אמרה בקרירות:
– נועה, את רוצה לעשות מהבן שלי שוכר?
עמדתי ליד הכיריים וערבבתי פסטה.
מאוד רציתי לענות:
“שוכרים לפחות משלמים על המגורים שלהם.”
אבל שתקתי.
בינתיים.
אחר כך יגאל מצא עבודה חדשה.
המשכורת עלתה.
אבל עכשיו היו חולצות מכופתרות כל יום.
לבנות.
כחולות.
בפסים.
וכולן היו צריכות גיהוץ.
בשבועות הראשונים עשיתי את זה אחרי העבודה.
אחרי ארוחת הערב.
אחרי הניקיון.
עמדתי ליד קרש הגיהוץ, בזמן שבחדר רץ הטלוויזיה ויגאל שכב על הספה.
– לא גיהצת טוב את השרוול.
– יגאל, אני כבר שעה עושה את זה.
– נו, אני לא מבקש בשביל עצמי. אני צריך לעבודה.
למחרת, בלי התראה, הגיעה רחל.
היא הביאה לבן שלה לביבות גבינה והניחה אותן על השולחן בהפגנתיות, כאילו אומרת:
“ככה נראה אוכל רגיל.”
ואני באותו רגע חתכתי סלט.
ואז הגיע אותו יום חמישי.
הכי קשה מכל התקופה.
חזרתי הביתה כמעט בתשע בערב.
בשקית היו תפוחים ויוגורט – בשביל עצמי.
אני פותחת את הדלת ורואה את רחל על המטבח שלי.
בחלוק שלי.
באותו חלוק כחול ורך עם כיס, שתמיד שמתי בו את המשקפיים.
לידה היו חמש חולצות מקומטות ומגהץ.
מהחדר יצא יגאל.
– צריך לדבר על עניין אחד.
לאט לאט חלצתי את המגפיים.
כי אם עושים את זה מהר, אחד מהם עלול ממש לעוף למישהו בראש.
אבל אני אישה מנומסת.
לפעמים זה מפריע ברצינות לחיות.
– אני צריך להיות במשרד בשמונה מחר, – אמר יגאל. – אין לי זמן לגהץ.
– אז תגהץ עכשיו.
– אני עייף.
הבטתי בספה.
בצלחת עם פירורים.
באמא שלו בחלוק שלי.
במגהץ.
ואז הוא אמר לגמרי ברוגע:
– אם את לא מספיקה בערב, תקומי בחמש בבוקר ותגהצי לי חולצות. זאת חובה של אישה.
ופתאום ראיתי את כל התמונה מבחוץ.
אישה בת חמישים וארבע עומדת בדירה שלה אחרי יום עבודה קשה.
מולה גבר שגר כאן כמעט בחינם ואוכל על חשבונה.
ולצדו אמא שלו, לבושה בחלוק שלה, מסבירה איך צריכה להיות אישה אמיתית.
שתקתי, הלכתי לחדר.
הוצאתי מהארון את שתי התיקיות האלה, שאיתן הוא הגיע אליי לפני ארבע שנים.
הנחתי אותן במסדרון.
ואמרתי בשקט:
– תתארגן.
הוא היה בטוח שאבכה.
שאפחד.
למען האמת, גם אני חשבתי ככה.
בארבע שנים אדם נטמע לתוך החיים שלך.
גם אם הוא כמו עשב שוטה, לתלוש אותו עדיין כואב.
אבל עמדתי בשקט.
אחר כך לא היה קל.
היד אוטומטית שלחה להניח צלחת שנייה.
בסופר לקחתי אוטומטית את הגבינה האהובה עליו, ואז החזרתי למדף.
הכי קשה היה לא להתגעגע אליו, אלא להפסיק להאשים את עצמי.
מי צריך אותי עם הצנצנות שלי במרפסת, ההרגל לראות סדרות מתחת לשמיכה והגיל מעל לחמישים?
אבל יום אחד חזרתי הביתה, הדלקתי אור, ופתאום הבנתי:
אני צריכה את עצמי.
קלישאתי?
בטח.
אבל דווקא אז זה הגיע אליי.
לא בתור בעלת בית.
לא בתור צוות ניקיון.
לא בתור תוספת לגבר.
אלא פשוט כנועה.
אחרי חודש יגאל חזר.
עם שלושה ורדים מעט נבולים.
כנראה שהם נראו עייפים בדיוק כמונו שנינו.
פתחתי את הדלת, אבל לא הסרתי את השרשרת.
– נועה, קשה לי בלעדייך.
– אני לא רוצה להחזיר הכל, – עניתי בשלווה.
– לגמרי?
– לגמרי.
הוא עוד עמד קצת בכניסה.
ואז הלך בשקט.
