Author: Lewis Simmons
בגיל ארבעים ושתיים להתחתן עם גבר אמיד – זה כמובן קפיצה לקרון האחרון, מיכל. אחיו הגדול של בעלי הכריז על זה בשמחה על כל השולחן, תוך שהוא מעמיס לעצמו מנת סלט ענקית.
– נו, ג’ינג’י, בוא נלך, או מה? – מלמל ארי, מתקן רצועה מאולתרת מחבל ישן. הוא סגר את המעיל עד צווארו ונעמד בקור. פברואר השנה היה אכזרי במיוחד
גבריאל היה בטוח: השיפוץ חשוב יותר, הילד יתגבר. את הכלב לקחו לכלבייה, למרות התחנונים של הילד. אבל אחרי אחד עשר יום, מיכל נכנסה לחדר הבן ומצאה ציור שאחריו הכל התהפך.
שבת בבוקר הבטיח לתמר יום שקט לבדה. יונתן יצא עם שחר, והיא רק מזגה לעצמה כוס קפה ראשונה, כשהטלפון קרע את השקט בצלצול של חמותה. “תמר’
נועה עומדת בתור כבר ארבעים דקות. לפניה — ארבעה, מאחוריה — עוד שישה. המסמכים למיצוי זכויות הסיוע נאספו מראש, מקופלים בקפידה בתיקייה שקופה.
— תני את התכשיטים של אמא, את לא ראויה לענוד אותם. נועה הושיטה את ידה עם כף היד כלפי מעלה, כאילו מגיע לה מס. חברתה שירה עמדה מעט מאחוריה, מהנהנת כמו שופטת שכבר גזרה דין.
—אמא, מה את עומדת ככה? חתמי פה ופה — ותפנו את המושב עד יום ראשון. זה עכשיו שלי. תמר תחבה לי את הניירות מתחת לאף בפרצוף כאילו לא נתתי לה עודף בסופר.
– אני לא מסוגלת יותר לחיות עם פנסיונרית. הוא אמר את זה לא אליי, אלא לתוך הצלחת עם הקציצות. הרגע הגשתי לו את השנייה – הוא תמיד אכל שתיים, שלושים ושתיים
המזוודה כבר עמדה ליד הדלת, ועל הכיריים עוד התבשל מרק עוף. עם לחמניות. כמו שהוא אהב. מירית ניגבה את ידיה היבשות במגבת — באופן אוטומטי. הביטה בעורפו המוכר
– אם תעבור את הסף הזה עכשיו, אין דרך חזרה. אני אחסום את כל הכרטיסים – קולו של יאיר נשמע קר, כאילו הוא נוזף בפקיד רשלן, לא באישה שחלקה איתו מיטה ושמחות









