– או שאתה לוקח אותו היום, או שאני פשוט קושר אותו ליד הכביש, – אומר האיש בכעס, לבוש במעיל יקר, ודוחף את הרצועה מעבר לדלפק.
ורד מרימה את עיניה מפנקס הקבלה וחורקת שיניים. בקצה השני של הרצועה יושב כלב שחור גדול עם עיניים חכמות. הוא לא נובח, לא מתפרץ, לא מיילל. רק מביט באיש כאילו כבר הבין הכל.
– איפה הבעלים? – שואלת ורד בנימה רגועה.
– מת, – חותך האיש. – הדוד שלי. שבץ, בית חולים, ואז נגמר. את הכלב אני לא רוצה. יש לי ילדים.
– אם אתה לא רוצה, זה לא אומר שאפשר לזרוק אותו כמו אשפה ישנה, – אומרת ורד בשקט.
– אל תטיפי לי מוסר! אני, דרך אגב, חוזר מהלוויה.
הוא משקר. ורד מבינה את זה מיד.
מאדם שזה עתה קבר קרוב משפחה לא מריחים בושם יקר וטבק טרי. והעיניים לא נוצצות ככה, כמו של אדם שכבר סופר בראשו מטרים רבועים של מישהו אחר.
– איך קוראים לכלב?
– רעם.
הכלב מרים מעט את אוזניו כששומע את שמו.
– יש עליו מסמכים?
– איזה מסמכים? הוא תערובת. גר אצל הדוד, שמר על הדירה. עכשיו נגמר, סוף הסיפור.
ורד יוצאת מאחורי הדלפק, כורעת מול הכלב ומושיטה יד. רעם מרחרח את כף ידה ונאנח בכבדות. על צווארו קולר עור ישן, ובטבעת מתנדנד תג מתכתי. חרוט עליו: “רעם. אם הלך לאיבוד – להחזיר הביתה”. מתחת – כתובת.
– סוף הסיפור קורה כשהמצפון נגמר, – אומרת ורד וקמה. – תשאיר מספר טלפון. אני אתקשר כשנמצא מקום זמני.
– אין שום מקום זמני. אין לי זמן. אני נוסע.
– אז קח את הכלב בחזרה.
האיש מנופף בידו.
– בבקשה.
הוא מסתובב בחדות, רוצה למשוך את הרצועה בחזרה, אבל רעם לפתע נועל את ארבע כפותיו ברצפה ונוהם בשקט. לא על ורד – עליו. האיש מחוויר, מקלל מתחת לנשימתו ומשחרר את הרצועה.
– שתיחנקו כולכם, – הוא זורק. – בכל מקרה הוא לא יחזיק מעמד הרבה. הבעלים איננו.
תוך דקה דלת הזכוכית של המרפאה נטרקת.
רעם נשאר.
ורד עובדת כמזכירה ועוזרת רופא במרפאה וטרינרית פרטית קטנה בקומת הקרקע של בניין ישן בתל אביב. במשמרת שלה עוברים עשרות בעלי חיים, אבל לכלב הזה היא מתחברת מיד.
אולי בגלל המבט הזה. לא מבט של כלב, אלא משהו מאוד אנושי – עייף, סבלני ונעלב.
בלילה אין איפה להשאיר את רעם. כל הכלובים תפוסים במטופלים לאחר ניתוח. ורד מוציאה לו שמיכה לחדר השירות, שמה קערת מים ואוכל. הכלב לא ניגש לקערה. הוא נשכב ליד הדלת ומניח את ראשו על הכפות.
– נעלבת? – שואלת ורד.
רעם מרים עיניים באיטיות.
– או שאתה מחכה?
הוא ממצמץ. ושוב בוהה בדלת.
בלילה יורד שלג רטוב.
בבוקר ורד מגיעה לפני כולם ורואה שחדר השירות ריק.
הדלת סגורה לא הרמטית. כנראה שהמנקה הוציאה אשפה ולא שמה לב איך הכלב חמק החוצה.
– רק זה היה חסר לי… – נושפת ורד.
היא מסתובבת בחצר, בחצרות השכנות, במתחמי הפח, מציצה בתחנת האוטובוס. רעם איננו.
בזמן הזה, בקומה הרביעית של בניין מספר שמונה עשרה ברחוב העצמאות, הספרנית תקווה מנסה לפתוח את דלת דירתה ואינה מצליחה להבין מה מפריע לה.
היא מביטה מבעד לסדק ונחרדת.
ליד דלתה ודלת השכן, על השטיחון שליד דירת שמעון, שוכב כלב שחור ענק. הוא כולו רטוב, אבל אפילו לא זז כשתקווה מפילה את צרור המפתחות.
– אלוהים… רעם? – שואלת בחוסר ביטחון.
הכלב מרים ראש.
תקווה מכירה אותו. כל הכניסה מכירה.
שמעון, פנסיונר צנום עם גב זקוף ומקל, מטייל עם רעם פעמיים ביום, בכל מזג אוויר. הוא מברך את כולם באותה נימוס, ומחזיק את הכלב קרוב, בלי מהומה, בלי צעקות.
רעם לא מפחיד אף אחד ולעולם לא מתקרב לאנשים. הוא פשוט הולך ליד בעליו כאילו משרת אותו מתוך אהבה.
לפני שבוע אמבולנס לקח את שמעון.
רעם יילל אז ככה שדודה שושנה, שומרת הבניין, הצטלבה אחר כך כל היום. למחרת הגיע האחיין של הבעלים, יגאל. הוא סחב קופסאות הרבה זמן, החליף מנעול וחזר על אותו דבר לכולם:
– הדוד מת. אני עכשיו מטפל בענייני הדירה.
לא ראו בבית שום לוויה ולא פרידה. אבל מי יודע מה קורה. תקווה לא ייחסה לזה חשיבות אז. היו לה דאגות משלה.
בגיל ארבעים ושמונה היא גרה לבד, עובדת בספרייה השכונתית, שלחה את בנה מזמן לחיפה, ואחרי הגירושין למדה לא לשאול שאלות מיותרות. ככה יותר קל.
אבל עכשיו שאלה מיותרת בעצמה שוכבת ליד דלתה.
– איך הגעת לכאן? – שואלת בשקט.
רעם קם באיטיות, ניגש לדלת דירת הבעלים ומתיישב לצדה. אחר כך מביט בתקווה. במבט הזה יש ציפייה עקשנית כזו שלבה נצבט.
– הוא מחכה, – לוחשת.
מהמעלית יוצאת דודה שושנה עם שקית רשת.
– אוי, אלוהים, נמצא! – היא מנופפת בידיה. – השכנה מהקומה השלישית אמרה לי אתמול שיגאל לקח את הכלב לאנשהו.
– לקח, כנראה לא לקח טוב, – עונה תקווה ביבשות.
היא מוציאה קערת מים. רעם שותה בתאוותנות, אבל לנקניק לא נוגע. שוב מתיישב ליד הדלת.
עובר יום, ואחריו שני.
תקווה חוזרת מהעבודה וכל פעם רואה את אותו הדבר: כלב שחור על השטיחון, ראש על הכפות, מבט לנקודה אחת. לפעמים הוא יורד לחצר, עושה צרכיו וחוזר לקומה.
בלילה תקווה מניחה לו שמיכת צמר ישנה. הוא מרשה בסבלנות לחפות אותו, אבל ברגע שהיא הולכת – הוא מזיז את השמיכה כך שתהיה ממש ליד דלת הבעלים.
ביום השלישי יגאל נכנס לכניסה. איתו אישה במעיל פרווה בהיר וגבר עם תיקייה.
– הנה הדירה, – אומר יגאל בעליזות. – שכונה טובה, בניין חם. אחרי שיפוץ קוסמטי היא תעוף מהר.
תקווה בדיוק יוצאת מדירתה. היא פותחת את הדלת בחדות.
– איזו דירה תעוף?
יגאל נבהל, אבל מיד מותח חיוך.
– אה, שכנה. הנה, אנחנו מסדרים את הדירה. ענייני ירושה.
– עבר שבוע מאז מות הדוד.
– אז מה?
– אז אתה כבר מביא קונים.
– מה אכפת לך?
ברגע זה רעם קם. לא מסתער, לא נובח. פשוט מתקרב בשקט ועומד בין יגאל לדלת.
הוא לא מראה שיניים, אבל יש בו משהו שגורם לאישה במעיל הפרווה לסגת מיד מדרגה אחורה.
– תוציא את הכלב! – היא צווחת.
– זה לא הכלב שלי, – מושך יגאל בכתפיו. – משוטט.
תקווה מביטה בו ככה שהוא מוריד את עיניו ראשון.
הקונים עוזבים מהר. יגאל מקלל ופונה למעלית.
– הוא לא ישב פה הרבה, – הוא מלמל. – עוד יומיים ולוכד הכלבים ייקח אותו.
– אל תעז, – אומרת תקווה בשקט.
– ומה תעשי לי?
היא לא עונה. אבל בפעם הראשונה מזה שנים רבות היא מרגישה לא עייפות, אלא כעס. כעס טהור, צלול. כזה שגורם לרצות לא לבכות, אלא לפעול.
בערב היא מתיישבת ליד רעם ממש על הרצפה הקרה של המסדרון.
– אם הבעלים שלך מת, למה כל זה לא מוצא חן בעיניי? – היא שואלת.
רעם מסובב באיטיות את ראשו ומניח לוע כבד על ברכיה.
תקווה קופאת. אחר כך היא מלטפת אותו בעדינות בין האוזניים.
– בסדר, – היא נושפת. – נבין מה קורה.
למחרת היא יורדת לדודה שושנה.
– את רואה הכל. תגידי בכנות, מה היה אז?
שומרת הבניין מורידה את משקפיה, מנגבת אותם בסינר וחושבת.
– אני זוכרת את האמבולנס. זוכרת את יגאל. אבל ארון מתים לא היה. ואנשים לא היו. רק אחרי יומיים הגיעה איזו מכונית, הוא העמיס קופסאות וזהו. עוד הופתעתי. שמעון היה אדם בולט. כל הבית היה יוצא להיפרד.
– האם הוא נשא איזה מסמכים?
– הוא נשא תיקייה. וחזר בטלפון: “צריך להספיק לפני שהוא מתעורר”. חשבתי שזה קשור להלוויה.
תקווה מרגישה צינה בגבה.
– לפני מי מתעורר?
דודה שושנה נושפת בכף ידה ומצטלבת.
– נו, לא… לא יכול להיות שהוא חי?
באותו ערב קורה עוד דבר מוזר.
רעם פתאום מתחיל לחפור בכף רגלו ליד דלת הבעלים. לא לשרוט, לא ליילל – לחפור, כאילו הוא נזכר במשהו. תקווה מביאה מרית מהמחסן ומרימה בזהירות את קצה השטיחון הישן. מתחתיו מונח מפתח. ומצידו, מוצמד לרצפה, פתק קטן מקופל לארבע.
בפתק בכתב ידו של שמעון רשום: “מפתח גיבוי ליד הדלת. אם יקרה לי משהו – להתקשר לנתן”.
מתחת – מספר טלפון.
תקווה מביטה בפתק כאילו נפל לידיה לא פיסת נייר, אלא חוט חיים.
נתן עונה לא מיד. קולו צרוד ועייף.
– כן, אני מקשיב.
– הכרת את שמעון?
– ברור. עבדנו יחד ארבעים שנה בבניין. מה איתו?
– אתה לא יודע, הוא… באמת מת?
שקט בצד השני.
– מי אמר לך שטות כזו? – אומר האיש באיטיות. – הוא במרכז שיקום. אחרי שבץ. קשה, אבל חי. נסעתי אליו לפני שבוע.
תקווה צריכה להתיישב ממש על המדרגה.
רעם מתיישב לידה ולא מוריד ממנה עיניים.
– איפה הוא? – היא שואלת רק.
כעבור שעתיים היא עומדת ליד שערי מרכז השיקום האזורי יחד עם ורד מהמרפאה.
את ורד תקווה מצאה במקרה: החליטה לקחת את הכלב הקפוא למרפאה הווטרינרית הקרובה לבית כדי לבדוק אותו, ורד זיהתה אותו מיד כ”מוחזר” שלה ומיד התנדבה לעזור.
– אז לא טעיתי בבחור הזה, – אומרת ורד בכעס בזמן שהן הולכות במסדרון. – טוב שהכלב ברח.
עובדת המרכז לא רוצה לדבר בהתחלה. אבל כשרעם, רועד ממתח, לפתע מתפרץ לעבר דלת הזכוכית של החדר ומיילל בשקט, כמו אדם, האחות בעצמה נסוגה הצידה.
על המיטה ליד החלון יושב שמעון.
כחוש, עם יד ימין מונחת בחוסר סדר, בחליפת ספורט אפורה, הוא נראה גם מבוגר וגם קטן יותר. אבל העיניים זהות – בהירות, קשובות. תחילה מהבהבת בהן תמיהה, אחר כך חוסר אמונה, ואז משהו נשבר.
– רעם… – הוא נושף בצרידות.
הדלת נפתחת.
רעם לא רץ מיד. תחילה הוא מתקרב באיטיות, כאילו חושש שזה חלום. הוא תוחב את אפו בברכי הבעלים. קופא. ואז פתאום כל גופו רועד, כמו מקור.
שמעון מניח את ידו הבריאה על ראשו ובוכה.
אחר כך הרופא מסביר: השבץ היה קשה, אבל לא קטלני. הדיבור חוזר לאט.
בימים הראשונים שמעון כמעט לא יכול לדבר וכותב גרוע. האחיין יגאל הגיע, הבטיח “לסדר הכל”, לקח מפתחות ומסמכים מהדירה. ואז פתאום נעלם.
– חשבנו שהקרוב עוזר, – אומרת הרופאה בחרטה. – המטופל מאוד דאג. ניסה לכתוב משהו על הכלב והבית. אבל המילים התבלבלו.
כששמעון נרגע מעט, נותנים לו לוח וטוש. הוא כותב ביד רועדת שלוש מילים בלבד: “יגאל גירש את רעם”.
אחר כך עוד: “מוכר את הדירה”.
הפעם לא ידיה של תקווה רועדות – קולה.
– הוא לא ימכור.
יגאל מגיע למרכז כעבור יומיים, ברגע שמבין שהסוד נחשף. הוא פורץ לחדר עם פנים של אדם שנגזלה ממנו פרס מובטח.
– דוד, למה הבאת זרים לכאן? – הוא מתחיל בקול עליז. – אני עושה הכל בשבילך.
שמעון מביט בו בשלווה. ולצד המיטה שוכב רעם. לא נוהם. רק עוקב.
– עושה? – לא עומדת תקווה. – קברת אותו חי וכבר הראית את הדירה לקונים.
– לא עסקך!
– עכשיו כבר עסקי.
– מי את בכלל?
תקווה רוצה לענות משהו קשה, אבל שמעון לפתע מרים באיטיות את ידו ומצביע על הדלת. רק תנועה אחת. חלשה מאוד, אבל כה מדויקת שיגאל מאבד לרגע את העשתונות.
– דוד, אתה לא מבין…
הזקן שוב מצביע על הדלת. ואז בקושי, כאילו דוחף כל צליל מתוכו, הוא אומר:
– צא.
יגאל מחוויר.
ברגע זה נכנסים לחדר מנהלת המחלקה ושוטר קהילתי שורד הספיקה להזעיק מראש. להמשיך בהצגה אי אפשר.
אחר כך יש הרבה דברים לא נעימים. בדיקת מסמכים, שיחות, הסברים, עדויות שכנים.
מסתבר שליגאל אין שום זכות להיפטר מהדירה. הוא פשוט החליט שאחרי השבץ הדוד לא יתאושש מהר, ומיהר לסדר את חייו על חשבון מישהו אחר. הוא לא הספיק להשלים מסמכי מכירה, אבל החליף מנעולים והוציא חלק מהחפצים.
כשדודה שושנה שומעת על זה, היא רק נוחרת:
– הנה לך דם משפחתי. טוב שלכלב לב נקי יותר משל בני אדם.
שמעון מתאושש לאט.
תקווה באה אליו כל יומיים. לפעמים לבד, לפעמים עם ורד. אבל לרוב – עם רעם. הכלב מתעורר לחיים ליד בעליו באופן מופלא. בדרך הוא שוכב בשקט, וברגע שהוא רואה את החדר המוכר – הזנב מתחיל להכות ברצפה כאילו הוא שוב גור.
לאט לאט גם שמעון מתעורר.
תחילה הוא לומד שוב לומר “רעם”.
אחר כך – “הביתה”.
ופעם אחת, כשתקווה מסדרת על שידתו כוס מים, הוא פתאום אומר בשקט:
– תו… דה.
היא מתבלבלת כל כך שהיא לא עונה מיד.
– אין בעד מה.
– יש… בעד מה, – הוא מתעקש.
בנסיעות האלה תקווה עצמה משתנה.
הבית, שאליו חזרה בעבר כמו לקופסה ריקה, פתאום מתחיל לחכות לה. כי שם נושף רעם ליד הדלת. כי בערב ורד מתקשרת ושואלת: “נו, איך העקשן שלנו?” כי במטבח יש עכשיו על מה לשתוק ועל מה לחשוב.
היא התרגלה מזמן לחיות בשקט. לא לבקש, לא לקוות, לא להיקשר. הבעל עזב לאישה אחרת לפני עשר שנים. הבן גדל, נסע לחיפה, התקשר לעיתים רחוקות, אבל אהב אותה בדרכו.
תקווה לא התלוננה לאף אחד. פשוט איכשהו החליטה שהדברים החמים בחייה כבר קרו ולא יחזרו.
מסתבר – יחזרו.
ביום השחרור של שמעון השמש מאירה בחוץ כל כך בהירה, שרעם פוזל וממצמץ בצורה מצחיקה. הזקן יוצא מהמרכז עם מקל, רזה, איטי, אבל זקוף. ליד השער הוא עוצר, לוחץ את כף ידו על ראש הכלב ואומר כמעט בבהירות:
– הביתה, חבר.
תקווה מסיטה מבט. גם ורד פתאום צריכה בדחיפות לתקן את הברדס.
הן נכנסות לדירת שמעון בשלושתן.
בעצם, בארבע – עם דודה שושנה, שנושאת עוגה וסבורה שללא נוכחותה אירועים חשובים לא מסתדרים.
רעם חוצה ראשון את הסף, רץ בחדרים, מציץ למטבח, תוחב את אפו במקומו הישן ליד הרדיאטור ורק אז נרגע. הוא נשכב לרוחב המסדרון ונושף ברעש. הכל. הבית שוב במקום.
על השולחן בסלון עומדת תמונה של אישה צעירה. תקווה לא ראתה אותה קודם.
– אשתך? – היא שואלת בשקט.
שמעון מהנהן.
– מזמן… הלכה. אחר כך בת… גם. נשארתי אני… והוא.
הוא מביט ברעם.
– ועכשיו? – שואלת תקווה, בלי כוונה.
הזקן מחייך בזווית שפתיו.
– עכשיו… לא רק הוא.
אחרי הערב הזה הכל זורם מעצמו.
תקווה מביאה אוכל ותרופות. ורד חולפת לבדוק לחץ דם ונוזפת בשמעון על מלפפונים כבושים. דודה שושנה שולטת בכניסה כך שאף אדם חשוד לא עובר לידה.
ורעם לומד מחדש להיות רגוע. הוא כבר לא מחכה ליד הדלת ימים שלמים, לא מתכווץ בכל תנועת מעלית, לא מאזין בלילות.
נראה שהוא הבין: לא יצטרך לאבד יותר אף אחד.
ועם זאת, ערב אחד, כשתקווה מתכוננת ללכת, הוא עומד בפתח וחוסם את דרכה.
– רעם, תן לעבור, – היא מחייכת.
הכלב לא זז.
שמעון יושב בכיסא ומסתכל על זה עם הבעה כאילו מזמן החליט, אבל לא ידע איך לומר.
– תישארי… תה, – הוא אומר סוף סוף. – ו… בכלל… תישארי.
תקווה לא מבינה בהתחלה.
– מי?
– את. לפעמים. הרבה. כמו… שתרצי.
זה נאמר כל כך מביך וכל כך כנה, שאפה נצבט.
את יגאל לא רואים יותר בבית. אומרים שנסע לעיר אחרת. אומרים שאשתו גם עזבה אותו. אומרים הרבה.
באפריל בנה של תקווה מגיע לסוף שבוע ומסתכל הרבה זמן איך אמו צוחקת במטבח, איך שמעון כועס על מרק מלוח מדי, איך רעם, זקן וחשוב, נועל בפיו את נעלי הבית שלה.
– אמא, – הוא אומר אחר כך בהפתעה, – אצלך החיים רותחים.
תקווה רק מחייכת.
כן, חיים. כאלה שמעריכים במיוחד כשכבר כמעט הפסקת לחכות להם.
ובערב רעם ניגש לשמעון, אחר כך לתקווה, ונשכב בכבדות ביניהם, מניח לוע על נעלי הבית שלה וכפה על רגלו של הבעלים, כאילו הוא עצמו מסכם את כל מה שעבר.
שמעון מלטף אותו ואומר בקול נמוך:
– הנאמן… התברר כחכם מכולנו.
תקווה מביטה בפרצוף הכלב האפור, בעיניים הרגועות, באדם שהכלב ממש חיכה להוציא מהצרה, וחושבת: כנראה, ככה בדיוק נראה נאמנות אמיתית.
