– נו, ג’ינג’י, בוא נלך, או מה? – מלמל ארי, מתקן רצועה מאולתרת מחבל ישן.
הוא סגר את המעיל עד צווארו ונעמד בקור. פברואר השנה היה אכזרי במיוחד – שלג מעורב בגשם, ורוח חדירה שישבה מכל הכיוונים.
ג’ינג’י – כלב תערובת עם פרווה אדמונית דהויה ועין אחת מעורפלת – נכנס לחייו לפני שנה. ארי חזר אז ממשמרת לילה במפעל וראה אותו ליד פחי האשפה. הכלב היה מוכה, רעב, והעין השמאלית כוסתה בכתם לבן.
– היי, גבר! לאן אתה הולך עם הכלבה הזאת?
הקול חתך את העצבים. ארי זיהה את הדובר – רון, “הבוס” המקומי, בן עשרים וחמש בערך. לצידו עמדו שלושה נערים – “החבורה” שלו.
– מטייל, – ענה ארי בקצרה, מבלי להרים עיניים.
– ואתה, דוד, משלם מסים על הטיול עם הכלב הזה? – צחק אחד הנערים. – תראה איזה מפחיד – העין עקומה!
אבן עפה. פגעה בג’ינג’י בצד. הכלב יילל, נצמד לרגל בעליו.
– תעזוב, – אמר ארי בשקט, אבל בקולו נשמעה פלדה.
– וואו! הדוד חכם דיבר! – רון התקרב. – אתה לא שכחת שזה השכונה שלי? והכלבים כאן מטיילים רק ברשותי.
ארי התכווץ. בצבא לימדו אותו לפתור בעיות מהר ובקשה. אבל זה היה לפני שלושים שנה. עכשיו הוא היה פשוט מסכן פנסיונר עייף, שלא רוצה צרות מיותרות.
– בוא, ג’ינג’י, – הוא פנה הביתה.
– יופי! – צעק אחריו רון. – ובפעם הבאה אני אחסל את החבר שלך לגמרי!
בבית ארי לא הצליח לישון כל הלילה, מגלגל בראשו את הסצנה הזאת.
למחרת ירד שלג רטוב. ארי דחה את הטיול הרבה זמן, אבל ג’ינג’י ישב ליד הדלת והביט במסירות כזאת שהיה צריך להיכנע.
– בסדר, בסדר. רק מהר.
הם הלכו בזהירות, נמנעים מהמקומות הרגילים של “המפגשים”. אבל החבורה של רון לא נראתה בשום מקום – כנראה התחבאו מהגשם.
ארי כבר נרגע, כשלפתע ג’ינג’י עצר ליד תחנת חימום נטושה. הזדקף, הרים אוזן אחת, הריח.
– מה קרה, זקן?
הכלב יילל, משך לכיוון ההריסות. משם נשמעו קולות מוזרים – בכי או גניחות.
– היי! מי שם? – צעק ארי.
לא הייתה תשובה. רק דממה, מופרעת על ידי יללת הרוח.
ג’ינג’י משך בעקשנות את הרצועה. בעינו האחת נראתה חרדה.
– מה אתה רוצה? – ארי התכופף אל הכלב. – מה יש שם?
ואז הוא שמע בבירור – קול ילד:
– תעזרו!
הלב קפץ. ארי פתח את הרצועה והלך אחרי ג’ינג’י אל ההריסות.
בחלל התחנה ההרוסה, מאחורי ערימת לבנים, שכב ילד כבן שתים-עשרה. פניו חבולים, שפתו סדוקה, בגדיו קרועים.
– אלוהים! – ארי התיישב לידו. – מה קרה לך?
– דוד ארי? – הילד פקח בעיניים בקושי. – זה אתה?
ארי הביט היטב וזיהה – איתן כהן, בנה של השכנה מהכניסה החמישית. ילד שקט וביישן.
– איתן! מה קרה?
– רון והכנופיה שלו, – הילד התייפח. – דרשו כסף מאמא. אמרתי שאספר לשוטר השכונתי. הם תפסו אותי…
– כמה זמן אתה שוכב כאן?
– מהבוקר. קר מאוד.
ארי הוריד את המעיל, כיסה את הילד. ג’ינג’י התקרב, נשכב לידו – חימם בגופו.
– איתן, אתה יכול לקום?
– הרגל כואבת. נראה שנשברה.
ארי מישש בעדינות את הרגל. אכן שבר. ועוד לא ידוע מה עם האיברים הפנימיים אחרי “טיפול” כזה.
– יש לך טלפון?
– לקחו.
ארי שלף את הנוקיה הישנה שלו וחייג 101. האמבולנס הבטיח להגיע תוך חצי שעה.
– תחזיק מעמד, ילד. עכשיו יבואו רופאים.
– ואם רון יגלה שאני חי? – בקולו של איתן נשמע אימה. – הוא אמר שיגמור אותי.
– הוא לא יגמור, – אמר ארי בתקיפות. – הוא לא ייגע בך יותר.
הילד הביט בו בתמיהה:
– דוד ארי, אתה בעצמך ברחת מהם אתמול.
– זה שונה. אז היה עליי ועל ג’ינג’י בלבד. עכשיו…
הוא לא סיים. ומה יגיד? שלפני שלושים שנה נשבע להגן על חלשים? שבמלחמת לבנון לימדו אותו – גבר אמיתי לעולם לא ינטוש ילד בצרה?
האמבולנס הגיע מהר ממה שהבטיחו. איתן נלקח לבית החולים. ארי נשאר לעמוד ליד תחנת החימום עם ג’ינג’י, חושב.
בערב באה אליו הביתה אמא של איתן – שירה. האישה בכתה, הודתה, נשבעה שלעולם לא תשכח.
– ארי, – אמרה דרך דמעות, – הרופאים אמרו – עוד שעה בקור, והוא לא היה שורד. הצלת לו את החיים!
– לא אני הצלתי, – ארי ליטף את ג’ינג’י. – הוא מצא את בנך.
– ומה יהיה עכשיו? – שירה הביטה בפחד לעבר הדלת. – רון לא יירגע. השוטר השכונתי אומר – אין ראיות, עדות של ילד אחד לא נחשבת.
– יהיה בסדר, – הבטיח ארי, למרות שלא ידע איך.
בלילה הוא לא הצליח לישון. מחשבות הסתובבו בראשו – מה לעשות? איך להגן על הילד? ולא רק עליו – כמה עוד ילדים בשכונה סובלים מהכנופיה הזאת?
בבוקר הגיעה ההחלטה מעצמה.
ארי לבש את מדי הצבא הישנים שלו – המדים החגיגיים, עם עיטורים. הוציא מהארון את מדליותיו. הסתכל במראה – חייל כמו חייל. גם אם לא צעיר.
– בוא, ג’ינג’י. יש לנו עסק.
הכנופיה של רון, כרגיל, “שמרה” ליד המכולת. כשראו את ארי מתקרב, צחקו.
– הו! סבא התחפש למצעד! – צעק אחד הנערים. – תראו איזה גיבור!
רון קם מהספסל, חייך בגאווה:
– נו, יוצא לפנסיה, תזדרז מכאן. הזמן שלך עבר.
– הזמן שלי רק מתחיל, – ענה ארי ברוגע, מתקרב.
– מה שכחת כאן בתלבושת?
– לשרת את המולדת. להגן על חלשים מפני אנשים כמוך.
רון פרץ בצחוק:
– אתה מה, זקן, השתגעת? איזו מולדת? איזה חלשים?
– איתן כהן – זוכר אותו?
החיוך נעלם מפניו של רון.
– למה שאזכור איזה לוזר?
– כי זה הילד האחרון בשכונה שנפגע מהידיים שלך.
– אתה מאיים עליי, זקן?
– מזהיר.
רון צעד קדימה. בידו נצנץ סכין.
– עכשיו אני אראה לך מי הבוס!
ארי לא זז מילימטר. השנים חלפו, אבל אימון הצבאי נשאר.
– הבוס כאן הוא החוק.
– איזה חוק? – רון הניף את הסכין. – מי מינה אותך?
– מינתה אותי המצפון.
ואז קרה מה שאף אחד לא ציפה.
ג’ינג’י, שישב בשקט כל הזמן, קם לפתע. הפרווה על עורפו הזדקפה. מגרונו נשמעה נהמה מאיימת.
– והכלבה שלך, – התחיל רון.
– הכלב שלי לחם, – קטע אותו ארי. – בלבנון. יחידת חיפוש וזיהוי מוקשים. הוא מריח עבריינים מבפנים.
זה לא היה נכון – ג’ינג’י היה סתם תערובת. אבל ארי דיבר בשכנוע כזה שכולם האמינו. אפילו ג’ינג’י עצמו האמין – התיישר, חשף שיניים.
– הוא מצא עשרים מחבלים. ולקח את כולם חיים, – המשיך ארי. – ומה אתה חושב – הוא יכול להתמודד עם נרקומן אחד?
רון נסוג. הנערים מאחוריו קפאו.
– תקשיב לי טוב, – ארי צעד קדימה. – מהיום, בשכונה הזאת בטוח. כל יום אסתובב בכל החצרות. והכלב שלי יחפש חוליגנים. ואז…
הוא לא סיים. אבל כולם הבינו.
– אתה מנסה להפחיד אותי? – רון ניסה להחזיר את היהירות. – אני יכול להתקשר…
– תתקשר, – הנהן ארי. – אבל תזכור – יש לי קשרים חזקים משלך. כמה אסירים אני מכיר. כמה חייבים לי בחיים.
גם זה לא היה נכון. אבל נאמר כך שרון האמין.
– קוראים לי ארי האפגני, – אמר ארי לסיום. – תזכור. ואל תיגע יותר בילדים.
הוא הסתובב והלך. ג’ינג’י רץ לצידו, זנבו מורם בגאווה.
מאחוריו השתררה דממה.
עברו שלושה ימים. רון וכנופייתו כמעט לא נראו בשכונה.
וארי באמת התחיל להסתובב בכל חצר מדי יום. וג’ינג’י הלך לצידו – חשוב, רציני.
איתן שוחרר מבית החולים כעבור שבוע. הרגל עוד כאבה, אבל הוא כבר יכול היה ללכת. באותו יום בא לבקר את ארי.
– דוד ארי, – אמר, – אפשר לעזור לך? בסיורים.
– אפשר. אבל דבר קודם עם ההורים.
שירה לא התנגדה. להפך, היא שמחה שבנה מצא דוגמה ראויה לחיקוי.
ומאז, כל ערב אפשר היה לראות שלישייה מוזרה – גבר מבוגר במדי צבא, ילד וכלב אדמוני זקן.
ג’ינג’י מצא חן בעיני כולם. אפילו אימהות הרשו לילדים ללטף אותו, אף על פי שראו שזה כלב רחוב. אבל היה בו משהו מיוחד – כבוד עצמי, אולי.
וארי סיפר לילדים על הצבא, על חברות אמתית. והם הקשיבו, נושמים במתח.
ערב אחד, כשחזרו מ”משמרת” נוספת, שאל איתן:
– דוד ארי, פעם פחדת?
– פחדתי, – ענה ארי בכנות. – וגם עכשיו לפעמים אני פוחד.
– ממה?
– שלא אספיק. שלא יהיה לי כוח.
איתן ליטף את הכלב:
– אני אגדל ואעזור לך. ותהיה לי גם כלב. כזה חכם בדיוק.
– יהיה, – חייך ארי. – בטח שיהיה.
ג’ינג’י רק כנף בזנבו.
ובשכונה כבר הכירו אותו כולם. אמרו: “זה הכלב של ארי האפגני. הוא יודע להבחין בין גיבורים לנבלות.”
וג’ינג’י נשא את תפקידו בגאווה, ביודעו – הוא כבר לא סתם כלב תערובת. הוא מגן.
