Author: Lewis Simmons
שירה כהן עמדה ליד החלון והביטה איך הכפור מצייר על הזכוכית דוגמאות. מינוס חמש הבטיחו. אולי יותר. היא הקשיבה. מלמטה – קולות. ואז צעקה: – עד הערב! אתם שומעים?
כל ערב טיפסה למרפסת שלי חתולה זהובה. היא יללה כאילו ביקשה עזרה – לא הניחה מנוח לא לי ולא למצפוני. כמעט התקשרתי לשירות לכידת חיות, אבל ברגע שפתחתי את הדלת, היא קפצה משם.
שבועיים תמימים מיצי שרקה ושריטה, ולא הניחה לריבה להתקרב לספה הישנה. ריבה כמעט החליטה למסור את החתולה. אבל כשהשכן עזר להזיז את הרהיט, מאחוריו התגלה מה שהסביר הכל.
— אני אתקשר לאבא, — אומרת הילדה שבשורה הראשונה ולוחצת את הטלפון אל החזה בזהירות כאילו היא אוחזת לא בפלסטיק עם מסך אלא בחוט האחרון שמוביל הביתה.
“נו, תראה מה הבאת מהכפר!” — צחקה שרה כשחצתה את הסף של האולם המרווח, מוצף באור השמש הערבי הרך. אבל למראה תמר היא השתתקה. — את עובדת כרואת חשבון ראשית?
— “את לא נוסעת להלוויה של אמא שלך. אני צריך את הרכב,” אמר הבעל. מירית קמה, לקחה את התיק ויצאה. לנצח.
הטלפון השתתק. נגה עמדה באמצע המטבח, מחזיקה אותו בשתי ידיה על החזה. דודה גלית דיברה בדיוק ארבע דקות — קול יבש, ענייני, בלי דמעה אחת. אורי ישב על הספה.
לשולחן הארוך היה צפוף ממאכלים יקרים ומשאננות. רונית הניחה לפני חמותה קערת מרק חרסינה ונסוגה צעד לאחור, מסדרת קווצה שהשתחררה מתסרוקתה. אורחיו של אורי –
הוא הושיט את ידו, רוצה ללטף את החיה המאיימת, אבל החתולה זינקה הצידה והחלה לזחול בצורה מוזרה הרחק מהיד המושטת… “תראו אותו!”
— ביטלתי את הטכנאי ואת משלוח הצינורות. תשבי בסוף השבוע בלי מים — ותביני מי הגבר בבית הזה. יונתן זרק לי את זה בגב בטון של אדון קשוח ששם עבדיו על מנת מים מתוקים.
“אני צריכה גבר לסופי שבוע, לא לחיים. כבר הסתדרתי יותר מדי טוב.” העמדה הכנה של אישה בת 52 “הגיע הזמן שנגור ביחד.”









