המזוודה כבר עמדה ליד הדלת, ועל הכיריים עוד התבשל מרק עוף. עם לחמניות. כמו שהוא אהב.
מירית ניגבה את ידיה היבשות במגבת — באופן אוטומטי. הביטה בעורפו המוכר, בשומה שמאחורי האוזן שנישקה אלפי פעמים. ולא זיהתה.
— אתה בנסיעת עבודה?
— לא, מירית. אני עוזב.
המילה נתלתה במטבח כמו ריח של שריפה.
— לאן?
— אל מישהי אחרת.
המגבת נפלה מידיה.
— יגאל…
— מירית, בלי סצנות. שנינו יודעים שזה נגמר מזמן. פשוט החלטתי, ואת — לא.
— נגמר? — היא צחקה. בעצבנות, בצורה מפחידה. — מחר יום השנה שלנו. שמונה עשרה שנה.
— בדיוק. שמונה עשרה שנה של אותו מרק עוף.
החבטה הגיעה ישר לבטן. היא נחנקה.
— ויתרתי על לימודי התואר השני בשבילך. יכולתי להיות…
— לא יכולת להיות כלום. — הוא חייך. ככה מחייכים כשמרחמים. — משחזרת. למי זה צריך עכשיו — איקונות, אבק… אני נתתי לך חיים, דרך אגב. דירה. רכב. ים כל שנה.
— אתה נתת?..
— מי אם לא. טוב, דירה על שמי, אבל אני לא חיה. תגידי פה חודש-חודשיים. אחר כך נסתדר.
היא אחזה בגב הכיסא. אצבעותיה הלבינו.
— מי היא?
— איזה הבדל.
— מי?
הוא הביט בשעונו.
— שירה. בת שלושים ושתיים. היא חיה, מירית. מבינה? הולכת לתיאטרון, גולשת סקי, צוחקת. ואת מזמן הפכת לעוזרת בית. אפילו לא שמת לב.
מירית שתקה. גוש עמד בגרונה.
יגאל תפס את המזוודה. בפתח הסתובב — ובעיניו הבזיק משהו. לא חרטה. רוגז. כמו בעלים שעוזב כלב זקן במקלט.
— אל תדאגי. שלושים ושמונה — זה לא גזר דין מוות. תהני מהחופש, מירית. מגיע לך.
הדלת נסגרה.
המרק על הכיריים המשיך להתקרר.
בשבוע הראשון היא לא בכתה. הסתובבה בדירה כמו במוזיאון של חיים זרים. החולצות שלו. המברשת שיניים שלו. הכוס הלא גמורה על השולחן.
ביום השמיני התקשרה נועה.
— מירית, חיה?
והסכר נפרץ. היא התייפחה לתוך השפופרת עד שהשכנה מלמטה עלתה לשאול אם הכול בסדר.
— נועה… אני בת שלושים ושמונה. מקום ריק. שמונה עשרה שנה בישלתי מרקים, אני אפילו לא זוכרת מתי החזקתי מכחול בפעם האחרונה…
— ומה את כן זוכרת?
— מה?..
— את זוכרת למה הלכת לשחזור?
מירית קפאה. עלתה מול עיניה התמונה: אולם במוזיאון תל אביב לאמנות, בת תשע עשרה, היא עומדת מול ציור ובוכה. מזה שבני אדם ידעו ליצור דבר כזה. ולשמור עליו.
— זוכרת.
— אז לכי ותוציאי מהארון את הצבעים שלך. אני יודעת שהם שם. ראיתי אותם לפני חמש שנים.
הצבעים נמצאו. בקופסת נעליים, מתחת לווילונות ישנים. יבשים, חצי מהם אבוד לגמרי. אבל המכחולים — המכחולים היו שלמים. קולינסקי, שנקנו פעם ממלגה, בוויתור על ארוחות צהריים.
מירית התיישבה על רצפת הארון ובכתה. אבל הפעם אחרת. בשקט.
למחרת נרשמה לקורסים בבצלאל. בתשלום. כסף — אחרון, שהיה שמור לחופשה שעכשיו לא נחוצה.
הלכה למספרה. גזרה את הצמה שאסר יגאל לגעת בה עשרים שנה. במראה הביטה בה אישה זרה. עם עצמות לחיים חדות, עם עיניים חיות וכועסות.
— שלום, מזמן לא התראנו.
שלושה חודשי לימוד. מוזיאונים, סיכומים. בלילות ציירה — תחילה בהיסוס, אחר כך בביטחון. הידיים נזכרו. הידיים לא שכחו.
ובפברואר התקשרה נועה.
— מירית, יש עניין. זוכרת את ארי בן-דוד, שמיכה עובד איתו? סבתא שלו נפטרה, קיבל בית ברחובות. ישן. ושם איקונות, מדף שלם. רצה לזרוק…
— שלא יעז! — מירית קפצה. — שייגע!
— אז חשבתי, אולי תסתכלי? הוא ישלם.
— אסתכל. מחר.
האיקונות היו במצב נורא. שמונה חתיכות — מושחרות, עם לקאס מתקלף, עם סדקים. מירית רכנה מעליהן — והלב דפק כל כך חזק שנשמע באוזניה.
— ארי, — אמרה בצרידות. — זאת… אני צריכה לראות מתחת למנורה, אבל אני כמעט בטוחה. המאה השבע עשרה. צפון. מאוד יקרת ערך.
הוא הרים גבה בספקנות.
— כמה זה שווה?
— לשחזר — אני לא אומרת בדיוק. אבל למכור אחר כך — הרבה.
— ואת יכולה לשחזר?
מירית הביטה בלוחות. בפנים שבקושי מבצבצים מבעד לפיח. הבינה: זה ההזדמנות. היחידה.
— יכולה.
העבודה ארכה חצי שנה. שכרה סטודיו זעיר בפריפריה — ריח הממסים בדירה היה בלתי נסבל. אכלה לחם עם חמאה. ירדה שנים עשר קילו. פעמיים בכתה מייאוש כשכמעט הרסה עבודה. פעם אחת התקשרה למרצה בארבע לפנות בוקר — היא, אישה קדושה, הגיעה תוך שעה עם תרמוס.
ואז הגיעה האיקונה הראשונה. משוחררת. זוהרת.
ארי בן-דוד שתק הרבה.
— מירית. זה נס.
— זה לא נס. זו עבודה.
הוא שילם כפול. כעבור שבוע התקשר מכר שלו. אחר כך מכר של המכר. אחר כך גלריסט מרוטשילד.
פה לאוזן — הרדיו המהיר בעולם.
עברה שנה. ואז עוד אחת.
עכשיו מירית גרה בדירה אחרת — שכורה, אבל משלה. עם תקרות גבוהות. סטודיו בנווה צדק, תור הזמנות לחצי שנה מראש. עבודות לשני מנזרים ולאוסף הפרטי של יזם ידוע, ששמו בעיתונים כלכליים נכתב ביראת כבוד.
קראו לו דב כהן.
הוא הגיע לסטודיו בעצמו. לא שלח שליחים. ישב על כיסא ליד החלון וצפה בה עובדת. לפעמים הביא קפה. לפעמים — כלום.
— אתם לקוח מוזר, דב.
— אני אדם מוזר. את לא מתנגדת שאשב?
— לא מתנגדת.
ארבעים וחמש. אלמן. עיניים חכמות ועייפות וידיים של פסנתרן — למרות שהוא לא ניגן בפסנתר, אלא בשוק המיזוגים.
שום דבר לא היה ביניהם. עדיין. אבל מירית תפסה את עצמה לפעמים מחכה לביקוריו.
בערב ההוא לא רצתה ללכת לשום מקום.
אבל נועה התעקשה — יובל לגלריה באלנבי, כל הצמרת התל אביבית, אסור לפספס, יש לך לקוחות ביניהם, מספיק לשבת במאורה שלך.
מירית לבשה שמלה שחורה — פשוטה, הראשונה בחיים של מעצב טוב, שנקנתה לפני חודש. עגילי פנינים — מתנה מלקוח אסיר תודה. עקבים, ששכחה מהם.
דב כהן אסף בעצמו, בלי נהג.
— את היום…
— מה?
— זוהרת.
היא צחקה. באמת. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן.
באולם זמזמה שיחה, נשפך שמפניה. מירית עצרה ליד ציור — העמידה פנים שהיא מתבוננת. רק לקחת נשימה.
— מירית?..
הסתובבה.
לפניה עמד יגאל.
מזדקן. אפור. שקיות מתחת לעיניים. בידו כוס, והיד רועדת מעט. לידו — אישה צעירה, רזה, עם פנים לא מרוצות. נתלתה על מרפקו כמו על קולב, והתלוננה:
— יגאל, בוא, משעמם…
— רגע, שירה.
הוא הביט במירית ולא זיהה.
— את? זו את?
— שלום, יגאל.
— את… איך השתנת.
— הזמן עובר.
שירה משכה בשרוולו.
— מי זאת?
— זאת… אשתי לשעבר.
שירה העיפה במירית מבט נשי מהיר. מהנעליים ועד העגילים. הפנים התארכו מעט.
— נעים מאוד. אני אהיה בבר.
והלכה, מצקת בעקביה.
נשארו לבד. באמצע האולם, בתוך הקהל — אבל לבד.
— את פה איך?
— אני עובדת. משחזרת. פה לקוחות.
— משחזרת? — הוא מצמץ. — ברצינות?
— ברצינות.
— מירית… — הוא התקרב. הריח ממנו קוניאק. — אני חייב לומר. הייתי אידיוט.
היא שתקה.
— השירה הזאת — סיוט. ריקה. לא יודעת אפילו לבשל ביצה מקושקשת. כל הזמן מועדונים, נופש, מסעדות. עייף, מירית.
— מתארת לעצמי.
— אני מתגרש. כבר הגשתי. — הוא אחז בידה. — בואי ננסה שוב. הרי אהבת אותי. תמיד אהבת.
מירית הביטה באצבעותיו. זרות. פעם — הכי קרובות. עכשיו — פשוט זרות.
שחררה את ידה בעדינות.
— יגאל. אתה זוכר מה אמרת לי בפרידה?
הוא קימט את מצחו.
— אמרת — תהני מהחופש.
— מירית, לא התכוונתי…
— רגע. אני רוצה להודות לך. בלי אירוניה.
הוא הביט, לא מבין כלום.
— באמת נתת לי מתנה — חופש. הרבה זמן לא יכולתי לפתוח אותו — כמו מתנה שמפחדים לפתוח. ואז פתחתי. בפנים מצאתי את עצמי. את זו שקברתי שמונה עשרה שנה.
— מירית…
— אז תודה. ו — לא. אני לא חוזרת.
— אבל למה? יש לי דירה, כסף, אני אדאג…
— יגאל. אני דואגת לעצמי. מזמן.
באותו רגע הגיע דב כהן. רגוע, שקט, עם שתי כוסות.
— מירית, את מוכנה? אספן מחיפה מחכה להכיר.
— כן, דב. בוודאי.
הוא הושיט יד. היא קיבלה.
יגאל עמד והביט אחריה. בגבה הזקוף. באופן שבו האיש בחליפה היקרה התכופף אליה בכבוד.
ליד הבר שירה התלוננה על משהו. הוא לא שמע.
מירית בפתח הסתובבה לשנייה. ו — לא, לא בניצחון. פשוט נופפה. כמו מנופפת למכר שממנו נפרדה מזמן ובלי טוענות.
האספן התברר כאיש כבד שיער עם עיניים תמימות כחולות. ברוך לוי. נישק יד בנימוס מיושן, קרא לה “גברתי” — בלי אירוניה.
— דב סיפר לי עליך נפלאות. לא האמנתי. עכשיו רואה — לא שיקר.
— עוד לא ראית את העבודות שלי.
— ראיתי. לפני שלושה חודשים. “מריה אם הרחמים”, המאה השמונה עשרה. זוכרת?
מירית זכרה. חצי שנה השקיעה עליה.
— אתה קנית אותה?
— אני. ורוצה עוד. יש לי משהו עדין. אפשר לדבר?
התרחקו אל החלון. דב נשאר ליד העמוד — לא פולשני, בצד, אבל קרוב. מירית חשה אותו בגבה, ומזה היה חם מוזר.
בזווית העין ראתה: יגאל עדיין ליד הציור. לבד. שירה נסעה — כנראה בקטטה. הוא הביט לכיוונה, אבל מירית לא הסתובבה יותר.
— יש לי איקונה, — לחש ברוך לוי. — מצפת. המאה השש עשרה. הבעיה היא שההיסטוריה שלה לא שקופה.
מירית נמתחה.
— גנובה?
— לא, חלילה. הוצאה בשנות העשרים. אחר כך פריז, ניו יורק. לפני שנתיים קניתי במכירה פומבית, חוקי. אבל רוצה להחזיר הביתה. ובמצב אמיתי. במאה התשע עשרה ציירו עליה מחדש בכבדות. מתחת לצביעות, אני משוכנע, שוכן יצירת מופת.
— למה לך זה?
ברוך לוי שתק.
— סבתא שלי הייתה מצפת. בשנת עשרים וארבע עזבו. אביה, כומר, נורה בשנת שלושים ושבע. אני מחפש איקונה זו ארבעים שנה. והנה מצאתי.
עיניה של מירית צרבו.
— אקח על עצמי.
העבודה על איקונת צפת הייתה אמורה להתחיל כעבור חודש — אחרי אישורים תיעודיים. בינתיים החיים זרמו כסדרם.
ביום שני בבוקר הגיעה מירית לסטודיו ומצאה מתחת לדלת מעטפה. בלי בול. פתק בכתב יד לא אחיד מוכר:
“מירית, צריך לדבר. לא בטלפון. אהיה ביום רביעי בשבע ליד הסטודיו שלך, בבית הקפה בפינה. אם לא תבואי — אבין. אבל מבקש מאד. י.”
ישבה זמן רב, מביטה בנייר. קמטה. החליקה. שוב קמטה.
ביום רביעי בשבע באה.
לא ידעה למה. אולי רצתה לשים נקודה — לא היפה מהגלריה, אלא האמיתית. היומיומית. הסופית.
יגאל חיכה ליד השולחן הפינתי. לפניו כוס תה, לא נגע. קם כשהיא התקרבה, במבוכה.
— תודה שבאת.
— יש לי עשרים דקות.
— אני מהר. — הוא נאחז בכוס. — מירית, בלי שירה, בלי קהל… לא אמרתי נכון אז בגלריה. בדיוק, לא ככה.
— איך כן?
הוא הרים עיניים. מירית ראתה פתאום: מתנדנד בהן פחד אמיתי. זה שמופיע כשאדם מבין שעשה דבר בלתי הפיך.
— דפקתי את זה כל כך שאני עדיין לא מצליח לנקות.
— כן.
— מה — כן?
— כן, דפקת. — היא אמרה זאת בלי כעס. כקביעה. — למה קראת לי?
שתק. שלף מהכיס קופסת קטיפה שחוקה. מירית זיהתה מיד.
— טבעת של סבתא, — אמרה בשקט.
— זוכרת?
טבעת סבתו, עם אמרלד קטן. לפני שמונה עשרה שנה יגאל נתן אותה למירית לאירוסין. אחרי שנתיים ביקש חזרה — “לשמירה”, לילדים לעתיד. לא היו ילדים. הטבעת נשארה אצלו.
— רוצה להחזיר לך. היא שלך. בזכות.
— קחי פשוט. זה לא הצעה. הבנתי הכל אז בגלריה. ראיתי איך את עם דב הזה… — קולו רעד. — את אוהבת אותו?
מירית שתקה. הקשיבה לעצמה בכנות.
— עדיין לא יודעת. אבל אוכל. אם הזמן יתן.
יגאל הנהן. בכבדות.
— אני שמח. באמת. הוא גבר בסדר, חקרתי.
— חקרת?
— ברור. שמונה עשרה שנה הייתי בעליך. יש לי זכות.
מירית הביטה בו וראתה — בפעם הראשונה, אולי, בכל החיים — לא בעלים, לא פוגע, לא בוגד. פשוט גבר מבוגר ועייף, שהפסיד במשחק החשוב ביותר. ועכשיו מבין זאת.
לא היה כואב. אלא רחמים אנושיים.
— יגאל. הטבעת לא אקח. תן אותה… לא יודעת, לאחיינית שלך, של לודמילה יש בת קטנה. או לבית כנסת.
— תגידי דבר אחד. וזהו. טוב?
— טוב.
— תודה שעזבת.
הוא הביט לא מבין.
— אם לא היית עוזב, הייתי מבשלת מרקים עד גיל שישים. ושונאת אותך בשקט, בסתר, אפילו בלי להודות לעצמי. ושונאת את עצמי. ועכשיו — לא שונאת. לא אותך ולא אותי. זה דבר נדיר.
הוא שתק. לאט, בכבדות, ירדה דמעה על לחיו. לא ניגב.
— תהיה בריא, — אמרה מירית. — ותשמור על עצמך.
קמה. לבשה מעיל. בפתח הסתובבה — הוא ישב כשראשו מושפל. כתפיו רעדו קלות.
מירית יצאה לרחוב. רוח פגעה בפניה — קרה, מריחה בעלים וקצת מעשן.
הלכה בשדרה ובכתה. בשקט, בלי יבבות. לא מצער. לא משמחה. פשוט — פרק גדול וכואב נסגר. בלי ווים, בלי בליטות. השתחרר.
ורק איפה שהוא בפנים, קוץ קטן, ישבה תחושה לא ברורה. לא רחמים אפילו. ספק. אולי לשווא? אולי שמונה עשרה שנה זה בכל זאת לא ריק, ונכון היה לתת עוד הזדמנות?
מירית הגיעה לתחנה. עצרה. עמדה עשר שניות.
והבינה: לא. לא לשווא.
ירדה בדרגנוע.
איקונת צפת התבררה כקשה יותר משחשבה. שלוש שכבות צביעה. התחתונה — המאה השש עשרה, כפי שהבטיח ברוך לוי. בינה לבין פני השטח עוד שתיים: המאה השמונה עשרה וסוף המאה התשע עשרה. כל אחת הוסרה מילימטר אחר מילימטר.
עבדה כמעט שנה.
בשנה ההיא השתנו הרבה דברים.
דב כהן הציע לה נישואין באפריל. לא במסעדה, לא עם טבעת — הוא היה חכם מדי לכך. ישבו במטבח הקטן שלה, שתו תה.
— מירית. אולי נתחתן?
— ככה סתם?
— למה לסבך? לשנינו לא עשרים. יודעים מה רוצים.
— ואתה רוצה מה, דב?
— אותך. עד סוף החיים. אם לא מוכנה — אחכה. אני סבלני.
— תן עד הסתיו.
— עד הסתיו אז עד הסתיו.
לא נעלב. הוא היה באמת סבלני.
במאי סיפרה נועה: יגאל עבר לפריפריה. מכר את דירתו בתל אביב, קנה בית ביישוב. התגרש משירה מהר, בלי שערוריות. יש לו עכשיו שכנה. אלמנה. מבשלת לו מרקים. שקטה.
מירית, כששמעה, חייכה מסיבה לא ברורה. שיהיה. רק שיהיה קצת רגוע.
ובאוגוסט קרה העיקר. היא הסירה את שכבת הצביעה האחרונה מאיקונת צפת.
ומתחתיה נגלה פנים.
מירית עמדה בסטודיו לבדה, בשתיים בלילה, והביטה בפניו של המושיע — שקטות, חמורות, כתובות ביד אמן לא ידוע לפני חמש מאות שנה. שעברו מלחמות, מהפכות, הגירה, אוקיינוס, מכירות פומביות. וחזרו — הביתה. אל נכדו של הכומר ההוא שנורה בשנת שלושים ושבע.
התקשרה לברוך לוי. העירה אותו.
— ברוך, סליחה… היא נפתחה.
בשפופרת נעשה שקט. שקט מאוד. אחר כך שמעה איך האיש המבוגר בוכה — רחוק, בביתו ברובע היהודי.
— גברתי, — אמר לבסוף, וקולו רועד. — אני יוצא מיד. לא יכול לחכות לבוקר.
הגיע בשבע בבוקר, לא מגולח, בחליפה מקומטת, עם קופסת שוקולד — מגוחכת, מצחיקה, כאילו הלך לגן ילדים.
נכנס לסטודיו. ראה את האיקונה. וירד על ברכיו.
מירית הסתובבה. נתנה לו להיות לבד. איתה. עם סבתא. עם סבא רבא. עם כל הסיפור הגדול המפחיד והמואר שהתכנס בנקודה אחת — בסטודיו שלה בנווה צדק.
בספטמבר מירית התחתנה.
החתונה הייתה שקטה. כעשרים איש. נועה עם בעלה. המרצה מבצלאל. ברוך לוי, שהגיע במיוחד מחיפה. כמה נזירים מהמנזר שעבדה עבורו — ישבו בפינה, שתו מיץ בבישנות.
שמלה בצבע קרם, פשוטה. בשיער ורד לבן אחד. לא חבשה הינומה. פעם שנייה — לא צריך.
דב כהן שם טבעת נישואין — דקה, מזהב לבן. בלי אבנים. הוא ידע שהיא לא אוהבת ברק.
מירית הייתה בת ארבעים ושתיים.
בערב, כשהאורחים התפזרו, ישבו על המרפסת של הדירה החדשה, שתו יין. שתקו.
— דובי. דבר אחד הבנתי רק עכשיו.
— מה?
— כשיגאל עזב, הוא אמר — תהני מהחופש. בציניות. ויצא כאילו בירך.
דב לקח את ידה. נישק בכף ידה. לא ענה כלום. טוב כשאדם לא עונה על כל משפט במשהו יפה.
מירית גמרה את היין. הניחה את הכוס.
מחר לסטודיו. מונחת שם עבודה חדשה — שום דבר מיוחד, איקונה מהמאה התשע עשרה מבית כנסת כפרי במודיעין. קטנה, פשוטה, בלי מסמכי ארכיון, בלי אגדה. רק איקונה שהביא רב מקומי, הביא באוטובוס בשק ברזנט.
מירית חשבה עליה בהנאה.
