— רוצה כמו פעם, הבנתי שטעיתי שעזבתי. מתגעגע. מתי אני יכול לחזור? — שאל בתמימות זה שנטש אותה עם הילדיםהיא חייכה חיוך מריר, סגרה את הדלת בשקט, וענתה: “הדלת נפתחת רק למי שלא עוזב כשקשה.”

נועה עומדת בתור כבר ארבעים דקות. לפניה — ארבעה, מאחוריה — עוד שישה. המסמכים למיצוי זכויות הסיוע נאספו מראש, מקופלים בקפידה בתיקייה שקופה.

היא גוללת בטלפון כשהיא שומעת קול.

— נועה? נועה, זו את?

היא מרימה עיניים. גלעד עומד ליד הדלפק הסמוך, קצת מהצד, כאילו הסתובב במקרה. ז’קט מקומט עליו, כפתורים לא תואמים. מתחת לעין שמאל מתפשט חבורה צהבהבה, כבר מחלימה אבל בולטת.

— שלום, — אומרת נועה בקול שטוח.

— איזו הפתעה! — גלעד מחייך חיוך רחב, תיאטרלי. — שנתיים, אה? הזמן טס.

הוא מתקרב, עומד לידה כאילו קבעו. נועה לא זזה אחורה, אבל גם לא מתקדמת לקראתו. היא מביטה בו ברוגע, ללא הבעה.

— את נראית טוב, — הוא אומר. — באמת. משהו השתנה. תסרוקת אחרת?

— אותה תסרוקת, — עונה נועה.

— לא, בטוח משהו אחר. רזית? או השתזפת? — הוא ממצמץ, בוחן אותה, ונועה מבחינה בזווית הפה שלו שרוטטת.

מאחורי העליצות המזויפת יש עוד משהו. מבוכה. או הרגל להסתיר אי-נוחות במילים.

— זוכרת איך נסענו לצפת? — אומר גלעד. — מיכה הפיל אז את הגלידה על הנעל, ודפנה ניחמה אותו. היא הייתה מצחיקה. היא הייתה בת שלוש, נכון?

— ארבע, — מתקנת נועה.

— ארבע, נכון. תקופה טובה הייתה.

נועה שותקת. התור זז באדם אחד. היא עושה צעד קדימה.

— מה שלומך בכלל? — שואל גלעד, רוכן מעט קרוב יותר. — מסתדרת?

— מסתדרת.

— הילדים מה שלומם?

— גדלים.

— מיכה הולך לבית ספר?

— הולך.

גלעד שותק. אחר כך מרגיש ברגליו, עובר מרגל לרגל.

— טוב, שמחתי לראות. את, אם משהו…

— הגיע תורי, — אומרת נועה. — הדלפק התפנה.

היא מסתובבת וניגשת לדלפק. שולפת את המסמכים, מניחה לפני הפקידה. הידיים שלה נעות בצורה מדויקת, רגילה.

כשהיא מסתובבת עשר דקות לאחר מכן, גלעד כבר לא שם.

— שלום, — אומרת נועה, מורידה נעליים.

— שלום! — דפנה מרימה ראש. — קנית ציפוי?

— קניתי. שתי קופסאות. טורקיז וטרה-קוטה.

— מותר לי לנסות?

— מחר. היום זה צריך לעמוד.

מיכה לא מרים ראש. נועה מתקרבת, מניחה כף יד על ראשו. הוא נשען מעט אחורה, בתנועה רגילה.

— אתה רוצה לאכול? — היא שואלת.

— קצת.

— אני אחמם תבשיל. רבע שעה.

הערב עובר בשקט. הילדים אוכלים ערב, דפנה נרדמת מוקדם, מיכה הולך לחדרו. נועה מתיישבת ליד שולחן העבודה, שם עומדות ארבע כוסות לא גמורות — הזמנה מבית הקפה בשינקין. החימר לח, צייתני. היא לוקחת לולאה, מתחילה להסיר עודף.

אבל האצבעות נעות בהיסח הדעת.

היא מניחה את הכלי. עוצמת עיניים. גלעד עומד מולה — מקומט, עם חבורה, עם החיוך המגוחך הזה. לפני שנתיים הוא ארז תיק ספורט, אמר “אני צריך להיות לבד” וסגר אחריו את הדלת.

נועה לא בכתה אז. היא שטפה כלים, השכיבה את הילדים וישבה עד ארבע בבוקר ליד גלגל החרס. בבוקר לקחה את מיכה לבית ספר ונרשמה לקורס שריפה.

עכשיו היא שוב לא מצליחה להירדם. אבל הסיבה אחרת. לא כאב. לא געגוע. משהו כמו עירנות. אינסטינקט שאומר: הוא יחזור.

בבוקר מצלצל הפעמון. עופרה עומדת בפתח עם שקית שממנה בולט קצה נייר כסף, וקופסה של חימר פאיאנס לבן.

— הבאתי עוגת תפוחים ושני קילו חימר, — היא אומרת במקום ברכת שלום.

— כנסי, — נועה נסוגה.

עופרה נכנסת למטבח, מניחה את השקית על השולחן, מתיישבת על שרפרף. היא תמיד מתיישבת ככה — מיד, בלי טקסים.

— נו, תספרי, — אומרת עופרה. — הקול שלך בטלפון היה מוזר.

— ראיתי את גלעד. אתמול. בסניף ביטוח לאומי.

עופרה קופאת עם סכין ביד.

— ו?

— עמד בתור. חבורה מתחת לעין. ז’קט מקומט. חייך כאילו הכל נפלא.

— קלאסיקה, — עופרה פורסת חתיכת עוגה. — ומה אמר?

— הזכיר את צפת. אמר שאני נראית טוב. שאל על הילדים.

— ואת?

— עניתי קצרות. הלכתי כשהגיע תורי.

עופרה שותקת. אחר כך מניחה את הסכין.

— נועה, אני אומרת ישר. את יודעת שאני תמיד אומרת ישר.

— יודעת.

— לפני שנתיים האדם הזה קם והלך. לא כי רבתם. לא כי קרה משהו נורא. הוא הלך כי נמאס לו. או שהיה צפוף. או שהוא החליט שמגיע לו יותר.

— עופר…

— חכי. בשנתיים האלה הרמת את ההזמנות מאפס. עשית לעצמך שם. שלושה בתי קפה לוקחים ממך כלים. הילדים שלך שבעים, לבושים, בבית ספר טוב. עשית את הכל לבד. והנה הוא עומד בתור עם חבורה ומספר על גלידה בצפת.

נועה שותקת.

— הוא ינסה לחזור, — אומרת עופרה. — זה עניין של ימים. חבורה, בגדים מקומטים, מראה עלוב — כל זה הכנה. קודם רחמים, אחר כך “השתניתי”, אחר כך “בואי ננסה שוב”.

— אולי אני טועה, — אומרת נועה בשקט. — אולי הוא באמת…

— לא, — עופרה מנענעת ראש. — נועה, את לא טועה. את פשוט טובת לב. ואלה דברים שונים.

ההודעה מגיעה אחרי יומיים. קצרה, מנומסת: “נועה, אפשר להיפגש? לדבר. שום דבר רציני, רק לדבר”.

נועה קוראת אותה כשהיא יושבת ליד גלגל החרס. החימר מסתובב מתחת לאצבעות, רך, צייתני. היא מכבה את הגלגל. מנגבת ידיים במגבת. כותבת: “פארק ליד בית הספר. מחר בשתיים עשרה”.

הוא בא בלי חבורה. מגולח, בחולצה נקייה. מתיישב על הספסל לידה, משאיר ביניהם חצי מטר.

— תודה שהסכמת, — הוא אומר.

— אני מקשיבה.

— כשעזבתי… — הוא משתתק, מחפש מילים. — בחודשים הראשונים הרגשתי חופש. את יודעת, כזה — שאתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, מתי שאתה רוצה. בלי התחייבויות.

— ואז החופש נגמר. נשאר ריק.

נועה מביטה ישר לפניה.

— אני מתגעגע למיכה, — ממשיך גלעד. — לדפנה. אלייך. לבית. לערבים שאת יצקת ואני קראתי לילדים. לריח החימר במטבח.

— גלעד, לאן אתה מוביל?

— אני יכול לבוא? סתם לאכול ארוחת ערב עם הילדים. פעם אחת. אני לא מבקש כלום. רק לראות אותם.

נועה שותקת הרבה. דקה, אולי שתיים.

— בסדר, — היא אומרת לבסוף. — ארוחת ערב אחת. אתה אורח. לא יותר.

— כמובן.

— זה אומר: אתה בא, אוכל, מדבר עם הילדים והולך. בלי שיחות על העבר. בלי הבטחות. בלי כלום.

— הבנתי.

— שבת. בשש.

היא קמה והולכת בלי להביט לאחור.

בבית היא מספרת לילדים.

— מיכה, דפנה. אבא יבוא בשבת לארוחת ערב.

דפנה מרימה ראש:

— אבא?

— כן.

— להרבה זמן?

— לארוחת ערב. יאכל איתנו וילך.

מיכה שותק. אחר כך שואל:

— למה?

נועה מתיישבת לידו.

— הוא ביקש. רוצה לראות אתכם.

— הסכמתי. פעם אחת.

מיכה מהנהן. פניו רציניות, בוגרות מגילו.

שבת מגיעה מהר. נועה מכינה עוף עם תפוחי אדמה — פשוט, בלי יומרות. עורכת שולחן לארבעה. מוציאה צלחות — משלה, שנוצרו ביד, עם שוליים לא סימטריים וציפוי טורקיז.

גלעד מגיע בדיוק בשש. עם שקית — מיץ, ממתקים, דפי צביעה לדפנה.

— שלום, — הוא אומר מהפתח.

— כנס. תוריד נעליים.

דפנה רצה ראשונה. עוצרת במרחק צעד, בוחנת אותו.

— שלום, דפנ’לה, — גלעד כורע.

— יש לך זקן, — היא אומרת.

— כן. גידלתי קצת.

— דוקרני?

— קצת, — הוא מחייך.

מיכה יוצא מהחדר. מהנהן. מתיישב ליד השולחן.

הארוחה עוברת בשלווה. גלעד שואל על בית ספר, על ציור, על חיות מפלסטלינה. דפנה מספרת על חברה שרה ועל איך בנו צריף משמיכות. מיכה עונה בקצרה, אבל בלי עוינות.

נועה כמעט לא מדברת. מגישה אוכל, מסלקת צלחות, מוזגת תה.

כשהילדים הולכים לחדר, גלעד נשאר ליד השולחן.

— צלחות יפות, — הוא אומר, מעביר אצבע על השוליים. — את יצרת אותן בעצמך?

— כן.

— מוכשרת.

— תודה.

הוא שותק. אחר כך אומר:

— נועה, אני עדיין אוהב אותך.

נועה מניחה את הספל על השולחן. לאט, בזהירות.

— גלעד.

— חכי, תני לי להגיד. אני יודע שעזבתי. יודע שזה היה נבזי. אבל השתניתי. באמת השתניתי. חשבתי עלייך כל יום.

— כל יום במשך שנתיים — זה שבע מאות שלושים יום, — אומרת נועה. — ואף לא שיחת טלפון אחת.

— התביישתי.

— בושה זה לא הסבר. זה תירוץ.

הוא מושיט יד, מנסה לגעת בכף ידה. נועה מסירה את ידה — בעדינות, אבל בבירור.

— לא, — היא אומרת.

— נועה…

— היית אורח. התנאים היו ברורים. הארוחה נגמרה.

גלעד מביט בה. משהו מהבהב בעיניו — עלבון, הפתעה, אולי כעס.

— בסדר, — הוא אומר. — הבנתי.

הוא קם, לובש ז’קט, מתכפתר. מסתובב בדלת.

— מותר לי לבוא שוב?

— אחשוב על זה.

הדלת נסגרת. נועה אוספת מהשולחן את הכלים שנותרו, שוטפת, מסדרת. אחר כך מתיישבת ליד הגלגל ועובדת עד חצות.

אחרי ארבעה ימים גלעד בא שוב. בלי הזמנה. עם זר פרחים — חרציות לבנות, עטופות בנייר קראפט.

נועה פותחת את הדלת ורואה את הפרחים לפני הפנים.

— לא הזמנתי אותך, — היא אומרת.

— אני יודע. אבל הייתי חייב לבוא. נועה, אני רוצה לחזור.

היא עומדת בפתח, לא מכניסה אותו פנימה.

— לחזור — לאן?

— הביתה. אליכם. אלייך, אל הילדים.

— זה לא הבית שלך, גלעד. כבר שנתיים.

— אבל אלה הילדים שלי.

— ילדים כן. בית — לא.

הוא עובר מרגל לרגל. הפרחים בידו מתנדנדים.

— נועה, תני לי צ’אנס. צ’אנס אמיתי אחד. אסדר את עצמי, אעזור. אהיה קרוב. הכל יחזור לקדמותו.

— אני לא רוצה שזה יחזור לקדמותו, — אומרת נועה. — “קדמותו” — זה אני לבד עם שני ילדים ובעל שמסתכל בתקרה וחולם על חופש. “קדמותו” — זה אני שמחכה. אני כבר לא מחכה.

— את כועסת.

— לא. אני אומרת כמו שזה. הבדל גדול.

— את אפילו לא נותנת לי להיכנס לדירה.

— כי באת בלי הזמנה. עם פרחים. עם תוכנית מוכנה. אפילו לא שאלת אם אני רוצה את זה.

— אז את לא רוצה?

— לא, — אומרת נועה. — לא רוצה.

גלעד מוריד את הפרחים.

— אני לא מאמין, — הוא אומר. — לא מאמין שתוך שנתיים הכל נעלם. ככה זה לא קורה.

— קורה. כשאדם עוזב בשתיקה, ואת נשארת עם שני ילדים, עם מקרר ריק ועם שלושת אלפים שקל בכרטיס — קורה. כשלומדים ליצוק כלים בלילות כי ביום אין זמן — קורה. כשהיא שואלת “איפה אבא?” ואת לא יודעת מה לענות — קורה. הכל נעלם, גלעד.

— טעיתי.

— כן. טעית.

— ואת לא סולחת לי?

נועה מביטה בו ישר — בלי כעס, בלי רחמים.

— סלחתי לך מזמן. סליחה וחזרה — אלה דברים שונים. סלחתי כדי להמשיך הלאה. אבל אין לאן לחזור. הבית שממנו יצאת כבר לא קיים. יש בית אחר. שלי.

גלעד עומד בשקט. הזר תלוי לאורך גופו.

— אתה יכול לראות את הילדים, — אומרת נועה. — בתיאום מראש. בסופי שבוע. אם הם ירצו. אבל לא פה. ולא ככה.

— איך — לא ככה?

— לא עם פרחים והבטחות. לא עם ניסיון להחזיר את מה שהרסת בעצמך. ביושר. פשוט. כאבא שבא לילדים — והולך.

— זה אכזרי, — הוא אומר בשקט.

— לא, גלעד. אכזרי — זה לעזוב בלי הסבר. אכזרי — זה שנתיים של שתיקה. אכזרי — זה לבוא עם חבורה ולספר על צפת כשהבת שלך שכחה את הקול שלך. זה — אכזרי. מה שאני עושה — זה סדר.

הוא עומד עוד חצי דקה. אחר כך מושיט לה את הפרחים.

— קחי לפחות. תזרקי אם את רוצה.

נועה לא לוקחת.

— תלך, — היא אומרת. — ברוגע, בלי סצנה. כשתהיה מוכן לדבר על הילדים — תכתוב. אענה.

גלעד מהנהן. מסתובב. הולך במדרגות למטה, אוחז בזר ביד מושפלת.

נועה סוגרת את הדלת. מסובבת את המנעול. עומדת רגע, צמודה בגבה לדלת.

אחר כך מתיישרת, חוזרת למטבח ומדליקה את הקומקום.

הטלפון מצלצל אחרי שעה. עופרה.

— נו?

— הגיע. עם פרחים. ביקש לחזור.

— סירבת.

— איך הוא?

— מבולבל. נעלב. אבל הלך בשקט.

— את גיבורה, — אומרת עופרה. — ברצינות.

— אני לא גיבורה. אני פשוט יודעת מה אני לא רוצה.

— זה בדיוק גיבורה. רוב האנשים לא יודעים. או יודעים — אבל מפחדים להגיד.

— לא היה לי מפחיד, — אומרת נועה. — היה לי ברור. בפעם הראשונה מכל התקופה — ברור לגמרי.

— תשתי תה. תלכי לישון מוקדם. מחר יהיה יום רגיל.

— כן. רגיל. זה טוב.

הבוקר מגיע בלי חרדה. אור מונח על הרצפה בפסים אלכסוניים. נועה קמה בשבע, כרגיל, והולכת למטבח.

היא מוציאה קמח, ביצים, גבינה. לשלה בצק לפנקייקים ישראליים — בתנועות מדויקות, רגילות. המחבת מתחממת, השמן מבעבע.

דפנה מופיעה ראשונה — יחפה, עם דובי פרווה.

— פנקייקים? — היא שואלת.

— פנקייקים.

— עם ריבה?

— עם ריבה.

מיכה יוצא אחרי חמש דקות. מתיישב ליד השולחן, מזיז אליו צלחת. הצלחת בצבע חולי חמים — נועה יצרה אותה בחודש שעבר, במיוחד לארוחות בוקר.

הם אוכלים בשתיקה. אחר כך מיכה מניח את המזלג.

— הוא יבוא שוב? — הוא שואל.

נועה מביטה בבנה. הוא בן עשר, אבל לפעמים נדמה שהוא בן עשרים.

— לא יודעת, — היא אומרת. — אולי יראה אתכם בסופי שבוע. אם תרצו.

— אני לא רוצה. אין לי על מה לדבר איתו.

— למה?

— כי הוא רצה להחזיר את מה שהיה. ומה שהיה — כבר אין. יש את מה שיש עכשיו. ועכשיו — יותר טוב.

מיכה מהנהן. שותק.

— הצלחות שלך יפות, — הוא אומר.

נועה מחייכת.

— תודה, מיכה.

— ברצינות. ספרתי בבית ספר. חברים ביקשו לראות.

— תראה להם. אני אתן לך אחת — את זו עם ציור עץ הזית.

— אפשר את הכחולה? עם הסדק בצד?

— אפשר. רק בזהירות.

דפנה מרימה ראש מהצלחת.

— גם לי תתני?

— לך אכין במיוחד. מה את רוצה?

— עם חתול.

— בסדר.

אחרי ארוחת הבוקר נועה בודקת דוא”ל. שתי הזמנות חדשות — סט קערות לחנות תה וסדרת צלחות נוי למסעדה במרוקו. היא רושמת מידות, מחשבת ציפוי, משרטטת בעיפרון במחברת.

הטלפון מונח לידה. אין הודעות מגלעד. ונועה יודעת — לא יהיו. לא היום. אולי מחר. אולי בעוד שבוע. אבל מה שיכתוב — התשובה כבר קיימת. ברורה, סופית, שנאמרה בקול רם.

היא מפעילה את הגלגל. מניחה גוש חימר במרכז. מרטיבה ידיים.

החימר נכנע, כמו תמיד. רך, צייתני. דפנות הספל צומחות מתחת לאצבעות — ישרות, דקות, חיות.

דפנה מציצה לחדר.

— יפה, — היא אומרת.

— זו תהיה קערה. לתה.

— מותר לי לנסות?

— שבי לידי. הנה חתיכה בשבילך.

דפנה מתיישבת על שרפרף נמוך, לוקחת גוש חימר ומתחילה ללוש אותו באצבעות. בריכוז, עם שפת תחתונה נשוכה.

נועה עובדת. אור נופל על השולחן, על ידיה, על החימר הלח. הכל במקום. צלחות עומדות במייבש — אלה שמהן בדיוק אכלו. סקיצות מונחות במחברת. הזמנות ממתינות בתור.

אין לה צורך להוכיח כלום. לא לו, לא לעצמה. החיים שבנתה בשנתיים האלה מדברים בעד עצמם — בשקט, בביטחון, בלי מילים מיותרות.

היא כבר לא מחכה לאף אחד. וזו לא בדידות. זו ידיעה רגועה: כל מה שצריך — כבר כאן.

החימר מסתובב. הספל מקבל צורה.

נועה עובדת.