Author: Lewis Simmons
אספתי תיק. אני הולך לגור אצל אמא. נמאס לי מהנטל הזה – אמר אורי, אפילו בלי להסתכל על נועה ויובל, שקפאו במסדרון. הם עמדו עם תיקי הגב, בדיוק חזרו מבית הספר
“כבר התקשרתי לכולם”, מסרה תמר בקול שהשמיע כאילו העניקה לנועה מתנה לכל החיים. “יבואו ארבעים איש. טוב, אולי קצת יותר – יונתן עוד הבטיח
“יובל, המעמיסים יהיו פה בעוד חצי שעה,” – הוא אמר עם עיניים מושפלות, מלטף בעצבנות את מפתחות האוטו. – “מירב, את לא מתחילה עכשיו, בסדר?”
– נו, ג’ינג’י, בוא נלך… – מלמל אילן, תיקן רצועה מאולתרת מחבל ישן. הוא סגר את המעיל עד הצוואר ונרתע. פברואר השנה היה אכזרי במיוחד – שלג
– מיכל, האוכל מוכן? – קולו של בעלי נשמע מחדר השינה. הייתה שעה אחת בצהריים. אלי פשוט התעורר. עמדתי במטבח במעיל – בעוד עשרים דקות אני יוצאת לעבודה, משמרת
יואב כהן ישב ליד החלון והביט במודעה בטלפון. האותיות צפו מול עיניו – המשקפיים שוב אבדו איפשהו. אבל הטקסט היה פשוט: “מוסר חתול לידיים טובות. ג’
לפעמים החיים זורקים סיפורים כאלה, שאחר כך חושבים – לא יכול להיות שהכל היה בדיוק ככה. אבל זה היה בדיוק ככה. זה היה לפני שנים, אבל הזיכרון עדיין חי.
מרים כהן הניחה את השפופרת והביטה בטלפון כאילו הוא אשם. בעשרים ושתיים שנות קריירה היא מכרה דירות עם חובות, עם קרובים רשומים, עם צנרת דולפת ועם נוף לבית קברות.
אורי מצא אותו בצד הכביש באוקטובר. הגור ישב על שפת הכביש, רטוב וקטן מאוד, והביט במכוניות החולפות כאילו חיכה למישהו מסוים. אורי נסע אז לבית במושב בשביל תפוחי
היום, תמר כהן הלכה להאכיל את דובי, הכלב המעורב שהאכילה בכניסה לבניין כבר שנה שלמה, למרות המחאות של השכנים. אבל הבוקר, הכלב לפתע חשף שיניים ומנע ממנה להיכנס למעלית.









