אספתי תיק. אני הולך לגור אצל אמא. נמאס לי מהנטל הזה – אמר אורי, אפילו בלי להסתכל על נועה ויובל, שקפאו במסדרון.
הם עמדו עם תיקי הגב, בדיוק חזרו מבית הספר, ובפעם הראשונה בחיים שמעו איך אבא קורא להם לא ילדים, אלא מכשול למנוחה שלו. המילה “נטל” תלתה באוויר המבואה – כבדה, מהדהדת ודביקה כמו סירופ שנשפך על הלינוליאום.
אורי עמד באמצע המסדרון, מושיט לרגלו תיק ספורט ענק, כאילו זו הכבושה המצפון שלו.
למען האמת, בחודשים האחרונים בעלי התעייף באופן סלקטיבי בלבד. על להטביע את הספה עד שהיא הופכת לערסל – היה לו כוח. על גלילה אינסופית בפיד החדשות – גם כן. על ויכוח רותח עם קולגה זר ברשת על גורל הכלכלה העולמית – בבקשה, אנרגיה בערה. אבל לבדוק ליובל תרגיל במתמטיקה על מהירות של שתי רכבות, או להקשיב לנועה אחרי חוג הריקוד שלה – אז ל”מפרנס” התחילה חסימה אנרגטית פתאומית. הוא נשא את העייפות שלו כמו כתר כבד, דורש שכולם יתפרקו מלפניו, ידברו בלחש ויגישו ארוחת ערב בדיוק בזמן.
– נעים מאוד, המלך, – אמרתי ברוגע, שילבתי ידיים על החזה. לא התכוונתי לעשות סצנה. – רק אל תשכח את המקדחה.
אורי מצמץ. הוא ציפה שאזרוק את עצמי על צווארו, אתחיל לחטוף לו את התיק ואשבע שהילדים ילכו מכאן והלאה על חוט השערה, ואני אפסיק לבקש ממנו להוציא זבל.
– הם כבר גדולים, – זרק תוך שהוא נועל מעיל ומצדיק את הבריחה שלו. – לא יקרה להם כלום אם ישבו כמה ימים בלי אבא. ואני לא עשוי מברזל.
– ברור שלא מברזל, – הנהנתי. – ברזל אצלנו רק המארז המחשב הישן מתחת לשולחן, והוא גם ככה מרעיש. דרך צלחה לנופשון אצל אמא.
כשהדלת נטרקה מאחוריו, נעשתה הדירה שקטה באופן לא טבעי. הלכתי למטבח להוציא מיץ מהמקרר. יובל ישב ליד השולחן, מגרד באצבע את המפה בלי מטרה.
– אמא, אם אני רועש, אבא יעכשיו תמיד יעזוב? – שאל הבן לא אותי, אלא אל התקרה.
ואז כל האירוניה שלי נתקעה בגרון לרגע. הנגמרו הבדיחות. דבר אחד להילחם עם גבר בוגר על הזכות למנוחה, דבר אחר לראות איך הילד שלך מנסה לצמצם את עצמו לתוך מסגרות הנוחות של אבא. ניגשתי, חיבקתי אותו בכתפיים ואמרתי בתקיפות:
– אבא לא עזב כי אתה רועש. אלא כי שכח איך להיות מבוגר. ואנחנו נטפל בזה.
בערב ההוא הזמנו פיצה. לא עמדתי ליד הכיריים והכנתי תבשיל בשר מורכב. לא גיהצתי חולצות למחר ולא הקשבתי לנהמות הלא מרוצות מהספה על כך שאי אפשר להירגע אחרי העבודה בבית הזה. בשלווה סיימתי את ההזמנה שלי במחשב, קיבלתי העברה לכרטיס ופתאום הבנתי דבר פרדוקסאלי: בלי נוכחות גברית שדורשת שירות תמידי, הפך הבית לקל יותר לנשימה. המבנה של חיי היומיום איבד פרט חשוב אחד, אבל זה רק ייצב אותו.
בזמן הזה, “המשלחת למאדים בלי חליפת חלל” בדמות אורי הגיעה ליעדה.
שרה, חמותי היקרה, קראה לאורי אליה לא מתוך רחמים אימהיים עיוורים. היא הייתה אישה פרקטית להפליא. אם הבן רב עם אשתו ו”פנוי זמנית מהמשפחה” – אפשר לנצל אותו למטרותיו המקוריות. המלכודת של שרה נסגרה בבלתי נמנע של גיליוטינה כבר למחרת בבוקר.
קודם היא האכילה אותו בבורקסים, מקוננת על ה”רזון” שלו, ואז הוציאה דף נייר. רשימת מטלות.
אורי התקשר אלי ביום רביעי. מההד החוזר, נראה שהוא עומד על רצפת בטון.
– מיכל… – הקול שלו היה כמו של אנפה פצועה. – היא הכריחה אותי להחליף רצפות במרפסת. ומחר אנחנו נוסעים לבית במושב. בא לה לעקור גדם ישן ולפנות זבל מהעלייה.
– שינוי פעילות זה הנופש הכי טוב! – עניתי בשמחה. – הרי נסעת בשביל שקט? תהנה מהשקט ומעבודה פיזית.
הוא ברח ביום השלישי.
נכנס לכניסה שלנו בערב שישי – מקומט, מריח מאבק, קרשים ישנים ותבוסה מוחלטת. זרק את התיק שלו על הרצפה בקול כבד, כאילו הביא בתוכו לבנים מהמושב.
– אני רעב כמו זאב, – הכריז אורי תוך שהוא מוריד את סניקרס. – מה יש לארוחת ערב?
הוא ציפה שהעונש הסתיים. שאמהר לשמחה לכיריים לחמם מרק עוף, אשכח כל טינה, והילדים ירוצו החוצה בצרחות אושר.
יצאתי מהמטבח, מנגבת את הידיים במגבת לאט. מאחורי הגב הופיעה נועה בשקט.
– שלום אבא, – אמרה הבת בקול שטוח וקפוא. – נחת מנוחה מאיתנו?
אורי נקלט מההפתעה. החיוך המוכן שלו של גבר עייף אך נדיב נמוג מיד ואבד איפשהו באזור הצווארון.
– לא ברחת מרעש, אורי, – אמרתי, מביטה לו ישר בעיניים. – ברחת מאחריות. וחזרת לא למשפחה, אלא לארוחת ערב. לכן היום אין לך ארוחת ערב.
הוא פתח פה כדי להתלונן, אבל אז צלצל הטלפון שלי, מונח על השידה. על המסך הופיע: “שרה”. בלי היסוס לחצתי על רמקול.
– מיכלי! – צייצה החמות בעליזות. – הבורח שלי חזר? אל תפנקי אותו שם! שיחזור ביום ראשון, הארון במסדרון עוד לא מורכב, דלתות תלויות על בלימה!
ניתקתי בשקט.
אורי החוויר כאילו הרגע קיבל צו להתייצב למשמרת בנייה שנייה ברציפות. ההבנה שאצל אמא הוא לא הבן האהוב העייף, אלא כוח עבודה חינמי בהנחה משפחתית, השתקפה על פניו בכל גוני הצער האמיתי.
– אני בכלל חזרתי הביתה! – ניסה להחזיר לעצמו את הכתר האבוד, הרים קול וצעד לעברי. – יש לי זכות לשכב ולנוח בדירה שלי!
– הדירה הייתה שלי לפני הנישואין, – הזכרתי ברכות, אבל עם כזה פלדה שאפילו המפתחות במנעול צלצלו.
והמילים “אני חזרתי הביתה” נתלו באוויר כבדיחה אבסורדית. נראה שאורי בפעם הראשונה מכל שנות הנישואין נזכר בעובדה הזו לא מדפי חשבונות החשמל, אלא מהטון שלי. הגאווה נשרה ממנו לחלוטין. הוא עמד באמצע המסדרון – נופש שאין לו צורך, שכבר נמאסו ממנו כולם.
– היום אתה לא ישן כאן, אורי, – אמרתי, מקפידה כל מילה. – וגם לא מתמלך על הספה. אתה רוצה לחזור למשפחה – תתחיל לא מארוחת ערב. תתחיל בשיחה עם הילדים, בהתנצלות ופסיכולוג משפחתי.
נועה הסתובבה בשקט והלכה לחדרה. נקישת המנעול שנסגר נשמעה בשקט המסדרון חזק יותר מכל מריבה. זו הייתה מכה ששום תיק בגדים לא מגן ממנה.
אורי העביר אלי מבט מבולבל, כאילו ציפה שעכשיו אצחק ואומר שזו מתיחה. אבל לא חייכתי.
– מפתחות על השידה, אורי, – אמרתי. – וסגור את הדלת טוב. טיוטה התחילה אצלנו לא מהכניסה, אלא מהרגע שקראת לילדים “נטל”.
