אורי מצא אותו בצד הכביש באוקטובר.
הגור ישב על שפת הכביש, רטוב וקטן מאוד, והביט במכוניות החולפות כאילו חיכה למישהו מסוים. אורי נסע אז לבית במושב בשביל תפוחי אדמה, עצר לרגע, חשב שרק יסתכל. אבל הגור הרים את הראש, ושם הכל נגמר. תפוחי האדמה נשארו באדמה עוד שבוע.
קרא לו מאדים. את השם המציאה השכנה ורד, כשראתה במסדרון יצור ג’ינג’י, אוזניים גדולות, כפות לא בפרופורציה.
“ג’ינג’י, אף גדול, חסר תועלת,” אמרה. “מאדים. בדיוק.”
אורי צחק אז.
מאדים גדל מהר. לקראת האביב הוא כבר תפס את כל החצי השמאלי של הספה וראה את זה כמוצדק. אורי בהתחלה כעס, אחר כך הפסיק. לישון לבד בדירה היה גרוע יותר מאשר עם כלב שנוחר ולפעמים מזיז רגל בשנתו.
הם התיידדו לא מיד, אלא בהדרגה, כמו שאנשים מתיידדים כשאין להם לאן למהר. טיול בוקר. קערת אוכל בשבע בערב. טלוויזיה. לפעמים אורי דיבר עם מאדים בקול. מאדים ישב לידו והקשיב ברצינות, רק מדי פעם פיהק והראה את כל השיניים.
“אתה צודק,” אמר אורי. “מספיק.”
וכיבה את הטלוויזיה.
—
התאונה קרתה באפריל, כשחזרו מטיול ערב.
אורי אחר כך זכר לא טוב איך בדיוק. חלקלק, מכונית עפה למדרכה מהפינה, מאדים היה ברצועה, ואז הרצועה נקרעה. אורי נהדף לשוליים. הוא חבט בצד, שכב כמה שניות, ושמע רק את נשימתו שלו ומישהו צורח מרחוק.
כשקם, מאדים לא היה שם.
הרצועה שכבה על האספלט. אבזם הפלסטיק נסדק לשניים.
הוא חיפש עד חצות. עבר שלוש שכונות, קרא בשמו, שאל עוברי אורח. עוברי אורח הנידו ראשים. מישהו אמר שראה כלב ג’ינג’י רץ לכיוון מעבר הרכבת, אבל זה היה לפני ארבעים דקות, ומאז לא ראו.
בבית אורי ישב במטבח והביט זמן רב בקערה הריקה.
אחר כך קם. כתב מודעה, הדפיס עשרים עמודים. בבוקר הדביק בכל השכונה, גם התקשר לשלוש מרפאות וטרינריות ולמקלט ברחוב התעשייה.
“אם מגיע כלב ג’ינג’י, מעורב,” אמר לתוך השפופרת. “תתקשרו, בבקשה. הנה המספר שלי.”
עבר שבוע.
אחר כך חודש.
המודעות דהו תחת גשם מאי, ואורי הדביק שוב. אחר כך הדביק שוב ביוני. המרפאות שתקו. מהמקלט ברחוב התעשייה התקשרו פעמיים, פעמיים בטעות, פעמיים זה לא היה הכלב הנכון.
ביולי ורד אמרה בזהירות מבעד לדלת:
“אורי, אולי תיקח אחר. יש שם במקלט כל כך הרבה.”
“לא,” ענה אורי.
היא לא הציעה יותר.
הדירה בלי מאדים הפכה לשונה.
לא ריקה, לא. חפצים עמדו במקומם, המקרר זמזם, שכנים דפקו למעלה בתשע וחצי כרגיל. אבל משהו השתנה.
אורי הרים מהרצפה כדור ישן שמאדים רדף אחריו במסדרון. הניח על המדף. חשב והכניס למגירה. אחר כך הוציא שוב והשאיר על המדף.
בבוקר היד נשלחה מעצמה אל הרצועה ליד הדלת. הרצועה הייתה תלויה. לא היה לאן ללכת.
הוא התחיל לצאת לטיולים לבד. באותו מסלול, באותה שעה, רק בלי מאדים. לא ידע להסביר למה. פשוט הלך.
באוגוסט התקשרה בתו מתל אביב.
“אבא, בוא. תגור אצלנו, תנוח.”
“אני לא יכול.”
“למה?”
הוא שתק. אמר:
“אולי הוא יחזור.”
הבת גם היא שתקה. אחר כך אמרה “בסדר” בקול שקורה כשרוצה להגיד משהו אחר אבל מחליטה לא להגיד.
מאדים חזר באוקטובר.
אורי שמע גירוד בדלת בשעה שבע ורבע בערב. תחילה חשב שזה נדמה לו. רעש מחדר המדרגות, טיוטה, לא יודע. אבל הגירוד חזר. בעקשנות, עם הפסקות, כאילו מישהו ידע שהדלת תיפתח, רק צריך לחכות קצת.
הוא פתח.
על הסכך ישב מאדים.
מבוגר יותר. פרווה גזוזה בכמה מקומות, איפה שכנראה היו פצעים. הצד השמאלי קצת שקוע. ועל צווארו קולר. זר, מעור, חום, עם אבזם פליז ותג קטן שעליו מילה אחת “חבוב”.
אורי עמד זמן רב בפתח והביט בו. מאדים ישב והביט באורי. האוזן הימנית נפולה, כתם ג’ינג’י על המצח בצורת כוכב לא סדיר. אותן עיניים, ענבריות, עם שפה כהה.
“איפה היית?” אמר אורי.
מאדים קם, צעד מעבר לסף ונכנס למסדרון כמו מי שמכיר את התכנון בעל פה. ימינה, אל הקערה. הקערה הייתה במקום שבו תמיד. ריקה, כמובן.
אורי סגר את הדלת. נכנס למטבח. ידיו רעדו קלות כשפתח את המקרר.
“בסדר,” אמר. “בסדר.”
למחרת בבוקר נסע למרפאה הווטרינרית.
בדקו את מאדים, עשו חיסונים נחוצים, בדקו שבב. אורי שאל על הקולר. הרופאה לקחה את התג וקראה בקול:
“‘חבוב’. זה שם אחר?”
“מישהו נתן לו שם אחר,” אמר אורי.
“הוא גר אצל מישהו?”
“חצי שנה גר איפשהו. לא יודע איפה.”
הרופאה הביטה בו, אחר כך במאדים, אחר כך שוב באורי.
“קורה,” אמרה. “כלבים לפעמים עוזבים ואז חוזרים. במיוחד חכמים.”
אורי לא ענה. הביט במאדים יושב על שולחן המתכת בפנים חסרות הבעה וסובל את הבדיקה.
בצד האחורי של התג גילו מספר טלפון.
אורי התקשר מהמכונית, בזמן שמאדים ישב במושב האחורי והביט מהחלון.
ענו אחרי הצלצול השלישי.
“הלו?”
“שלום,” אמר אורי. “היה לכם כלב. ג’ינג’י. קראתם לו חבוב.”
שתיקה ארוכה.
“כן,” אמר הקול. נשי, לא צעיר. “היה. הוא עזב אותנו בספטמבר. חיפשנו אותו.”
“הוא אצלי. זה הכלב שלי. קוראים לו מאדים. הוא אבד באפריל.”
שוב שתיקה. אחר כך האישה אמרה:
“הוא גר אצלנו. האכלנו אותו, טיפלנו בו. היו לו פצעים.”
“תודה,” אמר אורי.
“הוא כלב טוב.”
“כן.”
הפוגה.
“אתה גר רחוק?” שאלה האישה. “מרחוב האורן?”
“שכונה אחרת.”
“אלוהים. הוא בא בעצמו באפריל. פשוט נשכב ליד הגדר שלנו ולא עזב.”
אורי הביט בשמשה הקדמית, בחצר אפורה עם עצי צפצפה ללא עלים.
השיחה הסתיימה מאליה. אורי הכניס את הטלפון. מאדים נחר במושב האחורי, שוכב, ראש על כפותיו.
בבית אורי הסיר ממאדים את הקולר הזר. הניח על השולחן, הביט בו זמן רב. חום, מעור, עם תג “חבוב”. עבודה טובה, לא זולה.
חצי שנה הכלב היה איפשהו. ובכל זאת חזר.
אורי חשב על האישה מרחוב האורן. איך בכל יום האכילה אותו, ליטפה, כנראה התחברה. ואז בספטמבר יצאה בבוקר, והוא לא שם. וחיפשה. התקשרה, אולי, לפי מודעות.
הוא לקח את הטלפון.
“זה שוב אני,” אמר כשענתה. “רציתי להגיד. אם את רוצה לבקר אותו, אני לא מתנגד.”
שתיקה.
“באמת?” אמרה.
“באמת.”
היא באה בשבת. גילה, בת שישים וארבע, במעיל אפור ועם רשת קניות שבתוכה ריבת תפוחים ושקית אוכל לכלבים, אותו אוכל שמאדים התרגל אליו בחצי השנה.
מאדים ראה אותה מהמסדרון ולא קפץ, לא. פשוט ניגש ונגח באפה לתוך כף ידה. כנף בזנב בשמחה.
הם שתו תה. גילה סיפרה איך באפריל מצאה אותו ליד הגדר, איך לקחה לווטרינר, איך פחד בימים הראשונים ואחר כך התרגל. אורי סיפר על התאונה, על הרצועה שנקרעה, על המודעות שהדביק.
מאדים שכב ביניהם על הרצפה ונמנם. לפעמים הרים ראש, הביט באחד, הביט בשני.
“הוא בחר בשנינו,” אמרה גילה.
אורי הביט בכלב. אחר כך באישה שלידו.
“נראה כך.”
את הקולר הזר אורי הכניס למגירת השולחן. לא זרק.
מאדים שוב תפס את החצי השמאלי של הספה ורדף אחרי כדור במסדרון באחת בלילה. המודעות על העמודים נרטבו תחת גשם נובמבר והתקלפו מעצמן.
גילה באה בשבתות. הביאה ריבה, לפעמים ביקשה עצה בעניין תותים, היה לה גינה ברחוב האורן, ואורי הבין בגינות. הם דיברו, בזמן שמאדים נמנם ביניהם.
ערב אחד אורי הוציא מהמגירה את הקולר מעור עם התג “חבוב”. הביט בו. התג נצץ מתחת למנורה.
במסדרון תלויות שתי רצועות. אחת אדומה, ישנה. אחת כחולה, חדשה, שגילה הביאה בשבת כלשהי ותלתה בשתיקה, בלי לבקש רשות.
