Author: Lewis Simmons
מירב שמעה לראשונה את היללה בשבת בלילה, כשחזרה ממשמרת לילה. היללה הייתה ארוכה ומלאת געגועים – כזו שגורמת לעמוד השדרה להצטמרר. היא עצרה את הרכב ליד הבית והקשיבה.
דורון חזר מהציד זועם כמו צרעה בצנצנת. את המגפיים זרק ליד הדלת – אחד ימינה, אחד שמאלה. את הז’קט השליך על הקולב, החטיא, אפילו לא טרח להרים.
– יואב, אתה רוצה תה? – קראה מהמטבח השכנה שרה. היא נהגה לבוא אליו תדיר – מביאה מאפים, לפעמים קציצות. אמרה: “אתה לבד, כמו אצבע. צריך לאכול.”
עזבתי בשביל צעירה. ואחרי ארבעה חודשים התחלתי להתגעגע למרק עוף, לקציצות ולניקיון. אבל אשתי לא החזירה אותי. הווידוי של מיכאל בן הארבעים ושלוש. “
“אז ככה,” אמרה החמות מהפתח, בלי להגיד שלום, בלי להוריד נעליים, “איזה זבל יש לך במסדרון? אנשים גרים פה, ואילו אצלכם – כמו הומלסים!”
לפעמים החיים זורקים סיפורים כאלה, שאחר כך אתה חושב – לא יכול להיות שהכל היה בדיוק ככה. אבל זה היה בדיוק ככה. בחצר הבניין בן תשע הקומות ברחוב הרצל הופיע כלב.
היום לפני חודש, כשבעלי איתי הביא הביתה כלב רחוב מרוט, חמותי עפרה כמעט התעלפה מזעם. אבל תוך חודש, אותו כלב פשוט הציל אותנו מאובדן חצי מהגינה, כשהוא דרך
נוי סגרה את המנעול ונשמה עמוק בהקלה. איזה כיף, יומיים חופש לפניה – בלי תורים, בלי לשקול מצרכים, בלי לפרוק סחורה. “נוי, את עובדת מחר?”
הוא היה חמישים-חמישים עד שלא חסכתי לדירה שלי. פתאום רצה להתחתן ולעשות רכוש משותף.” ורד, בת 42. “רשמית לא אתחתן. הייתי כבר במערכת יחסים כזו
בערב ראש השנה במיוחד בא להאמין בניסים. סיפור עם סוף מיסטי אמיתי אני רוצה לחלוק איתכם היום. בדירת הסטודיו שבה גר יוסף כהן, הריח מלא אטריות אינסטנט זולות ובדידות ישנה.









