מרים כהן הניחה את השפופרת והביטה בטלפון כאילו הוא אשם.
בעשרים ושתיים שנות קריירה היא מכרה דירות עם חובות, עם קרובים רשומים, עם צנרת דולפת ועם נוף לבית קברות. פעם אחת – עם תוכי שקילל בשלוש שפות. אבל שחתול ייכלל בחוזה כהתחייבות – דבר כזה עוד לא קרה.
“אוקיי, חוזרת על התנאים,” אמרה לעצמה, מדפדפת בפנקס. “דירת שלושה חדרים, רחוב ביאליק בתל אביב, קומה שלישית, שישים ושניים מטר. הבעלים נפטרה בינואר. היורשים – בן ובת מקריית שמונה. רוצים למכור מהר. את החתול לא לוקחים, לא מוסרים לעמותה, לא מרדימים. חתול מצורף.”
היא נאנחה והוסיפה למודעה שורה שגורמת לכל עורך דין להתכווץ: “במחיר כלול חתול. מיקוח אפשרי.”
הביקור הראשון היה בשבת.
מרים כהן פתחה את הדלת והכניסה קונה – אישה גבוהה כבת חמישים וחמש במעיל אפור. היא חצתה את הסף ועצרה. בדירה הדיף ריח של בתים שגר בהם אדם מבוגר ובדד: סבון לבנדר, ספרים ישנים, קצת ולריאן.
“גילה פרץ,” הציגה עצמה האישה, בלי להושיט יד. הביטה סביב. “איפה הבונוס שלך?”
החתול ישב על אדן החלון בחדר הגדול – ענק, כתום-לבן. הוא הביט בגילה בלי למצמץ, ובמבטו לא היה פחד ולא סקרנות. רק סבלנות עייפה, אינסופית.
ככה מביטים מי שכבר ננטשו.
גילה פרץ סיירה בדירה בשתיקה. העבירה אצבע על שדרות הספרים: עגנון, לאה גולדברג, א”ב יהושע – קרועים עד כדי כריכה רפויה. הציצה למטבח, שם על הקיר היה תלוי לוח שנה קרעים, שנעצר בשבעה עשר בינואר. על אדן החלון – שלושה עציצים עם גרניום יבש. וקערה. נקייה, ריקה, עומדת בדיוק במקומה – ליד רגל שמאל של השרפרף.
“מישהו מאכיל אותו?” שאלה בלי להסתובב.
“שכנה,” אמרה מרים כהן. “תמר אברהם מדירה 36. באה פעמיים ביום. היורשים משלמים לה על זה. קצת, אבל משלמים.”
גילה פרץ חזרה לחדר. החתול לא שינה תנוחה – ישב על אדן החלון, כופף את הכפות הקדמיות, והביט לחצר. שם התנועעו ברוח צפצפות פברואר חשופות, וביניהן התהלכה אישה עם עגלה.
“איך קוראים לו?”
“שמשון. ככה אמרו היורשים.”
“שמשון,” חזרה גילה פרץ ללא הבעה.
החתול לא הפנה ראש.
היא התקשרה אחרי שלושה ימים.
“מרים כהן, חשבתי. האזור טוב, רכבת הקלה קרובה. אבל המחיר עדיין גבוה מהשוק, אפילו עם… התוספת. וצריך שיפוץ – הטפטים האלה, הלינוליאום. הייתי לוקחת אם מורידים עוד שלוש מאות.”
“אנסה לדבר.”
היורשים הורידו מאתיים. גילה פרץ הסכימה.
ההעברה ארכה שלושה שבועות. גילה פרץ הגיעה לדירה עוד פעמיים – עם סרט מדידה ופנקס. מדדה קירות, רשמה, העריכה. החתול צפה. כשהיא התיישבה בפעם השנייה על ברכיה ליד החלון, בודקת את הרדיאטור, הוא קפץ מאדן החלון, ניגש והתיישב לידה – במרחק חצי מטר. לא קרוב יותר.
“שלום, שמשון,” אמרה לו.
שמשון מצמץ. פעם אחת, לאט. והסתובב.
תמר אברהם מדירה 36 התבררה כאישה קטנה ויבשה עם עיניים חרדות. היא חיכתה לגילה פרץ ליד הדלת ביום חתימת קבלת הדירה.
“את הבעלים החדשה?”
“מקווה.”
“אספר לך על שמשון. נינה דביר, הבעלים הקודמת, עליה השלום, אספה אותו לפני עשר שנים. ישב ליד הכניסה, בנובמבר, קרוע לגמרי. היא ריפאה אותו, פיטמה. מאז הוא לא זז ממנה צעד.”
תמר אברהם שתקה והוסיפה בשקט:
“כשהיא נפלה, שבץ, ישר במטבח, הוא שכב לידה. אמבולנס הגיע, פרצו את הדלת, והוא ליד הראש שלה. ולא זז.”
גילה פרץ הקשיבה, עומדת במשקוף, אוחזת בצרור מפתחות חדשים. שלושה מפתחות. שניים למנעולים. אחד לתיבת הדואר, שכבר לא היה מי שיפתח.
“הוא לא רע,” המשיכה תמר אברהם. “לא שורט, לא הורס רהיטים. רק… לא נותן לגעת בעצמו. אני מאכילה אותו חודשיים, והוא אף פעם לא התקרב אליי. אוכל כשאני יוצאת. שמה את הצלחת – ויוצאת מהדלת. חוזרת – ריקה. אבל בנוכחותי – אף פעם.”
“אולי מפחד.”
“לא מפחד. מחכה. יושב ליד הדלת ומסתכל. כל ערב, בערך בשש. נינה דביר הייתה חוזרת בשש מהטיול.”
גילה פרץ עברה לגור בשבת. היה לה מעט רכוש, היא רגילה לגור בצמצום. עשרים שנה כאחות בקרדיולוגיה, אחר כך תפקיד אחראית משמרת, אחר כך פיטורין, צמצום, חדר שכור בקריית גת שממנו כאבו הברכיים והנשמה. דירה משל עצמה הייתה חלום כל כך ישן, שכמעט הפסיק להיות חלום והפך סתם תוכנית. כסף נחסך תשע שנים.
הסבלים הכניסו ספה, שני ארונות, קופסאות כלים. שמשון נעלם. גילה פרץ מצאה אותו במזווה – הוא נדחק מאחורי קרש גיהוץ וישב שם, אוזניים לחוצות, ענק וחסר תנועה.
“אני מבינה,” אמרה לו. “קשה לך. גם לי.”
היא שמה קערה ליד רגל שמאל של השרפרף, בדיוק במקום שבו עמדה הקודמת, ויצאה, סוגרת את דלת המטבח.
בבוקר הקערה הייתה ריקה.
עבר חודש. הם חיו במקביל – באותם קירות, אבל בעולמות שונים.
גילה פרץ קמה בשש, שתתה קפה במטבח, יצאה למשמרת. היא התקבלה למרפאה ברחוב יהודה המכבי בחולון, לא קרדיולוגיה כמובן, אבל אחרי שנה של אבטלה אין ברירה.
שמשון הופיע במטבח רק אחרי נקישת המנעול. היא ידעה את זה כי השאירה על השולחן שערה משלה – ארוכה, מאפירה – לרוחב הקערה. כל ערב השערה שכבה על הרצפה. אז אכל.
בערבים היא ישבה בכורסה ליד החלון וקראה – אותם ספרים מהמדף, שנשארו מנינה דביר. עגנון היה מלא בסימוני עיפרון: בכתב יד דק ומדויק בשוליים עמדו סימני קריאה, לפעמים מילה אחת: “כן”, “בדיוק”, “גם אני”. גילה פרץ קראה את ההערות האלה והרגישה מוזרה, לא עצב, לא. הכרה. כאילו האישה שמעולם לא ראתה חשבה כמוה.
שמשון באותו הזמן ישב במסדרון. לא בחדר – במסדרון. ליד דלת הכניסה. כל ערב, בדיוק בשש. חיכה.
בסוף מרץ גילה פרץ חלתה. שפעת הפילה אותה בלילה אחד – חום של שלושים ותשע, גרון, כאבים בכל מפרק. היא התקשרה לעבודה, שתתה אקמול ונשכבה. לקום לאכול לא היה כוח. לקום להאכיל את החתול גם לא.
“שמשון,” קראה מחדר השינה בקול צרוד. “סליחה. עכשיו לא יכולה.”
דממה.
היא שקעה בשינה כבדה, דביקה, עם ראש הומה. התעוררה ממשהו שלחץ על רגליה. לא חזק. סתם משקל – חמים, קבוע, חי.
שמשון שכב למרגלות המיטה. כרוך בכדור והביט בה בלי למצמץ, ברצינות, בתשומת לב. לראשונה מזה חודש הוא לא היה במסדרון, לא במזווה, לא מאחורי קרש הגיהוץ. הוא היה כאן.
גילה פרץ לא זזה. פחדה – תזוז, והוא יילך. היא פשוט הביטה בו, והוא בה, וביניהם הייתה אותה שתיקה שבה מילים מיותרות, כי הכל כבר נאמר.
“אתה כבר יודע את זה,” לחשה.
שמשון לחץ אוזניים, הניח ראש על כפותיו ועצם עיניים.
הוא לא הלך.
שלושה ימים היא הייתה חולה, ושלושה ימים הוא שכב לרגליה. יצא רק לקערה – היא בכל זאת הכריחה את עצמה לקום, לשפוך אוכל, וחזר. ביום השלישי, כשהחום ירד וגילה פרץ ישבה במטבח, עטופה בשמיכה, עם כוס מרק, שמשון קפץ על השרפרף. התיישב לידה. והחל לגרגר.
לא בקול רם, עם צרידות, כאילו שכח ועכשיו נזכר.
גילה פרץ הורידה את הכוס. הורידה משקפיים. הושיטה יד – לאט, כף היד כלפי מעלה.
שמשון הריח את אצבעותיה. ונעץ מצח בכף ידה.
היא בכתה. לא מהתרגשות, היא לא מהאנשים שבוכים מהתרגשות. היא בכתה כי פתאום הבינה דבר פשוט ובהיר: היא קנתה חיים של מישהו אחר עם ספרים של מישהו אחר וחתול של מישהו אחר, כי על שלה לא הספיק. והוא נשאר בחיים של מישהי אחרת עם אישה זרה, כי לא היה לו לאן ללכת. שתי התחייבויות. שתי תוספות. שני יצורים מיותרים שנכללו במחיר.
והנה הם יושבים במטבח זה לצד זה, ולאחד חמש עשרה שנות חתול, ולשנייה חמישים ושש שנות אדם, ולשניהם חם יחד.
שמשון גרגר, וגילה פרץ החזיקה כף יד על ראשו הגדול והכבד וחשבה שאולי זה בדיוק זה – כשאת לא מחכה, לא מחפשת, לא מבקשת. וזה בא.
עד מאי גילה פרץ הסירה את הטפטים הישנים, אלה עם הפרחים החומים הקטנים, שהחשיכו את הדירה. צבעה קירות בגוון חלבי חמים. את הלינוליאום השאירה בינתיים – לא היה כסף להכל בבת אחת, אבל זה כבר לא היה חשוב. הדירה הפסיקה להיות זרה. היא אפילו לא שמה לב מתי בדיוק.
הספרים של נינה דביר נשארו על המדף. גילה פרץ הוסיפה משלה – מעט, תריסר וחצי. עגנון עם סימוני העיפרון עמד במקומו הישן. לפעמים פתחה אותו בערבים וקראה לא את הסיפור אלא את השוליים – “כן”, “בדיוק”, “גם אני” של מישהי אחרת. והנהנה.
את הגרניום זרקה עוד כשעברה – מיובש עד מוות, אין מה להציל. ורק עכשיו שתלה חדש. שמה על אותו אדן החלון שבו שמשון ישב ביום הביקור הראשון. עכשיו הוא ישב שם פחות. יותר על הכורסה, לידה. או על ברכיה, אם הערב היה ארוך והספר טוב.
בשש הוא כבר לא הלך לדלת.
ביוני מרים כהן, המתווכת, נתקלה בה במקרה בסופר “חצי חינם” ברחוב ביאליק. גילה פרץ עמדה בתור עם אוכל לחתולים ושקית קוטג’.
“נו, איך הדירה?” שאלה מרים כהן. “לא מתחרטת?”
“לא.”
“והחתול?”
גילה פרץ שתקה. העבירה את האוכל מיד ליד.
“את יודעת, מרים כהן,” אמרה, “הם טעו שהורידו במחיר. היו צריכים להעלות.”
מרים כהן צחקה. גילה פרץ לא. היא לא התבדחה.
בביתה חיכה לה שמשון. הוא ישב במסדרון, ליד הנעליים. זה היה המקום החדש שלו. וכשנקשה המנעול, הוא הרים ראש ומצמץ פעם אחת, לאט.
ככה מקבלים את מי שמחכים לו מאוד.
