“יובל, המעמיסים יהיו פה בעוד חצי שעה,” – הוא אמר עם עיניים מושפלות, מלטף בעצבנות את מפתחות האוטו. – “מירב, את לא מתחילה עכשיו, בסדר?”
קפאתי במקום עם סל הכביסה בידיים. בתוכו שכבו בשלווה החולצות של בעלי, וחיכו להכיר את מכונת הכביסה הכסופה החדשה שלנו, שקנינו רק לפני שלושה ימים.
“איזה מעמיסים, יובל?” שאלתי בנחת, למרות שכבר התחיל לרתוח בי אותו קוקטייל מוכר של תמיהה וזעם.
“נו… בשביל המכונה. הבטחתי לאמא. את יודעת, אצלה הישנה לגמרי גמורה, הסחיטה עובדת פעם ביומיים. ואצלנו יש שתי משכורות, אנחנו עוד נחסוך. אבל לאמא קשה. היא לא צריכה הרבה, רק שיתייחסו אליה כמו בן אדם.”
הנחתי לאט את הסל על הרצפה. מכונת הכביסה החדשה שלי. היהלום שלי עם המנוע הישיר, המוט השקט ותפקיד הטיפול בקיטור. חסכתי עליה חצי שנה מדמי ההבראה והבונוסים שלי, כי המכונה הישנה שלנו לא רק סחטה גרוע – היא ערכה טקסי גירוש שדים על הכביסה וקפצה בחדר האמבטיה כמו טרקטור פצוע, מאיימת לשבור את הקיר לשכנים. ועכשיו, כשהגיע סוף סוף העידן השקט והנקי לבית, עליזה (החמות) החליטה ש”להתייחס כמו בן אדם” זה לקחת לנו את הנוחות לטובתה.
לעליזה, חמותי, יש כישרון מדהים. היא מחשיבה עצמה מומחית בכל תחומי היקום, מגיאופוליטיקה ועד הסרת כתמים.
רק בשבוע שעבר הייתה לנו תענוג לשוחח על נושא הכביסה.
“האבקות המודרניות שלכם – רעל טהור!” היא הכריזה, יושבת במטבח שלנו ומערבבת תה ביהירות. “עקרת בית אמיתית מכבסת עם סבון כביסה וחרדל. החרדל מנקה את ההילה של הבד! והכימיה שלכם רק הורגת את המערכת החיסונית.”
“עליזה,” עניתי בשלווה אבל בתקיפות, “חרדל לא מפרק כתמים אורגניים. בשביל זה מוסיפים לאבקה אנזימים – חלבונים שמתפקדים. והם עובדים בדיוק בארבעים מעלות, בחום רותח הם מתקפלים. והסבון שלך במים קשים פשוט יוצר משקעי סידן על גוף החימום. בגלל זה המכונה הישנה שלך מתה – גוף החימום נשרף מאבנית.”
החמות האדימה אז כמו עגבנייה בשלה.
“תראי אותה, כימאית! אני חייתי חיים שלמים, ואת, אשה עם ניסיון, מעזה ללמד אותי, חצופה כפוית טובה!”
היא טרקה את הדלת בפאתוס כאילו היא סוגרת מאחוריה את שערי גן העדן מול חוטאים. ועכשיו, המתנגדת הזאת לטכנולוגיה מודרנית, לוקחת לי את המכונה החדשה שלי, מלאת האלקטרוניקה.
“בסדר, יובל,” נשענתי על משקוף הדלת ושלבתי ידיים. “מעמיסים זה מעמיסים. אמא זה קודש.”
יובל נשם בהקלה. ברור שהוא התכונן להיסטריה, שערורייה, שבירת צלחות. הוא לא ידע שמורה עם עשרים שנות ניסיון לא צועקת. היא שמה נכשל ביומן ומזמנת הורים. במקרה הזה – את החיים עצמם.
“תודה, מירב, ידעתי שתביני!” הוא התחיל להתעסק. “אני אביא לך את המכונה הישנה של אמא…”
“לא צריך,” קטעתי. “רק תופסת מקום. תמכרו אותה לגרוטאות.”
“ובמה נכבס?”
“במה?” חייכתי במתיקות. “בידיים, יקירי. אבל יש פה עניין קטן. אני עובדת בבית ספר במשרה וחצי ובודקת מחברות עד חצות. קניתי מכונה כדי להשתחרר מעבדות הבית. אתה החלטת על הפתרון שלי, נתת אותו לאמא. אז עכשיו בעיית הכביסה המלוכלכת – שלך.”
“נו באמת!” צחק יובל, כבר פותח דלת למעמיסים. “אכבס, מה כבר קשה? הסבתות שלנו כיבסו בנחל, ושרדו. אסתדר!”
זו הייתה הטעות הקטלנית שלו.
שלושת הימים הראשונים יובל התענג על מעמדו כ”בן הטוב”. עליזה התקשרה כל ערב והתפארה לשכנים איזה בן זהב גידלה. בינתיים, סל הכביסה בחדר הרחצה שלנו התמלא בשקט ובאופן בלתי נמנע.
בשבת בבוקר יובל יצא למטבח, נמתח, מצפה לארוחת בוקר. על השולחן חיכתה לו חביתה, ולצדה קערת פלסטיק כחולה, חתיכת סבון זפת וקופסת סודה לשתייה.
“מה זה?” בעלי נמתח.
“הציוד שלך,” לגמתי קפה. “החולצות לעבודה, בגדי הספורט אחרי החדר כושר, והסדינים שלנו. ציפית זוגית, יובל. מחכה לידיים החזקות שלך. הבטחת.”
יובל נהם, לקח את הקערה ונעלם לחדר האמבטיה. רעש המים הרגיע.
המותחן הפסיכולוגי התחיל אחרי ארבעים דקות. ישבתי בכורסה עם טאבלט, כשנשמעה נשימה כבדה וקטועה מהאמבטיה. הצצתי בדלת הפתוחה למחצה.
יובל, אדום כמו לובסטר מבושל, עמד מעל האמבטיה בענני אדים. הציפית הרטובה מבד פִּיֶּה עבה שקלה כעשרה קילו. היא התפתלה, החליקה מהידיים וסירבה להיסחט. מים זרמו ממנה בזרמים עכורים. פרקי האצבעות שלו הלבינו.
“מה, הניסיון של הסבתא לא עוזר?” שאלתי באכפתיות. “תסובב אותה קודם לחבל, ואז תסחוט. ואל תשכח לשטוף בשלושה מים, אחרת יישאר סבון על הבד, תגרד.”
“אני… עכשיו…” התנשף יובל, מנסה לזרוק את המפלצת הבדית הרטובה מעבר לשפת האמבטיה.
בערב שבת בעלי לא יכול היה ליישר את הגב. העור על ידיו התקמט והאדים. הכביסה שתלויה בכל הדירה טפטפה על עיתונים מונחים, ויצרה אווירה של דירת שיכון משנות השלושים. יובל ישב על הספה והביט בקיר במבט ריק של אדם שהבין את הבל הקיום.
בדיוק אז צלצל הטלפון שלו. על המסך הופיע: “אמא”. יובל, מתכווץ מכאב באצבעותיו השחוקות, לחץ על רמקול.
“יובל!” נשמע קולה הזועם של עליזה מהרמקול. “הזבל החדש שלכם הרס לי הכל! הוא מצפצף, מהבהב באדום ונעל את הדלת! הכנסתי לשם את מעיל הפוך שלי, ז’קט של סבא ושני שמיכות צמר, והיא, המנוולת, מוציאה שגיאה ולא מסתובבת!”
התקרבתי והתכופפתי למיקרופון.
“עליזה,” אמרתי בקול המורה הכי רך שלי. “במכונות מודרניות יש חיישן משקל. מעיל הפוך, אחרי שספג מים, שוקל בערך חמישה עשר קילו, ועוד השמיכות. מגבלת התוף היא שבעה קילו. את תורידי לו עכשיו את הבולמים ותשברי את הציר. צריך להוציא חצי.”
“אל תדברי איתי על החיישנים שלך!” צווחה החמות. “החלקתם לי מוצר פגום כדי להיפטר ממני! זרקתם עלי גרוטאה, נדבנים! אני אזמין טכנאי, שיכתוב דו”ח, ואתבע את החנות שלכם על נזק נפשי!”
היא התרגזה כל כך חזק ובהתמסרות, כאילו היא עומדת על משוריין מול ועד החמותות המרומות.
יובל העביר לאט מבט מידיו המגורות לאדום אל הטלפון. אחר כך הביט בציפית המטפטפת מהמתלה, שהוא סחט חצי שעה. בעיניו קפץ משהו. המנגנון של הציות העיוור לבן התקלקל והתפרק לגלגלי שיניים.
“אמא,” אמר יובל בשקט, אבל עם מתכת בקול. החמות מהצד השני השתתקה. “אין טכנאי. מחר בבוקר אני בא עם מעמיסים ולוקח את המכונה בחזרה.”
“איך לוקח?! ובמה אני אכבס?!”
“בקערה, אמא. עם חרדל. תהיה הילה – תתעלפי.”
הוא ניתק והשליך את הטלפון על הספה. דממה שררה בדירה, מופרת רק על ידי קול הטיפות הנופלות.
“מעמיסים, מחר בבוקר?” ביררתי, חוזרת לבדוק מחברות.
“בשעה תשע בדיוק,” ענה בעלי בחריפות, מעסה את הגב התחתון.
למחרת הכסופה היפה חזרה למקומה הראוי בחדר האמבטיה שלנו. יובל חיבר את הצינורות בעדינות וביראה כאילו הוא מרכיב מכשיר זרימת דם מלאכותי. עליזה נפגעה אנושות ולא התקשרה אלינו יותר מחודש.
לא השמעתי נאומי מוסר ולא אמרתי “אמרתי לך”. פשוט הכנסתי למכונה את החולצות החדשות של יובל, שמתי קפסולת אנזימים, בחרתי במצב “ארבעים מעלות” ולחצתי “התחל”. המכונה גרגרה בשקט, שואבת מים.
הצדק ניצח – בלי צעקות, בלי שערוריות. רק בכוח הכבידה, בד הביאז הרטוב והלוגיקה הבלתי נמנעת. ומאז, לפני שיובל אומר לאמא “ברור, קחי”, הוא תמיד משפשף רפלקסיבית את הידיים, נזכר במשקל של הציפית הרטובה.
