Author: Hazel Tang
יום חמישי, 12 ביוני 2026 היום רישמתי את מה שתרקדה במוחי. האמת לפעמים חודרת כאב עמוק יותר מן השקר. אז, מרים, תקשיבי טוב. תחשבי עליי כמה שתרצי, אבל לא תצליחי להוכיח דבר.
רוני, כרוכבת על הספה, לחצה את ידיה על תחתון בטנה. כל תחושה הייתה כאב קודר, כאב חד, דימום, גלגלי אמבולנסים, בית חולים, וחלל ריק בליבה. זה היה הפלה אין על זה שום ספק.
מירה הקטנה לא ידעה למה ההורים שלה לא אוהבים אותה. אביה, יוסי, היה נושא רוחות, והאם, רות, ניתקה את עצמה מהתינוקות, כאילו הייתה פועלת רק כדי לשמור על מצב הרוח של בעלה.
הכל נגמר, ציפי! אני צריך משפחה אמיתית, ילדים. את לא תתני לי את זה. חיכיתי שנים, סבלתי. אני צריך בן. כבר מגיש תביעה לגירושין! שלוש ימים לאריזות.
היי חביבה, רוצה לשתף אותך בסיפור של מרים, כאילו אמרנו אותו על השולחן בקפה של אלון. מרים, בסוף נוראת, שום דבר מהותי לא קרה! אצל גברים קורה שכשף, ובולש אין
היום את אמרת שנישאת אליי רק כי אני נוחה! ואז? הוא השפיל את הכתפיים. האם זה רע? שוב באותו חלוק ישן? עומר הביט בשולחן בקימוט, מושך את קצה החולצה כאילו מחזיק
בוא איתי! היום אין לי כלב לשמור על החצר, תיהיי שומרת טובה לא אפגע בך! הוא חזר על אופניו, נסע לכפר על הדרך. בדרך סבא יעקב הביט סביב כמה פעמים, אך אף אחד לא רדף אחריו.
הטלפון צלצל לי בחמש לפנות בוקר והעיר אותי מיד. המספר היה לא מוכר. כן, עניתי בקול יבש. דינה? נשמע קולה של אישה קלה וקולנית. את מדברת? אני, השבתי בחשש קל.
יומן, 12 ביוני 2026 הבוקר הצלחתי לקום מוקדם יותר מהרגיל חצי שעה לפני תחילת המשמרת שלי במפעל המיחשוב באילת. לפני היציאה, עברתי לבקר את אמא, מרים שלמה, שעובדת
חצי חייך עברתי לבד. לא, התנשאתי לנישואין, אך האישה שלי עזבה אחרי שנה בלבד, מיד אחרי הלידה של בתנו. לפני שעזבתי, יוסי, בעלי הראשון, השאיר לנו דירת שלושה









