היום את אמרת שנישאת אליי רק כי אני נוחה!
ואז? הוא השפיל את הכתפיים. האם זה רע?
שוב באותו חלוק ישן? עומר הביט בשולחן בקימוט, מושך את קצה החולצה כאילו מחזיק שריון לפני קרב.
היא עמדה עם ספל קפה ביד, קיטור קיטור נמשך בעדינות, מחמם את האצבעות, והיא לא נעה.
הוא נוח.
כן, נוח, גרר הוא, מתאם את עניבה לפני המראה. כמו כל דבר בך.
שולמית הורידה את העיניים. הקיטור נפסק, משטח הקפה הפך כהה, משקף את התקרה כמו שבר קטן במראה.
ראול, את
מה? הוא כבר שלף מפתחות, והמתכת צלצלה על טבעת נישואין.
כלום.
הדלת נסגרה בכוח עד שהמדף עם כלי החרס נרעד.
***
הכירו זה את זו במשרד בתל אביב. היארַשָׁמָה, חשבונית שקטה, קשת שערה בקבוצת פז, הואמנהלת בטוחה, צחוקו הדהד במעקבות. עומר חימל אותה: ורדים עם טיפות של טל על עלי הכותרת, ארוחות לאור נרות, ובחר לה סטייק ברמת עשייה בינונית מבלי לשאול מה היא אוהבת.
את לא אחת שמתרגזת על פירוטים, נכון? שאל במפגש השלישי, מתאם מפה על ברכיה.
לא, חייכה שולמית, כאילו לא שמעה צלצול השעון.
טוב. הקודמת שלי תמיד צרפה ויכוחים
היא לא החלה לשים לב. אחר כךחתונה, ילדים, בית. הכל כמו אצל כולם.
לפעמים, כשניסתה שמלה עם כתפיים חשופות, הוא אמר:
אולי משהו פשוט יותר. זה לא הסגנון שלך.
או כשצבעה שפתיים מול המראה, הוא נזף:
למה? את עדיין יושבת בבית.
פעם אחת, כשקנתה בושם ריח פרחי עדין, הוא קימר:
מריח כמו בחנות זולה. את מתחרה בתתיהבירה של המחלקה?
מאז לא לבשה אותו.
ביום הולדתו, הוא מתנה לה שואב אבק.
הוא כבר מקולקל, הסביר, מתבונן איך היא פותחת את הקופסה. ואת תמיד מתרסקת כשאת מנקה.
היא אמרה תודה, ואז הביטה בחלון עד שהילדים קראו לחתוך את העוגה.
היא שתקה, כי באמת הוא היה בעל טוב. לא ניגן, לא שתה, הביא כסף.
האם זה לא היה מספיק?
***
אף פעם לא אהבת אותי?
הערב ההוא, השיחה ההיא. עומר עבר מבט, כאילו בודק אם הדלת סגורה.
למה? את האישה המושלמת.
זה לא תשובה.
הוא נשף, כאילו צריך להסביר לה חשבון.
שולמית, למה את משקפת? הכול טוב אצלנו.
טוב?! קולה רועד, לא מדמעות אלא מזעם שפרץ החוצה. אמרת היום שנישאת אליי רק כי אני נוחה!
ומה? הוא השפיל את הכתפיים. האם זה רע?
היא הסתכלה עליו כמו בפעם הראשונה: כתמי השמש על הצוואר מטורן עם עמיתים, ולא ממנה. קמט בין המצחיים לא מדאגה, אלא מתסכול של הצורך להצדיע לה.
ומה קתרין?
פניו של עומר נמתחו, כאילו מישהו משוך חוט בלתי נראה.
מה היא עושה כאן?
אהבת אותה.
כן, אמר בחוסר רוגע, ובמילה אחת הזו היה יותר רגש מכל השנים שלהם. אהבתי, אבל לא יכולתי לבנות איתה משפחה יציבה.
שולמית הרגישה משהו שבפנים נפתח בצפצוף שקט, כמו עקב שבור: אפשר ללכת, אבל לא כפי שיום לפני.
אז אני תחליף צייתני?
אל תתני דרמה, הוא מנף יד, כמו משחרר עקצוץ. יש לנו ילדים, בית. מה עוד צריך?
***
היא תהתה.
אולי הוא צודק? אולי אהבה היא מותרות, והמשפחה חשובה יותר? שולמית עמדה ליד החלון, ראתה טיפות גשם ראשונות מתפשטות על הזכוכית. במראה נראו עקבות אצבעותיה היא הייתה שם הרבה זמן, מחכה שהעולם שמחוץ יענה.
ועומר עומר המשיך לחיות כאילו לא השתנתה שום דבר.
בשבוע הבא, כשראה שהיא סובלת שוב, הוא הפסק להעמיד פנים לחלוטין.
שוב ספגטי? הוא חפר במזלג, כאילו מפענח ראיות לכשלונה. לפחות תוסיף רוטב.
את אמרת שלא אוהבת חריף, היא ענתה, קולה נשמע זר, כאילו מישהו אחר מדבר במקומה.
ומה? הוא דחף את הצלחת כאילו הוא מזמין פסטה. קתרין תמיד הכינה
שולמית קפצה, הכיסא גרר על הריצפה, משאיר שרטוט סימן נוסף בבית, סדק בלתי נראה נוסף.
רוצה לחזור לקתרין? לך!
תעזוב אותך, הוא צחק, צחוקו הרעיד יותר מתוק. לא איפה אלך? את יודעת שזה נוח לי איתך.
רגע זה היא הבינה סוף סוף. הוא אפילו לא ניסה לשמור עליה, לא כי הוא בטוח באהבתה, אלא כי הוא בטוח בהתמסרותה.
היא התחילה לשים לב לכל איך הוא כבר לא מתקן אותה כשלבשה לא נכון, רק חוצה אותה מבלי להביט; איך הוא כבר לא מתבונן בה כמו ברהיט כספה, נוכח אך לא נשען; איך ימי השקט שלו נמשכו שבועות ללא ריבים, ללא טענות, פשוט כלום.
והכי מפחיד, שהכלום היה חזק מהצעקה הגדולה ביותר.
היא עמדה במטבח, לחצה קצה השולחן, ופתאום הבינה: הוא אפילו לא כועס. הוא רק מחכה שהיא תוותר. כמו שהוותרה על השואב במקום מתנה, על הבושם, על היותה לא מתרועעת על דבר קטן.
ואז משהו בפנים השתנה. לא כאב, לא כעס אלא שחרור.
כי אם לא אוהבים אותך וכולך כועס, עדיין קיימת. ואם אפילו הכעס נגמר אז אינך יותר.
***
לחודש אחרי, הגישה תביעת גירושין.
עומר לא האמין תחילה. הוא נכנס למטבח, שם שולמית סידרה בגדים לילדים בקופסאות, ונעלם במעגל הדלת, כאילו לפניו לא הייתה אשתו אלא אישה זרה.
את מתכוונת ברצינות? שאל בקול שהפעם נושא רמז של חוסר ביטחון.
שולמית לא הרימה ראש, המשיכה לקפל חולצות קטנות.
כן.
בגלל שטויות? הוא צעד לקדימה, והיא הרגישה את כתפיה נמתחים.
זה לא שטות, לחשה היא. אני לא רהיט.
הוא צחק פתאום, מתוח, חד.
אה, דרמה נוספת! את תמיד מגזימה.
שולמית לבסוף קיבלה מבטו. פניו נראו מוכרות עד כדי כאב, אך כעת ראתה אותם אחרת: שפתיים מכווצות, עיניים קמוטות הוא מתפוצץ, לא משתי את אהבתה, אלא בגלל שהעולם הנוח שלו סדק.
אני לא מגזימה, אמרה. אני רק עייפה מלשמש כמתאימה נוחה.
עומר נשק, ואז תפס בחזקה את המפתחות מהשולחן.
מה, אתה חושב שיהיה לי קשה? הביט בקופסאות. אפילו אינך יודעת לבשל.
היא רעדה כאב מוכר, פצצה ישנה. לפני כן מילים כאלה גרמו לה להסס, אבל היום הן נשמעו ריקות.
אולי, הסכימה. אבל אחרים חושבים אחרת.
פניו של עומר השתנו.
אה, אז זה מה זה! כבר יש לך מישהו, לא? חייך בחערה. בטח, למה לא. תסתכלי על עצמך למי את מתאימה?
שולמית הרגישה איך הלב ננעל בפנים כאב מוכר. כמעט פינה את פיה להגיד: את צודקת, סליחה, כמו לפני כמה עשרות פעמים.
אבל פתאום הבינה: היא כבר לא רוצה.
אני צריכה, אמרה בחוזק. אני צריכה לעצמי.
עומר נחרד. הוא לא ציפה לתגובה הזאת.
את משוגעת, הכתיב בקולו. ומה עם הילדים? את לא חושבת עליהם?
היא עצמה עיניים לרגע. הילדים כן, היא חשבה עליהם כל רגע.
הם יראו מה אומרת כיבוד עצמי, ענתה.
מספיק! הוא נענע יד. את רק אגודה. יש לנו בית, משק, ואת תוותר על הכול בגלל שטויות?
שולמית הביטה בו ופתאום הבינה: הוא באמת לא מבין. עבורו זה היה רק שטויות.
בשבילך זה כן, אמרה. בשבילי לא.
הוא הסתובב, מקל על המפתחות בלחיצת יד.
טוב, תתחרטי.
ביום שבו היא לקחה את החפצים האחרונים, עומר שאל:
אז את חושבת שתמצא מישהו טוב יותר?
היא נעצרה בפתח, הרגישה נגיעה של רוח קלה מהרחוב על פניה.
טוב יותר? שאלה. לא יודעת. אולי רק מישהו שיראה בי ולא בריק.
הוא לא השיב. והיא יצאה אל הרחוב, בו ריח הגשם והחופש.
***
חלפו שנתיים.
שולמית נישאה לאדם שמבוקר מנשק אותה על הכתף, אפילו כשמתקשרת במרמור שעדיין מוקדם. הוא לוחש: את יפה, גם כשהיא בחלוק ישן, שערה מפוזר וקווים של עייפות מתחת לעיניים. בפעם אחת, כשראה את השואב אבק במבצע, הוא קנה לה זר פרחי איריס רק משום שהצבע הזכיר לו את שפתיה.
היא חזרה ללבוש בושם, לצבוע שפתיים, לבחור שמלות פתוחות בכתף. ובכל פעם שהיא תפסה מבט ער של בעלה, בחזה שלה חימם כאילו קרח ארוך נמס.
ועומר
יום אחד, במקרה, נפגשו בקפה קטן בירושלים. הוא ישב לבד בפינה, שתה קפה, וקרא בטלפון. לפניו הייתה תמונה של הילדים שלהם מקולקלת בקצוות, כאילו נגעו בה הרבה פעמים.
שולמית רצה לעבור, אך הוא הרים ראש. העיניים נפגשו.
והיא ראתה כלום.
לא כעס, לא עצב, לא תסכול. רק ריקנות עמוקה כשחלון ריק בחללים שאין בהם רהיטים.
הוא קנה ראשו. היא חייכה. הם נפרדו.
מאוחר יותר, בחיק בעלה, היא חשבה על הפעם שהייתה מפחדת להישאר לבד. עכשיו ידעה הפחד אינו בלעדיות, אלא בחוסר נוכחות של מי שאוהב אותך.
ועומר
עומר לא נישא.
קתרין, כשחמה אליו חצי שנה אחרי הגירושין, חייכה ואמרה שהחיים שלה הלכו לדרך אחרת.
הילדים הגיעו אליו לסופי שבוע, אך בעיניהם הוא קלט רק נימוס מרחיק.
בערבים הוא היה ממלא ויסקי וצופה בטלוויזיה, שם אנשים נעים ללא קול.
כי הנוחים הולכים. והאהובים נשארים.
אבל כדי שיאהבו אותך, קודם צריך ללמוד לאהוב את עצמך.
