יום חמישי, 12 ביוני 2026
היום רישמתי את מה שתרקדה במוחי. האמת לפעמים חודרת כאב עמוק יותר מן השקר.
אז, מרים, תקשיבי טוב. תחשבי עליי כמה שתרצי, אבל לא תצליחי להוכיח דבר. אין לך עדים, ואורן לי בַּמַעְטִרָה. אם את רוצה להמשיך בחיי המשפחה שלנו, תצטרכי להסכים: לנקות, לבשל ולשטוח את הפה. ברור?
***
נישאתי לאורן לפני כמה שנים. אחרי זמן קצר נולד לנו בן נועם, כעת בן שש. אנחנו, שני ההורים, עובדים קשה כדי לדאוג לכל הצרכים ולמנוע משבר כלכלי.
החיים שלנו צנועים, אך שלמים: אני מנהלת את הבית, דואגת לילד, עובדת רו”ח בחברת הייטק קטנה, והאורן מתפקד כמהנדס. נדמה שהכל מתנהל כשצריך.
פתאום, לאמא של אורן חנה אובחנה מחלת לב איזכמית שדורשת טיפול קבוע, טיפול ורגישות יתר. היא נאלצה לוותר על עבודתה, והפכה תלויה לחלוטין בעזרה של בננו.
עשיתי כמיטב יכולתי לתמוך בחנה: אחרי העבודה עצרתי אצליה עם שקיות קניות, הכנתי מרקים וציר. לעיתים לקחתי איתי את נועם, כי לא היה מי שישאיר אותו בערב. בימים אחרים היה אורן מגיע לבד.
בהתחלה הכל הרגיש טבעי. אך עם הזמן הלחץ גדל. ההוצאות הולכות וגדלות: תרופות, טיפולים, תזונה מיוחדת. אורן, בלי לבזבז מילה, נותן חלק ממשכורתו לחנה, ואני מקבלת זאת בשקט. אחרי כמה שבועות התחלה להרגיש שחסרים לנו כסף לצרכים שלנו. אורן, ככל הנראה, לא שם לב.
היה צורך בנעליים חדשות לנועם, הקורס של האמנות יקר יותר, והמכונת כביסה קרעה. כל דבר הולך רע. כבר חמש שנים שאני לובשת מעיל חורף ישן וצריך לחדש אותו, אבל במקום זאת אני שומעת יותר ויותר את אורן אומר:
תמתיני. העיקר עכשיו אמא.
ניסיתי לשתוק, בידיעה שהבריאות חשובה. אבל בפנים המשקל מתעצם. אינני יודעת כמה זמן זה ייקח ומה צופן העתיד.
היום, לפני חופשת חג, קיבלתי משמרת קצוצה בעבודה. בחופשה זו שמעו אותי חנה באחד הדברים שהזעזעו אותי עד תודתי.
יום זה קיבלתי בונוס קטן, סכום שלא היה צפוי, אך משמח כמה שקלים. כבר דמיינתי איך בערב נרד לנטוע את נועם למיטה, נפתח בקבוק יין, נחתוך גבינה, קופסה של פסטרמה ופירות, ונשב רק שניים, כמו פעם, לפני כל העייפות והדאגות.
במחשבות אלו הלכתי למכולת, קניתי ירקות טריים, עשב, חלב חשבתי: «אביא הכל לחנה, ואז אלך הביתה, אתכונן לערב שלנו».
יש לי מפתח לדירה של חנה למקרה הצורך. לכן, כשגעתי בקלות, פתחתי את הדלת ונכנסתי. מהמטבח נשמע קול. בתחילה חשבתי שזה הטלוויזיה, אך כשקיבלתי קרבה נקטעה נשימתי.
חנה עמדה ליד החלון הפתוח, סיגרייה ביד אחת, מעשנת החוצה. ביד השנייה היה הטלפון.
בטח אני הולכת להמשיך לשחק על חום, אמרה בקול חצוף. ומה לי? הבן עוזר, החותונת על קצות הרגליים. לא אסור לי לוותר על זה. תודה לך, ורוניקה, על האישור.
המילים פגעו בי כמו מכה. נפלתי חזרה, נגעתי בקורת הדלת, ושקית הקניות יצאה מידיי. עגבניות ותפוחים התפזרו על הרצפה.
היום, בכתיבה זו, אני מנסה להבין: האם אוכל להמשיך כך? האם אהבה למשפחה תספוג עוד משקל? רק הזמן יענה.
