חצי חייך עברתי לבד. לא, התנשאתי לנישואין, אך האישה שלי עזבה אחרי שנה בלבד, מיד אחרי הלידה של בתנו. לפני שעזבתי, יוסי, בעלי הראשון, השאיר לנו דירת שלושה חדרים בתל אביב לפחות היה לנו קורת גג מסודרת. מעולם לא התכוונתי להינשא שוב, וגם היא לא הייתה שונה. בתי, צילה, גדלה, והיה עליי להרים אותה על רגליה. המון טיפולים, בעיות וצרות עד כדי חוסר נשימה.
הייתי בטוח שאני עושה כמיטב יכולתי, אך ללא כתף של אבא תקשה צילה על פי. לא יכולתי למלא את הפער הזה ולכן, עם הזמן, החלה לצרף את עצמה לכל בחור שהכירה, לחבר או למישהו שהיה בהקשר רומנטי. לא לכולם חבב את ההתמכרות הזאת. פעמים רבות נאלצתי להרגיע אותה ולרפא את ליבה השבור. עם זאת, אלוהים רחמן, ובסופו של דבר מצאה צילה את בעלה איתן.
איתן היה חביב ובעל אחריות. קיבלתי רק על כך שצילה תאמוס איתו. הוא התחשב בי ובצילה, והייתי חושב שמצאתי חותן מושלם. אבל, כמו כל סיפור, האמת הייתה אחרת. חצי שנה אחרי חתונתם, איתן השתנה באופן חמור.
באותה תקופה טיפלתי באמי, רות, שהייתה עדיין בחיים. היא ילדה אותי מוקדם, כמו שצילה נולדה, ולכן חייה של רות התקרבו לחיי הנכדה. פתאום רות חלה. עייפות וירידה במצב בריאותי הכריחו אותי ליקח אותה לגור איתי ולדאוג לה במלוא היום. לא היה לי ברירה היא חיה איתי. איתן, לעומת זאת, לא אהב את הרעיון הזה כלל.
לא בטח מה עורר בו כך הרבה זעם אני לא הכריחתי אותו לטפל באמא, כל העול היה על כתפי. רות לא הייתה תובענית, אלא חכמה ובת לב. עדיין אין לי מושג מה לא מצא לטעמו.
המצב רק החמיר. צילה נוטה לאצלה של איתן, והחלו להימנע ממני. פעם היינו יושבים כולם סביב אותו שולחן, והיום הילדים נסתרים בחדרים שלהם. ניסיתי לדבר עם צילה, בלי הצלחה היא שקטה, רק מחפשת תירוצים.
הנכדים לא תרמו לי במצב. הם טוענים שהזוג חיי לעצמם, לא למהר לשנות. בתחילה התעקשתי, אחר כך ויתרתי. זה עניינם, הם יפתרו את זה בעצמם. אבל איתן החל להיות תוקפני יותר ויותר, כאילו הוא הבעלים של הבית. הוא לא העז לתקן משהו, לקנות רהיט חדש או לבצע שיפוץ, ובכל זאת נעלם לעיתים קרובות למועדונים עם חברים. אינני מבין לאן הלך החותן המקסים שהכירתי בתחילה.
הדבר רק הציג את האופי האמיתי שלו.
כל שבוע שעבר, איתן הפך לבלתי נסבל יותר. אז הגיע ראש השנה, והוא סירב לחגוג איתנו. לקח את צילה לחדר שלהם וחגגו בנפרד ממני ומהאם. בחצות, צילה נועדה לבוא לברך אותנו, ובעלה אפילו לא פתח את פיו.
למחרת הוא הכריז: אנחנו מציעים למכור את בית האם שלנו ולקנות דירת נופש משלה. לא ידעתי איך להגיב. איך זה ייתכן? הם גרים איתי כבר חצי שנה! איך זה על חשבוני? האם זה לא מספיק?
אמרתי לו בחומרה: לא, איני מסכים. קנו לעצמכם דירה משלהם. זה בית של אמי, איננו מוכרים אותו. זו רכוש שלה והיא תדאג לעצמה.
זה עורר בו זעם. באותו היום אסף את החפצים, לקח את צילה ונסע לבית אביו.
הייתי עצוב שצילה לא התנגדה אפילו במילה, אך זה חייה. אם היא מרגישה שזה ייטיב איתה, היא תגור עם איתן.
האם עשיתי דבר נכון? איך הייתם מתמודדים איתו במקומי?
חברים, אם תרצו עוד סיפורים, כתבו תגובות והקפידו על לייקים זה מעודד אותנו להמשיך לכתוב!
