Author: Hazel Tang
דינה כהן חגגה היום ארבעים, אבל האמת שהיא שמעה רק את צלצול השעון של השעה השישיםאחת. במשך ארבעים השנים האחרונות היא חיה עם סוד שמתחבא מאחורי קירות דירתה
זוכרת איך, לפני שנים רבות, יצאתי מבית המרקחת בתל אביב והייתי עסוקה במחשבה אחת להגיע הביתה בשלום, בלי משבר. מקל ביד, צעד אחרי צעד. רגלי נאנחו, שקית התרופות
המזוודה שכבר עמדה מול הדלת, והמרק עדשים עדיין רתח על הכיריים, עם סופגניות. כמה הוא אהב את זה. אורית כהן ייבשה את ידה היבשה במגש בטון. היא הביטה בגב האחיד
אתם אחוז את הטלפון, אמרה הילדה שבשולחן הראשון ולחצה אותו אל חזהּה בקפידה, כאילו היא מחזיקה בחוט האחרון שמוביל הביתה. בכיתה השתתק אפילו הרעש הרך של הילדים למספר שניות.
בשולחן האוכל הארוך במרפסת של דירתו בתל אביב, ההמונים מתכנסים סביב מנות יקרות ותחושת שלמות עצמית. אביבית מביאה לפני חמותה קערת מרק מפורצלן ומתקרבת במרחק
דנה כהן, מתווכת נדל״ן, ניתקה את הטלפון והביטה בו כמה שניות, כאילו הוא אשמת המקרה. במשך עשרים ושתיים שנה היא מכרה דירות עם חובות, עם דיירים רשומים, עם צינורות
תמר מעולם לא הייתה בטוחה בבעלה. היא נאלצה לסמוך רק על עצמה כך הסתדר חייהם המשפחתיים. יובל, בעלה, היה יפה כמו פרח פתוח וקיבל תמיד את ההזדמנות להיות המרכז של כל מסיבה.
כאן היה עומד ארון קטן על הקיר, אמרה מרגריטה בראברהם בחום, מסובבת מבטה בחדר המגורים. רק צריך להסיר את הכורסה, היא לא נוחה בכלל. או שתגידי לי, איפה נכניס אותה, חני?
את באמת מתכננת שנתן שלי יטפל בילד של מישהו אחר? רבקה שחררה את הספל הקטן ממנגניה על הכדור. הילד כבר גדול, הוא צריך ללמוד להיות עצמאי. אורלי הרגישה שהאוויר קופא בחדר.
אסתר, מישהו דפק בפתחה! קרא דוד, מדליק מנורה שמן ישנה. ובזמן כזה של סופה? אסתר מנעה את הצמרה שהייתה תופרת, והקשיבה. מרקיע הרוח והגשם, נשמע דפיקה חלשה בפתח.









