את באמת מתכננת שנתן שלי יטפל בילד של מישהו אחר? רבקה שחררה את הספל הקטן ממנגניה על הכדור. הילד כבר גדול, הוא צריך ללמוד להיות עצמאי.
אורלי הרגישה שהאוויר קופא בחדר. השערות הכסופות של החמות, הציפורן המוזהבת, העגילים היוקרתיים פתאום קיבלו גוון מוזר.
מאחורי החיוך המתוח על שפתיה הדקות הסתר היה משהו טורף, מפחיד.
איתן קם מוקדם, כרגיל. אורלי עמדה כבר ליד התנור, מערבבת חביתה במרית עץ.
ריח תה ירוק טרי מילא את המטבח החדש שלהם. שבועיים אחרי החתונה היא עדיין לא הרגישה שהבית הזה שלה. הכל נראה חולף, כאילו היא והבן אורחים בקוטג’ המפואר של נתן.
אמא, ראיתם את הסוודר הכחול שלי? אורי נחל על סף המטבח, חבוי בחיבוק ערימת ספרים.
בארון, במדף העליון, חייכה אורלי, מביטה בבנה. בגיל ארבעה עשר הוא כבר כמעט שווה לגובהה. תווי פניו נזיפים, מזכירים את אביו. סידרו את השיער, אתה נראה כמו חיטה ברוח.
אורי פינה, אך סלל את שעריו האפורים. אורלי הציבה לפניו צלחת.
עוד מעברים? שאל הוא בדממה, מביט בצלחת.
לא עוד, נגעה אורלי בכתפו בעדינות. עכשיו יש לנו בית.
נתן נכנס כשאורי סיים את ארוחת הבוקר. גבוה, עם עיניים חומות חמות, הוא נראה קצת משובש מתרדמת. נשק את אורלי בלחיים, סידר את שערו של איתן:
איך מבחנים?
בסדר, השעין כתף, אך אורלי שמעה אותו מחייך בחשאי. חצי משנת היכרותו עם בעלה הילד נמס לאט סביבו.
דפיקה ב”דלת” הפריעה לארוחה. רבקה נכנסה ללא הזמנה, מחייכת בחיוך המוכר מנומס וקפוא יחד.
בוקר טוב, משפחה! נשקה את בנם במצח, נענפה אל אורלי. הנתן לא נראה. נתן, שכחת לי את ניירות הרישום למכונית. הבאתם אותם.
בזמן שנתן עבר על המסמכים, רבקה סקרה את המטבח, קולטת כל פרט.
אורלי הרגישה שהכתפיים נמתחות. מהרגע הראשון היא חשה במבט השיפוטי שגרם לדם להקפיא.
והיי, אורלי, את פנויה אחרי הצהריים היום? פתאום שאלה האימה. בואי אליי לקפה, נדבר נשים, נכיר יותר.
בטח, ענתה אורלי. אשמח.
נתן הביט בחשדנות באמא. הוא תמיד הרגיש בפסיבית. רבקה חייכה רחב, אך עיניה נשארו קרח.
מצוין, מחכה לך בשעה שלוש.
כאשר הדלת ננעלה מאחורי האימה, אורלי נשפה. חרדה בלתי מוסברת נחתה על חזהה. נתן, שראה את מצבה, חיבק אותה בכתף:
היא רק מנסה לעזור, בדרכה שלה.
כמובן, חייכה אורלי, לא מאמינה למילים שלה.
בשליש של שלוש היא עמדה לפני המראה במרפסת, מתאמת את שרוול החולצה. נתן, שנענה למועדון המתמטיקה, צפה בתנועותיה המוטרות.
היא לא אוהבת אותך, קפץ הוא פתאום. וגם אותי.
אל תאמר שטויות, נענפה אורלי בחיוך על צוארו. היא רק צריכה זמן.
אף פעם לא הבנתי למה מבוגרים מתיימרים, השעין כתף. היא רואה אותנו כאבק תחת רגליה.
אורלי לא מצאה מה לחזור. רבקה גרה בקצה הרחוב, בבית קוטג’ סמוך. הדלת נפתחה מיד, כאילו החיה צופה בכניסה.
תיכנסי, יקירתי. הקנקן כבר רותח.
סלון נברא בניקיון. רהיטים עתיקים, תמונות במסגרת זהובה, אספן פורצלן הכל צעק על עושר ומעמד הבעלים.
אורלי ישבה על קצה הספה, ידיה קבולות ברמת ברכיים. רבקה מזגה תה בכוסות פורצלן, הוציאה קוביות עוגייה מהמגש הכסוף.
את רוצה שנתן יהיה שמח? שאלתה פתאום, מערבבת סוכר בכוס.
השיחה החלה במילה זו, ובתוכו של אורלי משהו התכווץ ברגישות של רעש קרב.
כמובן, רוצה, ענתה בקפידה, מרגישה את הלב פועם חזק. כולנו רוצים שהקרובים אלינו יהיו מאושרים.
רבקה קרעה חתיכה של העוגייה במזלג כסף, שלפה אותה לאפה וגרסה לאט.
טיפה של קרם נצמדה לפינה של שפמה. היא ניגרה במטלית והביטה באורלי במבט קודר.
בני מגיע למשפחה אמיתית, אמרה, מבלי להוריד מבט. את יפה, אחראית. אבל יש בעיה.
הקופסה של הפורצלן צלצלה, והקול של אורלי רעד.
למכור את הילד לכלא פנימי אם הוא לא שלנו! חייכה החמות כאילו מציעה לחם. הכל נחשפתי.
קיים מוסד חינוכי יוקרתי, מוסד סגור, בעלי שם.
אורלי קפאה, לא מאמינה לאוזן. ראשו של רבקה, המלא בנימוס ואלגנטיות, דיבר על מציאות של בן חיה.
רבקה, את מצחיקה? שאלה בקול רך.
לא מצחיקה, יקירתי, חיברה האימא העליזת חוברת מבריקה שעל השולחן. הילד כבר בן ארבעה עשר.
ארבע שנים יעברו במהירות. נתן צריך משפחה משלו, ילדים משלו. והבן שלך, הוא לא דמו. היא קפצה, כאילו אמרה משהו בלתי קביל. אני מוכנה לשלם את כל ההוצאות. זה יהיה מתנה שלי.
אורלי הביטה בפניה המחייכות של רבקה וראתה ריקנות. חוסר אנושיות מוחלט. היא נעמדה, רגליה רועדו.
בני לא יעזוב, לחשה היא, אך בחוזקה. הוא חלק מחיי, חלק ממני.
אל תתלהבי, חייכה האימה. את חכמה, חשבי על העתיד, על קריירת נתן, על הזוגיות שלכם. הילד רק יפריע.
מקראו לו אורי, צעקה אורלי, אוחזת את אגרפי הידיים. הוא המשפחה שלי. אם בנך לא מבין את זה
בני עדיין לא מבין, מיהרה רבקה. אך בקרוב יחשוב שהילד של מישהו אחר הוא משקל. אין קשר אמיתי עם נתן.
אורלי הרגישה בחזה תחושת בחילה. היא קמה, פוצצה את התה על המפה.
סליחה, אני חייבת ללכת.
היא ברחה מהבית, לא שומעת את צעקות האימה. דמעות שרפו עיניה. בפנים הכל היה קוּטֶּה של כעס וזעם.
איך האישה הזו יכלה להציע כך? איך לדבר על ילד חי כעל מכשול? כאב שלא ניתן לשאת פגע בליבה פתאום הבינה שאולי נתן חולק את דעות אשתו. אחרת, מדוע היא הייתה בטוחה כל כך בהצעתה?
בבית היא נחתה על המיטה, שחררה את הדמעות. כאשר נתן חזר, היא סיפרה לו, מקיצה מילים, על השיחה.
אין לי מילים, הוא נענע בראשה. אמא לעולם לא
התקשרי אליה, קולה של אורלי רעד. שאלי מיד.
נתן חיכה בחוסר רצון, לחצו על רמקול חיצוני.
אמא, אורלי סיפרה לי על השיחה שלנו. זה חוסר הבנה?
רבקה נשפה באוזן:
בני, זה שיחה של מבוגרים. הצעתי פתרון נבון. הילד יהיה טוב במוסד מיוחד, ואתם תבנו משפחה אמיתית
אלוהים, לחש נתן, פוחץ. באמת אמרת זאת?
כן, אמרתי! ואני צודקת! קולה של האימה הפך קפדן. הילד הזה איננו שלך! למה לבזבז עליו חיים? האם אתה באמת מתכוון לבזבז את חייך על ילד של מישהו אחר?
נתן השאיר רגע לחשוב, לפני שדיבר, קולו נמוך אך יציב:
אורי לא היה זר ברגע שבו בחרתי אותך. זה חשוב, מבינה? לאהוב אישה זה לקבל גם את ילדיה.
דמיון רומנטי! קראה האימה בפיצוץ. אתה משוגע באהבה, אבל בעוד שנה-שנתיים תתעורר ותבין
די, קטע אותו נתן, והראשון של אורלי ראה בו תו לב. הבעיה לא במבנה שלי, אלא במבנה שלך.
אורי חלק מהמשפחה שלי. ואם זה מהווה מכשול עבורך, אולי נצטרך הפסקה.
אל תדבר ככה אליי! צעקה רבקה. אני אמך! חייתי לי כל החיים…
את אמי, אבל לא מנהלת חיי, אמר נתן ברוגע, אולם האורלי ראתה את הלחץ בו. ואם תציעי שוב להיפטר מאורי, אשבור איתך את כל הקשרים. זה המילה האחרונה שלי.
הקול נשתק, לאחר מכן צלצול קצר.
סליחה, נתן נחת על קצה המיטה, מכסה פניו בכפפות. לא ידעתי לא חשבתי שהיא תעשה זאת.
אורלי ישבה בצד, ללא מילים.
את חושבת שהיא תתמתן? שאלה היא לבסוף.
נתן הרים מבטו, מלא כאב:
לא. זה רק ההתחלה.
שלושה ימים עברו בשקט כבד. רבקה לא הופיעה, לא חייגה. נתן נראה חוט מתוח מתפזר בעבודה, שקט בבית.
אורלי תפסה את מבטיו האשם, ניסתה להרגיע, אך חרדה גברה בפנים.
ביום חמישי צלצול. האימא קראה על המסך.
צריך לדבר, אמרה בקול יבש. שלושה. היום בערב.
אני לא חושבת שזה רעיון טוב, התחילה אורלי, אך הרגישה את קולה נחתך:
בת, מדובר בעתיד בנני. או תבואו אליי, או אני מגיעה. תבחרו.
נתן חזר לעבודה מוקדם מהרגיל. פניו משקמטות, צללים מתחת לעיניים.
אמא שלך התקשרה, לחצה אורלי ברכות. רוצה פגישה.
נתן הנהן:
אני יודע. היא גם קראה לי. אומרת שהיא שינתה דעתה, קיבלה אותנו.
את מאמינה בזה? חיבקה אורלי.
לא, נענע. אבל אני חייב לנסות לתקן.
אני דואגת לגבי אורי, לחשה היא. הוא לא צריך לשמוע את זה.
נתן חיבק אותה:
הכל יהיה בסדר, הוא לא יזהה.
בשעה שבעה בערב עמדו הם לפני דלתה של רבקה. היא פתחו מיד אלגנטית, בבגדים יקרים. שום רמז למחלוקת האחרונה.
תיכנסו, קולה נשמע רך במקצת. הזמנתי ארוחה.
השולחן ערוך כבשול על קבלה. קריסטל, כסף, יין בכד. רבקה חילקה אוכל על צלחות, ישבה מולם.
התפצפתי, אמרה, מביטה בבנה. דאגת אם אם לפעמים גורמת לנו לומר דברים נוראים. פנתה אל אורלי: סליחה, יקירתי. הייתי טועה.
אורלי הנהנה בשקט, לא מאמינה במילה. עיניה של האימה נשארו קפואות, מחושבות.
ולכן, המשיכה, אני רוצה לתקן את הטעות. נתן, זוכרת את הירושה? הדירה במרכז, הקיץ, החסכונות שלי?
נתן קשר גבה:
אמא, בואי נדבר אחר כך.
לא, עכשיו, הרימה את ידה. אני רוצה לשנות את הצוואה. עליך ועל הילדים העתידיים שלך. הילדים האמיתיים. המילים יצאו עם לחיצה, עיניה תקועות באורלי.
בתמורה, רק תנחה אחת הילד יוכל לחיות איתכם אם תרצו, אבל אל תקראי לו אבא, אל תוציאי משאבים עליו. הוא לא שלך.
נתן הניח למזלג, והחדר התקרר.
זאת אומרת, לא שיתפת את דעתך? לחש הוא.
אני רק מציעה פשרה, השיבה רבקה בכתף. הילד יגרום לך טרחה, אבל לא תוציאי עליו משאבים. הכל הגיוני.
אורלי חשה בזעם בוער, אצבעותיה נלחצו בכאב. לפני שהיא הצליחה לשלוט, נתן קם.
את יודעת מה, אמר בקול פתאומי של תובנה, כל חיי ניסיתי להתאים לציפיותייך. חינוך יוקרתי, קריירה, כסף
הוא הסתובב אל החלון.
אבל עכשיו אני רואה: הייתי פרויקט שלך, ולא בן. אם אקבל את תנאיך לעולם לא אהיה אב אמיתי.
על מה את מדברת? חיכתה רבקה, מבוהלת. אני דואגת לעתידך!
לא, נענע ראשו נתן. את דואגת לחלומותייך. המשפחה שלי היאוהשמש הכחולה של החלום זרחה מעל הבית, והכל נרדם ברוגע של ערב בלתי נגמר.
