כאן היה עומד ארון קטן על הקיר, אמרה מרגריטה בראברהם בחום, מסובבת מבטה בחדר המגורים. רק צריך להסיר את הכורסה, היא לא נוחה בכלל. או שתגידי לי, איפה נכניס אותה, חני?
חני קפצה מבט. היא לא הבינה מיד שמדובר באווה, בת זוגת חני, ולא במעצבת של תוכנית טלוויזיה. וְשֶׁהַמָּקוֹם «כאן» הוא בדיוק הדירה של חני הדירה שנקנתה בכספה האישי. אחרי עשרים ושמונה שנות חיסכון, עבודה כפרילנסרית, פרוייקטים אינסופיים, וחיסכון על קפה ועל פינוקים.
בטח ארכיב על ראשי, ענתה באיטיות וקמה מהספה. לא הבנתי. אתם עוברים?
רק מדברים, חייכה מרגריטה, שהייתה מלאה יותר בגאווה מאשר בחום. אני ודני, אבא של פבל, רק הסתכלנו. מה? דירה מרווחת, שיפוץ עיצובי. במקומות השכירות שלנו זה לא נוח, ובזכות תאונת פבל ההולכת לו לחובות הוא לא יוכל לשלם. ואת מבינה משפחה היא משפחה.
המילה «משפחה» מרגריטה חייכה כאילו חני אינה חלק מהקבוצה כבר מראש.
את חכמה, חני, יש לך הכנסה משלך, לא תפסדי. אנחנו זקנים איפה נוכל להסתובב במזרים השוכרים?
אתם כבר בגיל 65, חייכה חני. זאת לא רק פרישה, זו זקנה פעילה. אתם עושים תשבצים, נוסעים לווילה. מה הקשר לדירה שלי?
מרגריטה לקחה נשיכה מהשפתיים, חייכה בחוסר נוחות והוציאה את הנשק המועדף עליה.
אני, למקרא, הולידתי לך את הבעל הזה. והוא בדיוק הוא תמך בך כשהיית במרפאות עם האנמיה שלך. ועכשיו, כשהאח שלו בר מצוקה אתה פונה לגב?
כשאחיו התנגש בעמוד ברכב של אביו, עם אישה זרה במושב האחורי, חני השאירה קולה, למרבה הצער אף אחד לא התקשר לשאול אם נזוז אליכם, חני, בזמן שפבל מרפא את הפצעים המוסריים והכספיים שלו.
חני, קרא דני בקולו מהמטבח, שעמד כאילו עסוק בעבודה. אנחנו רק מדברים. ההורים לא דורשים.
חני הלכה אל הדלת ולחשה:
בזמן שאתם מדברים אני חיה. בדירה שלי. אותה שאתם, כנראה, רוצים להפוך למעון בשם הפטרוס הקדוש. זה לא יצלח.
היא נשמה לרווחה ויצאה לחדר השינה.
היא ודני לא דיברו שלושה ימים. הוא רק השתדל להוציא משפטים קצרים: «אתה צריך משהו מהשוק?», או «שכחת שהשבת היא יום הולדת של אמא?». חני הנהנה או התעלמה. אך בבית נותרה שקט דביק, לא שקט רגוע אלא שקט שבו כל קיר מחבוא כעס.
בשבת כל זה הגיע לשיא.
חני, דני הביט מחוץ לחלון, כאילו רוצה לקפוץ החוצה. אני מבין שזה קשה לך. אבל ההורים שלנו אין ברירה. הם חיברו הלוואה על האבא. מכרו את הדירה. בעוד חודש הם יהיו ללא קורת גג. ואת
מה?
את חזקה, תמצאי מקום. אפשר לשכור לשניים חודשים, אחר כך נחשוב על פתרון.
היא חשבה להכות אותו במחבת, ואז לחבק. לבסוף שאבלה:
אם כך, אני צריכה לעזוב את ביתי כי ההורים שלך שוב לא מצליחים לנהל את ילדיהם?
זה לא כך. יש יותר אפשרויות בשבילך.
לי יש יותר שכל. אני לא פזרתי אותו במכוניות של זרים, כמו האח שלך. ולא אפשרתי לאשתו לעלות בלי אישור הבעלים, חייכה חני במרירות. רוצה עצה, דני?
איך?
אספני את הדברים וצאי עם כל מה שיש לך.
הוא קפאה, בפעם הראשונה בחייה המשותפות, ולא ידעה מה לומר. היא חוותה בעיניו לא בעל, לא מגן, אלא צל של מישהו אחר.
לא אלך, הוא נשף. זה גם הבית שלי.
שנקנה בכספי.
אבל אנחנו משפחה, חני. משפחה זה להקריב, לא כך?
הקרבה היא כשמבקשים ממך, לא כשמקימים אותך לפני עובדות. יודע מה ההבדל בין קורבן לטיפש? לקורבן יש בחירה.
היא לא צעקה, לא בכתה. היא פשוט שלפה מזוודה מזוודה של דני והניחה אותה במעקה.
אתה יכול ללכת לכל מקום שתרצה, לשכור דירת חדר, לגור אצל אמא, אפילו לישון על ראש האח. זה הבית שלי, והוא נשאר שלי. ואת, ואמא שלך עם הארון, תזכו לשכוח את הדרך אליי.
הוא יצא בלי חפצים, עם עיניים של כלב מודפד. ובפרידה אמר:
תתחרטי. אף אחד לא חיי לבד לנצח.
היא הביט בו וחשבה: אינני לבד. אני איתי. הוא, עם זאת, אפילו לא יודע עם מי הוא.
בערב הדפיקו בדלת. חני פתחו עמד עליה סבתא לשון סוזן.
למה ככה? לחצה יד אחת על חני, חיבקה. רק שבוע שעבר אמרת לי: “סוזן, הוא לא כזה רע”. ועכשיו?
חני משקה יין למעלה.
ועכשיו הוא כמו אמו, עם ארון ותכניות לחדר השינה שלי.
סוזן צחקה.
ידעת שאמא שלו היא פנתר? למה נגעת איתו?
נראה לי… הוא נראה משכיל.
נראה המילה המפתח. חני, אולי נלך דרומה? אחרי כל כך, חופשה בכפייה.
לא אלך לשום מקום. אשב כאן, בדירתי, עם כוס יין. וכשהארון שלו יגיע אשליך אותו מהמרפסת, בקומה שלישית.
סוזן צחקה, ואז השתשתה.
ואם הוא יחזור?
חני הסתכלה על היין, סיבבה בראש את כל השבוע.
אז אני אקנה מקדחה. ואפרוץ את המנעול המקודד שרק אני מכירה.
בשבת, בדיוק בעשרה בבוקר, חני הכינה קופסא וקיבלה את היום בלי גברים, בלי קרובי משפחה ובלי פנטזיות ריהוטיות, הדפיקו בדלת.
היא חשבה שזה שליח סיטילינק, אולי. פתחו וקיבלה הלם.
על המעקה עמדה מרגריטה בראברהם, עם מזוודה. מאחוריה התפשט פבל, אחיו של דני בחליפה ספורט, פנים משולבות של ייסורים ותקווה למשתה קל. לצידו אביו, שמעון, גבר נמוך, זקן, עם הבעת פנסיון שכבר נמאס לו מהחיים משנת 1987.
בוקר טוב, אמרה מרגריטה, כאילו תכננו קפה משותף. אנחנו נשאר כאן רק כמה חודשים, עד שהדירה תימכר.
חני נשארה שקטה. לא הייתה לה מילה.
חני, התערב שמעון, סלחי לנו, המצב אינו בשליטתנו. אנחנו והחמות שלך הסכמנו, היא תתן לנו מקום, אבל עכשיו יש שיפוץ. ודני אמר שגם אתה מסכים שנשאר כאן.
דני? חני קראה בקשה. הוא אמר? לפני או אחרי שהדחפתי אותו מהדלת?
אתם מריבים? שאלה מרגרטה, עוברת את הסף. אנחנו רק רוצים פתרון שליו. חני, אל תתקפיץ. אנחנו משפחה שלנו.
צפייה של משפחה בבית זר, רחש במוח.
פבל החל להוציא מזוודה. הריח היה של סיגריות ושל שמן משנת שעברה במוסך.
פבל, אל תכניס את זה מעבר לסף, צעקה מרגריטה. זה מביא מזל רע.
מזל רע זה כשאתה נכנס, לא כשאתה מתקפה, חני לחשה, אך לא שמעה.
הם ישבו. פבל נוח על הספה, רגליו על השולחן הקפה. שמעון בדק בזהירות את המרפסת ושאל:
אפשר לעשן כאן?
אפשר לשתוק כאן, חנתה חני. ולצאת מהר.
מרגריטה התיישבה במטבח, שלפה מצרכים: רימון, חבילת אורז וקפיץ אפייה.
הבאתי מהבית כדי שלא תתמידי, נצטרך לחיות יחד, אנא. אני אוהבת סדר. ואני, למקרא, יד קלה. הכל גדל!
זה אתה מדבר על תפוחי אדמה במקלחת? חני שאלה בצחוק. או קקטוס במרק?
חני, בבקשה בלי סרקזם. כולם במצב קשה. אבל אתה ודני צריכים להישאר יחד. אני אם, זה חשוב לי.
לא היה חשוב לכם כשבאתם לראשוני עם מרק בורשט בלי לבקש, או כשצעתם לי לשנות עבודה כי “מורים יש יציבות”. ואתם הגיעם לביתי עם מזוודות ללא אזהרה. זה חדירה, מרגריטה בראברהם. משחקים במלחמה?
פבל התערב:
חני, אתה יודע… אין לנו מקום. האח אמר שאתה אדם עם הבנה.
האח טעה. ואתה גם.
חני צלצלה לדני. הוא ענה אחרי שלוש שניות.
היי, אינני יכולה, פגישה…
ברור, פגישה. כאן המשפחה שלך עם מזוודות, האח, האמא, האבא. אמרת לי שאני לא מתנגדת?
הפסקה. שתיקה ארוכה, כמו חומץ על נעל.
חשבתי שתסתדרו. אתה לא קרה. יש לך לב גדול
כן. ועכשיו יש חור ענק. זה הכל. אתה חופשי ממני, מהדירה. בהצלחה במקום החדש. אל תשכח שהאמא שלך ידיה רכות, במיוחד על מדף המצרכים.
היא ניתקה.
עד ערב מרגריטה התרגלה.
חני, חשבנו, נוכל לגור בחדר השינה? ואת תתיישבי בסלון?
לא.
אבל אנחנו שלושה, ואת אחת.
בדיוק. שלושה על אחת זה מה שחיכיתי לו כל חיי. אבל לא.
את חמדנית מדי, אמרה מרגריטה. נשים צריכות להיות רכות.
וגברים צריכים לשכור מקום אם הם מבוגרים. או להינשא לאישה עם דירה, כמו בעלי.
אתה נודד, נזפה המרגריטה. בגילך אף אחד לא גר לבד.
ואתם בגילכם גרים על חשבון אחרים. מצחיק, נכון?
יום שני בבוקר חני הלכה לעבודה עם מחשבה אחת: לשרוף אותם לפני שייגמר הזמן.
במחלקת קבלה עצרה אותה השומרת נינה.
חני, בחור הגיע אליך, אמר שהוא מקציב הדיור. ביקש מספר טלפון. לא נתתי.
מאיזה קציב?
אין לי מושג. הוא נאהב, ויש לו תיק. ובתיק שלו ארון פלסטיק קטן! תדמיני?
חני הבינה, חייכה.
ארון.
ארון פלסטיק.
מרגריטה בראברהם.
זה היה סימן.
באותו ערב היא ניגשה לשכנה למטה, אולגה פטרובה, הפנסיונרית התמידה.
אולגה, אם תשמעי צעקות, ריח של בורשט תתקשרי למשטרה. יש לנו פולש.
פולש?
קרובי משפחה של הבעל לשעבר. רוצים לגור כאן.
חרא, קידתה. אעזור.
למחרת חני קראה למשטרה.
השוטר הגיע עם ניירת.
שלום, יש תלונה על מגורים בלתי חוקיים בדירה.
איך זה בלתי חוקי? צעקה מרגריטה.
האם את הבעלים? שאל, מביט בניירות.
לא אבל זה כלה שלי!
כבר לשעבר, חני חיברה. הנה המסמכים.
מרגריטה הפכה לבהורה.
פבל נעלם במקלחת. שמעון חזר.
השוטר הנהן.
יש לכם שעה לאסוף חפצים, או נרשום תפיסה של נכס.
אחרי שעה וחצי הם יצאו בשקט, ללא פרידה.
מרגרטה אמרה לפני שהלכה:
תביני עוד מעט כמה זה לבד.
חני סגרה את הדלת. ישבה על הרצפה והסתכלה.
בבדידות, קיבלה את המסר: להיות לבד זה לחיות עם מי שלא שומע אותך. עכשיו השקט שולט, והקיטור של הקולז רק רוטט כשאני רוצה.
היא קמה, נכנסה לחדר והפנתה מבט אל ארון קטן, פלסטיק, במרפסת, עם פתק:
«שתזכרי שאנחנו נבוא בחזרה. באהבה,
מ.א.»
שבוע עבר.
הדירה נראתה נקייה כמו מרפאת ניתוח אחרי חיטוי. חני למדה לסגור דלתות עם תחושת סיפוק פנימי. בערב שתתה תה בשקט, בלי פבל על הספה ובלי ריח מרק בורשט.
לפעמים היא שמעה קולות במדרגות, במיוחד בשבתות. השכנים לחשו שהמרגריטה גרה אצל בת דודה בבקעת בית, על מרפסת ללא זכוכיות, עם חתול מבט קפדני.
הארון לא נזרק. חני הניחה אותו במרפסת, כי למה לא? הוא סימבול.
בשבת, שבע בערב, בזמן שחני ניקתה כוסות “לפשוט סדר”, נשמע פעמון בדלת.
זה לא היו הם. לא שוב עם בית משפט, שף, ובעל משפחה זמני חשבה ופתחה.
דני עומד שם בגרביים חדשים, עם זר פרחים של כרכום כמו על קבורה. מאחוריו אימו במעיל פרווה, פנים מתוחות כאילו נמשכו למקלט פסיכיאטרי.
לצידם אישה בלונדינית, בטן מעט מוצקה, ריסים כמו בובה, מחזיקה קערת מרק בורשט.
חני נשפה.
תכנית חדשה? או רציתם להכיר את “היודע”?
חני, התחיל דני, זאת אוליה. אנחנו יחד, והיא מצפה
מה ככה, כל כך מהר? חייכה. לא עבר אפילו חודש מאז שהוצאתי אותך.
הכרנו מזמן, התערבה אוליה, רק לא היה זמן לבסוף.
טוב, אם הגיע הזמן, תספרו. הכל.
מרגריטה עמדה דומעת, שפתיה רק רטטו.
דני מזיע:
אנחנו יחד מאז נובמבר האחרון. לא רציתי לשבור את הנישואין חשבתי שיש לנו עוד סיכוי אבל כשאתה גרמת לי לצאת, נודע לי שהכל נגמר.
לא גלשתי אותך, הצלחתי להציל את עצמי. ומה אתם רוצים עכשיו?
אנחנו רוצים הוא קםכך למדה חני שהכוח האמיתי נמצא באומץ לבחור לעצמה ולבנות בית של שלווה, ללא תלות באחרים.
