זוכרת איך, לפני שנים רבות, יצאתי מבית המרקחת בתל אביב והייתי עסוקה במחשבה אחת להגיע הביתה בשלום, בלי משבר.
מקל ביד, צעד אחרי צעד. רגלי נאנחו, שקית התרופות גרמה לכף ידי לכאב. הסתיו ההוא היה רטוב וקור, בלי רמז לרוח נעימה.
עוד רבע רכב, עוד כמה דקות.
כשהתקרבתי למגרש המשחקים של הילדים, שמעתי קול קינה חלוש משולי הגדר.
עצרתי לרגע, חשבתי: אין לי כוח, חזרי הביתה. אבל עדיין פניתי אל הקול.
פרקתי את הצמחייה.
בין השיחים שוכבת רועה גרמנית בוגרת, חסרת מנוחה לחלוטין. הרגל הקדמית חומה, מדממת ויבשה בוזמנית. הפרווה נפלה, הצלעות נראו בבירור אך העיניים היו העיקר, מביטות בחיים אך כבר כמעט מתרפדות. עיניים שאותן ראיתי פעמיים בחיי, וידעתי מה הן אומרות.
הכלבה לא נבחה. רק הביטה.
מה נעשה איתך? אמרתי, נשימה עמוקה.
הוצאתי את הטלפון והזמנתי מונית הפעם הראשונה בחודשים האחרונים, כי חיסכתי כסף. נתתי לנהג את הכתובת של מרפאת בעלי החיים ברמת החורש.
הנהג, כשראה את הכלבה, כעס קל.
במקור אנחנו לא מעבירים בעלי חיים. רק בתא המטען. היא תכתוש לנו?
לא תכתוש, אפשר לעזור לטעון? נגנית בקול שסבה לי זיכרון של ימים קשים עם עובדי הבריאות.
למרבה הפלא, הוא קיבל ללא ויכוח והעלה את הכלבה לתא המטען בעצמו.
במרפאה קיבלו את הכלבה, אמרו שיש לה שבור, פצע מתפשט וכושר ירידה. נדרש ניתוח מיידי. המחיר נקבע.
הייתי רגע של שתיקה, ואז פתחתי את הארנק. כמעט כל הפנסיה שלי הייתה שם.
«כמעט כל אבל לא כל», לחשתי לעצמי והנחתי את הכסף על הדלפק.
חזרתי הביתה מאוחר, עם הכלבה, שקית התרופות והוראות על שני דפים בקונטרס קטן.
הכלבה, כשפתחה את הדלת, נשקלה מיד במרפסת, שכבה על המעקה. התיישבתי לצידה.
היא ארכה את רגלה הקשורה, ולא הייתה לי שום תשומת לב.
טוב, אין בעיה, אמרתי. אם לא רוצה, אל תסתכלי. העיקר שהיא חיה.
בלילה כמעט לא נמתתי, הקשבתי לקולות הבית, קמתי פעמיים, הלכתי למטבח והדליקתי את הפלאפון.
בבוקר קראה לי מאיה.
אמא, איך את?
בסדר, אחזתי כלב על הדרך.
איזה כלב?
רועה גרמנית, פצועה מצאתי בין השיחים והבאתי אותה למרפאה.
אמא, את באמת? את כמעט לא הולכת! על איזה כסף?!
על הכסף שלי.
על הפנסיה?!
מאיה, בבקשה אל תצעקי.
לא צועק, רק מדברת. אנחנו דיברנו, אני מכינה חדר בשבילך ואומרת שתעברי אלינו, ובמקום זאת…
מאיה. אמרתי ברוגע. אחזור אליך מאוחר יותר.
וכל השיחה הזו נשארה ברקע, אבל היום החשוב היה שונה.
הימים הראשונים היו קשים. הכלבה לא ראתה לאכול. קניתי פשטידות, עוף מבושל, אורז במרק. הנחתי קערה, חזרתי, והכלבה לא נגעה בה.
התיישבתי על הרצפה, בכתפיים כואבות, והצעתי לה מזון מהכף. ביום השלישי, היא משכת וקיבלה קמצוץ עוף.
זה היה קטן, כמעט בלתי נראה. לא חייכתי, רק נשארתי חביבה כדי שלא אפגע במוטיבציה שלה.
קראתי לה הילה. לא מיד, תחילה חשבתי שלא כדאי לתת שם, כי אולי היא לא תישאר. אחרי כן הבנתי שהיא תישאר.
הילה פחדה מכל רעש פתאומי, מתנועה לא מוכרת. כשניסיתי להלטף אותה ראשונה, היא התכווצה כאילו מחכה למכה.
היו לי ידיים שלא נגעו רק שמתי אותן ברצף על השמיכה ליד הרגל. כך עברו הימים.
בבוקר ובערב היינו יוצאים לחוץ. הילה ירדה במדרגות בשלושה רגליים, והשנייה שמרה לעצמה. אני גם הלכתי בזהירות, תולה על המעקה, שני קביים משוררים. שניים שלנו היה זוג משלים.
הגענו לבסיס של תמרור חורש והמתנו. התיישבתי, והיא עמדה לצידי, מביטה סביב ערנית, כאילו ציפתה לסכנה מכל עבר.
כך הלכנו כל בוקר וערב. בתחילה עד הספסל וחזרה, אחר כך עד פינת הבניין, ולבסוף סביב החצר. כשחזרתי הביתה הרגליים הרגישו רועמות, אבל לא מבדלים חולשה, אלא עייפות שונה.
בנובמבר מאיה הגיעה ללא הודעה מראש, נכנסה למרתף ועצרה כשראתה את הילה על שמיכת היסוד, קערות על הקיר, רצועה על וו. האם הייתה ברת תה במטבח, פגועה מההליכה.
אמא, נראה שאת בסדר, אמרה מאיה בחוסר וודאות.
אני מטפלת פעמיים ביום, עניתי. תשי, אפתח לך כוס תה.
מאיה ישבה, הביטה בהילה, שהרימה רק את הראש בעדינות.
היא נובחת?
לא.
אם מישהו זר יבוא?
היא לא תוקפת, רק זהירה.
מאיה נשתקה, ואז חזרה:
אמא, החדר מוכן, הכל מוכן. זה מרגיע אותי כשאת כאן. ואם את לבד, אין לי מושג מה יקרה.
הצמדתי כוס.
תקחי את הכלבה?
אמא
מאיה, רק תגידי.
הפסקה ארוכה, תחושה של חוסר רצון.
הדירה שלנו לא גדולה, וקוסטה (הבן) מתנגד לחיות. את יודעת זאת.
יודעת, אמרתי.
באותו ערב לא חזרנו לדון בנושא.
הילה, כאילו מרגישה, קמה ממקומה, הלכה למטבח ושכבה ברגלי המנהלת על הרצפה הקרה, מתפרסת.
הצלצול של הטלפון נשמע בדצמבר. מאיה באה בשבת עם תיקים, אוכל, במראה של אדם שהחליט והולך לממש זאת.
היא שפכה מזון למקרר, חיממה כלים, וישבה לשולחן והניחה ידיים כך עושים כשמתכוונים לדבר ברצינות.
אמא, בואי ללא קנאה.
התיישבתי, הילה נשמה בחדר, נשמה קלה.
בואי, אמרתי.
אני תכננתי, החדר מוכן, קניתי וילונות, משכתי לך מזרן חדש. כאן טוב, אמא. את תהיי קרובה, ואני רגועה. לא תישארי לבד.
אני לא לבד.
אמא, מאיה סגרה עיניים קלות. הכלב הוא לא רק בן לוויה. הוא אחריות שלא צריכה להיות עליך כעת. את מוציאה פנסיה, יוצאת אל הקור פעמיים ביום
אני נראית יותר טוב משנה שעברה.
את מתעייפת.
כולם מתעייפים.
אמא, מצאתי מקלט חיות טוב. אנשים שם מטפלים בכלבים, יש להם מרחב גדול. הילה תרגיש שם טוב יותר מאשר בדירתנו הקטנה.
הילה נשפה עוד פעם, קפצה אל הדלת, נחה בעדינות על הרגליים והייתה קרובה אליי.
מאיה הסתכלה על הכלב, אחר כך עליי.
אני שומעת אותך, אמרתי בשקט. אני שומעת הכל.
הנחתי את ידי על ראש הילה, והיא לא זזה.
זוכרת איך הייתי עובדת? שאלתי פתאום. כשאת הייתה קטנה אולי זוכרת. הייתי קמה בבוקר השעה שש, חוזרת כשאת כבר ישנה. אביך היה אומר שאין לך מקום בבית, רק בבית חולים.
מאיה נשארה שקטה.
לא קונפתי, הבנתי שהאנשים שם נזקקים יותר ממני. אחרי שחלף אבא, פנסייתי נגמרה, והרגשתי שאין לי תפקוד. את, בת, יש לך חיים משלה. זה נכון, אבל
הסתכלתי מחוץ לחלון, חורף דצמבר, ערפל ראשוני, פנסים דולקים.
כשמצאתי את הילה, חשבתי שזה בעיה נוספת. אין לי כוח, אין לי כסף, הבריאות לא טובה. למה? ואז היא לקחה ממני קטע עוף ביום השלישי. קטע קטן, אך הבנתי שהלילות ללא שינה הם לא מה שאני מרגישה, אלא שמישהו צריך אותי.
הילה זזה קרוב יותר, נגחתי לה באוזן.
התחלתי לצאת לחוץ. קודם רק עד הספסל ונשפתי, עכשיו שלושה מסלולים סביב הבית, והתרגעתי. קיצצתי במינון תרופות הלחץ לפני שבועיים, הרופא אמר שזה אפשרי. הכרתי את ולנטינה משכונת קומה שנייה, ועכשיו אנחנו הולכות יחד לעתים. קניתי לעצמי נעלי חורף חדשות, הפעם אחרי שלוש שנים, כי לפני כן חשבתי שאין צורך.
הפניתי מבט אל בתי.
ועכשיו אני יוצאת, מאיה.
מאיה חיכתה, רוצה לומר משהו, אך השתיקה נמשכה.
יודעתי שאת מפחדת, אמרתי. מפני שאיפול, שאין מישהו שיבוא לעזרה, הקור החלקלק, ואני לבד. הפחד הזה היה לי עם אבא עד היום.
ובכן? היא לחשה.
אין בי בעייתיות. רק עדיין אינני מוכנה להיות פטורה.
היא חייכה במקצת.
את לא תוותרי עליה? שאלה.
וגם לא אביא אותה למקום אחר?
מאיה הנהנה בראש מורם, כאילו משהו מתיישב בתוכה, קלה אך ברורה.
אז אני רוצה שתהיה לך קופסה מצוקה, צמיד שתלחץ, ואני מיד אקבל שיחה.
טוב.
ובכל שבוע אגיע לבקר, בלי בדיקה, רק כדי לראות.
אשמח.
וגם את הילה, היא רימה את ראשו, אני אנסה לאמץ אותה. לא מבטיחה אהבה, אבל אנסה.
הסתכלתי על בתי.
בואי לכאן, קראתי.
מאיה קמה, ניגשה אליי, חיבקתי אותה בחוזקה, היא חיבקה בחזרה.
הילה נעה בעדינות לשמיכה שלה.
מחוץ לחלון הלילה השתתק, הפנסים נצנצו, שלג ריחף על החלון.
החורף עבר בלי שמות.
לא שמתי לב מתי, רק באחד הרגעים נתקפתי שהדצמבר עבר, ולאחריו ינואר ופברואר, ואני ממשיכה ללכת, בבוקר ובערב, בקור ובחום, בשלג ובבוץ.
הילה הלכה לצידי. הרגל ההוא חזרה במלואה, והוטרינר אמר שאין לה הפרש.
במרפסת שכנים כבר הכירו אותנו. ולנטינה מצידה של קומה שני שלחה אותי בדיוק באותו זמן, והיינו מטיילים יחד, משוחחים על בריאות, על פוליטיקה בזהירות. סבא שמואלי מהקומה השלישית תמיד עצר ופינה לילה, והזין לילה של לחמניות לכלב, והילה לקחה באצבעות בכבוד. הילדים במגרש בתחילה פחדו מהרועה, אך אחרי זמן קיבלו אותה ברפת.
בפברואר שכחתי את המקל בבית, יצאתי בלי זה והבנתי רק כשחזרתי שהמקל היה בפתח.
באפריל, אחרי כמה ימים של ירק, חייגתי למנהל הכפר כדי לבדוק האם מותר להיכנס. הוא אמר שכן, והצטרפתי לאוטובוס.
הילה ישבה על הדופן האחורית, מביטה בחלון.
בכפר היה אותו הבית הישן, עלים משנת שעברה, עצי תפוח ריקים. צעדתי על האדמה, קרה עדיין, אך לא קפואה. סיקרתי איפה לשתול פוקסיות, פטוניות, שמיר ופטרוזיליה רק בשביל ריח.
הילה רצה סביב כמו צעירה.
במאי הגיעו מאיה וקוסטה. קוסטה ראה את הילה, נבף במתיחות, אך היא ריחפה את ידו והמשיכה כאילו נזהרה.
טוב, הוא אמר בזהירות, היא נראית רגועה.
חכמה, הוספתי.
מאיה הביטה בי בריכוז, ואז לחשה בעדינות כשקוסטה עלה למרפסת:
אמא, השתנית.
לטובה?
כן.
חשבתי לעצמי.
אני פשוט חיה שוב, אמרתי. זה מרגיש כך.
הילה הניחה את ראשה על ברכיי.
