דנה כהן, מתווכת נדל״ן, ניתקה את הטלפון והביטה בו כמה שניות, כאילו הוא אשמת המקרה.
במשך עשרים ושתיים שנה היא מכרה דירות עם חובות, עם דיירים רשומים, עם צינורות משומשים ובנוף קבר. פעם אחת אפילו עם תוכי שמקלל בשלוש שפות. אך לכלול חתול כ”עול” בחוזה דבר שלא קרה אף פעם.
טוב, אני חוזרת על התנאים היא אמרה לעצמה, מסלסלת פנקס. דירת שני חדרים, רח רוטשילד, קומה שלישית, 62 מ״ר. בעלת הדירה נפטרה בינואר. היורשים בן ובת מרשל״צ. רוצים למכור מהר. לא לוקחים את החתול, לא מוסרים למקלט, ואיסור על השמדה. החתול נכלל.
היא נאנחה והוסיפה למודעה שורת משפט שתפול אף עורך דין: «המחיר כולל את החתול. משא ומתן אפשרי».
הצפייה הראשונה הייתה ביום שבת.
דנה קיבלה את הקונה אישה גבוהה כבן חמישים וחמש, במעיל אפור. היא חצתה את פתח הדלת ועצרה. בריח הדירה היה ריח של סבון לבנדר, ספרים ישנים וקצת ואלריאנה בדיוק כמו בבית של זקן בודד.
גילה רוזן, הציגה האישה בלי לשטוח יד. איפה ה”בונוס” שלכם?
החתול ישב על המרתף בחדר הגדול גדול, חום-לבן. הוא הביט בגילה רוזן בעיניים שלא מצביעות על פחד או סקרנות, אלא על סובלנות עייפה ונצחית.
כך מביטים מי שכבר נזנחו.
גילה חקרה את הדירה בדממה. היא עברו על קווי ספרים במדף צ׳ֶכוֹב, פאוֹסטוֹבסקי, אסְטַפִּיב, כולם קרועים עד לציפיות ריקות. בכניסה למטבח תלה לוח שנה שהפסיק ב-17 בינואר. על החלון שלושה עציצים של גרני מיובש וקערה. קערה נקייה וריקה, בדיוק על רגל שמאל של הכיסא.
מישהו מזין אותו? שאלה, מבלי להסתובב.
השכורה, השיבה דנה. תמרי אילינה משדרות 36. היא מגיעה פעמיים ביום. היורשים משלמים לה, סכום קטן אבל משלם.
גילה חזרה לחדר. החתול נשאר במקומו הרגליים קפוצו, מבטו אל החצר. שם נודו עצי ערבה בחורף, וביניהם הלכה אישה עם עגלה.
איך קוראים לו?
מרקוס, כך אמרו היורשים.
מרקוס, חזרה גילה ללא הבעה.
החתול לא הפנה ראשו.
שלושה ימים אחר כך היא חייגה.
דנה, חשבתי האזור טוב, הקרון קרוב. אבל המחיר עדיין גבוה מהשוק, אפילו עם ה”מתנה”. וגם נדרש שיפוץ ניירות קיר, לינוליום. הייתי מקבלת אם תורידו עוד שלוש מאות.
אנסה לדבר.
היורשים הורידו במאתים. גילה הסכימה.
ההשלמת העסקה לקחה שלושה שבועות. גילה באה לדירה עוד פעמיים עם סרט מדידה ופנקס. מדדה קירות, רשמה, חישבה. החתול צפה. בפעם השנייה, כשישבה על ברכיה ליד החלון ובדקה את הרדיאטור, הוא קפץ מהמרתף, עבר כמה צעדים וישב קרוב, אך לא קרוב מדי.
היי, שלום, אמרה לו.
מרקוס נעמד ברגע, הביט לאט, ואז הסתובב.
תמרי אילינה משדרת 36, הייתה אישה קטנה ויבשה עם עיניים מבטלות. היא קיבלה את גילה ברשימת הקבלה ביום החתימה.
את הבעלים החדשה?
מקווה שכן.
אספר לך על מרקוס. נינה וייסמן, הבעלים הקודמת, קיבלה אותו לפני עשר שנים. הוא היה שוכב על מדרחוב בנובמבר, קרוע. נינה טיפלה בו, והיום הוא לא זז ממנה צעד.
תמרי נקטה נשימה והוסיפה בקול נמוך:
כשנינה נפלה במכה, שבץ, במטבח, הוא היה שם, ליד ראשה. החלבון הגיע, פרצו את הדלת, והוא נשאר שם.
גילה עמדה במעבר הדלת, מחזיקה שלושה מפתחות שניים למנעולים ואחד לתיבת הדואר, שבעת הזאת כבר אין מי שיבדוק אותה.
הוא לא מזיק, המשיכה תמרי. לא מגרד, לא משחית רהיטים. רק אי אפשר לתת לו מידיים. אני מאכילה אותו חודשיים, והוא אף פעם לא הגיע אליי. הוא אוכל כשאני יוצאת, כשאני משאירה קערה הוא פורק דרך הדלת. חוזרת ריקה. ולא כשאני כאן.
אולי הוא מפחד?
לא. הוא מחכה. כל ערב, סביב השעה שש, נינה חזרה מההליכה.
גילה עברה לדירה ביום שבת. חפצים מעט, היא נאלצה לחיות קומפקטית. עשרים שנה כאחות קרדיולווג, אחר כך בתפקיד ראשי, אחר כך פיטורים, דירת שכר בבני ברק, ברכיים וכאב נשמה. בית קבע הפך לחלום של שנים, ולבסוף לתוכנית חסכונית. כספים נצברו תשעה שנים.
המעבירים גררו ספה, שני ארונות, קופסאות כלים. מרקוס נעלם, והיא מצאה אותו במרתף חבוי מאחורי מגהץ, יושב שם, אוזניים צמודות, ענק ובלתי נע.
מבינה, אמרה לו. קשה לך. לי גם.
היא שמה קערה ליד רגל שמאל של הכיסא, באותו מקום שבו הייתה לפני, ויצאה וסגרה את דלת המטבח.
בבוקר הקערה הייתה ריקה.
עברו שבוע. הם חיו במקביל באותו קיר, אבל בעולמות שונים.
גילה קמה בשעה שש, שתתה קפה במטבח, יצאה לשירות. היא מצאה עבודה במרפאה על רח האומות, לא קרדיולווג, אבל אחרי שנת חוסר עבודה לא הייתה לה בחירה.
מרקוס הופיע במטבח רק אחרי שהדלת נפתחה. היא ידעה זאת כי השאירה על השולחן שערה הארוך, האפור, חוצה את הקערה. בכל ערב השער היה על הרצפה הוא אכל.
בערבים היא ישבה בכסא ליד החלון וקראה אותם הספרים על המדף של נינה. צ׳ֶכוֹב היה מלא בסימונים בעיפרון: בקצות השוליים קווקים, לעיתים מילה אחת «כן», «בדיוק», «גם לי». גילה קראה את ההערות והרגישה משהו שלא היה עצב, אלא הכרה. כאילו האישה שמעולם לא הכירה חשבה כמוה.
מרקוס, באותו זמן, ישב במסדרון. לא בחדר, אלא במרידת הדלת. כל ערב, בדיוק בשש, הוא חיכה.
בסוף מרץ גילה נדבקה בחום. שפעת ירדה עלייה בלילה חום של 39°, גרון, כאבים במפרקים. היא התקשרה לעבודה, קיבלה פרצטמול ושכבה. אין כוח לקום ולאכול, ולא גם להאכיל את החתול.
מרקוס, קראה מקול חנוק משנתה. סלחי, כרגע לא יכולה.
שקט.
היא נרדפה לשינה כבדה, רועמת, עם ראש מתפוצץ. קמה למצוא משהו דוחס על רגליה לא יותר מדי, רק משקל חם, מדוד, חי.
מרקוס שכב ברגלי המיטה, מגולגל כמו לחם, מביט בה ללא רפייה, רציני, קשוב. בפעם הראשונה בחודש הוא לא היה במרידת הדלת, לא במרתף, לא מאחורי המגהץ. הוא היה כאן.
גילה לאזחה. היא פחדה אם תזוז, הוא יעזוב. היא רק הסתכלה עליו, והוא הסתכל עליה, ובשקט ביניהם המילים אינן נדרשות, כי הכל כבר נאמר.
אתה כבר יודע, לחשה היא.
מרקוס הטה אוזניים, הניד ראשו על רגליו ועצם עיניו נסגרו.
הוא לא הלך.
שלושה ימים מחלה, ושלושה ימים הוא שכב ברגליה. הוא הלך רק לכדור, היא עדיין הרימה עצמה, מילאה קערה, והוא חזר. ביום השלישי, כשהטמפרטורה נעלה וגילה ישבה במטבח עטופה בשמלה, עם כוס מרק, מרקוס קפץ על הכיסא, ישב לידה והמלמל.
בקול חנוק, כאילו הלמידה שלו נגמרה והזיכרון חוזר.
גילה הניחה את הכוס, הורידה משקפיים, שלחה יד לאט, כף למעלה.
מרקוס ניב על אצבעותיה, ואז נגע בראשו בכף היד.
היא בכתה. לא מצחוק, אלא מפני שהבינה דבר פשוט וברור: היא ראתה בחייה קנייה של חיים של אחר, ספרים של אחר וחתול של אחר, מכיוון שלא היה לה מקום לשלה. הוא נשאר בחייו של אחר עם אישה אחרת, משום שאין לו בית אחר. שני משקלים. שני תוספות. שני יצורים מיותרים שהכללה במחיר.
ועכשיו הם יושבים יחד במטבח, אחד בן חמש עשרה לחיים של חתול, והשנייה חצי ממאה של אדם, וכל שניהם חמים יחד.
מרקוס המלמל, וגילה לחצה כף על ראשו הכבד והרהיב, וחשה אולי שזה מה שמגיעה כשאינך מחכה, לא מחפש, לא מבקש. והדבר מגיע.
במהאי, גילה החליפה את הטפטים הישנים, הפרחים הקטנים בחום חום, שהפכו את הדירה לכהה עוד יותר. היא צבעה קירות בחלב חמים. לינוליום נשאר, הכסף לא הספיק הכל בבת אחת, אבל זה כבר לא היה חשוב. הדירה כבר לא הייתה של מישהו אחר. היא לא ראתה מתי זה קרה.
הספרים של נינה נשארו על המדף. גילה הוסיפה את שלה כעשרה או אחת עשרה. צ׳ֶכוֹב עם ההערות נשאר במקומו. לפעמים היא פתחה אותו בערבים וקראה לא רק את הסיפור, אלא את השוליים הכן, בדיוק, גם לי והנהנה.
הגרני זרעה בחורף, נמאס לה, והצמיחה החדשה נשתלה באותו חלון שבו ישב מרקוס ביום הצפייה הראשון. עכשיו הוא ישב שם פחות, יותר על הכיסא, ליד גילה, או על ברכיה אם הערב ארוך והספר טוב.
בשעה שש הוא כבר לא הלך לדלת.
באיגול, דנה כהן, המתווכת, נפגשה במקרה עם גילה במכולת «שופרסל» ברח רוטשילד. גילה עמדת בתור עם שקית מזון לחתולים וחבילת קפוצ׳ו.
איך הדירה? שאלה דנה. מצאת חרטה?
לא.
והחתול?
גילה נחרתה, העבירה הקטנה בין ידיה.
אתם יודעים, דנה, היא אמרה, הם קיבלו מחיר נמוך יותר מזו שצריך היה. היה צריך לעלות אותו.
דנה צחקה. גילה לא צחקה. היא לא מתפצחת.
בבית חיכה לה מרקוס. הוא ישב בכניסה, ליד הנעליים. זה היה מקומו החדש. כשהדלת נפתחה, הוא הרים ראשו, הביט, ועם קרן עין אחת, איטית, הוא מהר.
כך מקבלים את אלה שממתינים בחסד.
