Author: Hazel Tang
יומן אישי 12 ביוני 2026 היום הצטרפתי לזיכרונותיי של היום שבו בית המשפט בתל אביב הפך למראה של צדק אמיתי. כמעט כל תושב העיר מכיר את המשפט של השופט יעקב קפרי
במהלך חמש עשרשנה, כל ערב, בדיוק בשעה 18:00, שמתי אני, יוסי, מביט איך תמר כהן מניחה מנות חמות על אותה ספסל ירוק צבוע בפארק גן הנחל בתל אביב.
אוגוסט 1997 היום אני חוגג שלושים לחיי, ואין לי עדיין אישה או ילדים. אני גר בדירה קטנה שכירה ברמת גן, ועוזר בכיתת תיכון במקצוע מדעי המחשב.
אני כבר לא אוהב אותך, רותם, הכריז בטון חם אורי. חשבתי הרבה, שקלתי את כל ה״טוב״ וה״רע״, והבנתי שאין לי אהבה. אורי ודנה (רותם) מדברו במטבח, יושבים סביב השולחן.
לפני שנתיים היה לאורן הכול: משפחה, אישה, תוכניות לעתיד ותקוות. היום אין יותר שום דבר. הוא לא מצליח לחיות ולשאת את הכאב של האובדן. אילו יכול לשמור על אותו
«אדאג לך ואציל לך את היד», הבטיח לי האיש (ב52). עוד לפני שאבין מה קורה, הצטערתי שהצמדתי אליו גם את הלב. שמי שילה כהן, חמשים וארבע שנים. אם לפני כמה שנים
בזכרוני הרחוק, לפני כמה שנים, חוויתי ערב שעד היום משתקף במחשבותיי. הייתי בן ארבעים ושמונה, והספקות של גיל זה רודפים אותך כמו צל אחר צהריים קיץ.
15אוקטובר 2026 היום חזר לי לראשונה את זיכרון העונה שבה מצאתי את הכלב על כביש האזור הצפוני של תל אביב, באוגוסט הקודם. הוא היה גור רטוב, קטן מאוד, מושג על
אז תראי לנו את הכפריות שלך! חייכה מרי, עוברת על סף האולם הרחב והמאור באור השמש הערביים הרך. ברגע שהיא ראתה את אורית, היא נחרטה. את עובדת רוֹזְרְתָה ראשית?
יום חמישי, 2 ביולי 2026 היום היה קר, ולבבי היה כמו ריב בּבכיס חם מבחוץ, קר מבפנים. מה, שׂרף, נצא לטייל? אמרתי לעצמי בקול עמום, בעוד שאני מתקן את הרצועה









