Author: Hazel Tang
— דניאל, מי זה? איך כאן כל כך הרבה אנשים? — קולה של ציפורה רועד, היא לוחצת חזק יותר במרפקו של הבן. במחשבה מהרהרת: «מכרתי את החצר בלי לשאול, ועכשיו הבאים
— או תקח אותו היום, או שאני פשוט קושרת אותו על הצומת, — אומר קצין בג’קט יקר, דוחף את הרצועה על העמדת הקבלה. הדר מרימה את מבטה ממגזין קביעות, משחזת שיניים.
אם תעברי את הפתח הזה עכשיו, לא תחזרי לאחור. אני אחסום את כל הכרטיסים קולו של דויד נשמע קר, כמו שמדבר על חייל מתרגל ולא על האישה שליוותה אותו במיטה ובשמחה
אמא, למה את עומדת? חתמי כאן ובזה ותני לי את הקיץ עד ראשון. הוא שלי עכשיו. אורלי קיבלה לי את הניירות בפה, כאילו חטאתי בחנות ונתתי לה עוד שקלים.
הייתי בטוחה שהיכרויות אחרי חצי חיים שמורות רק למי שכבר חוו הרבה, שיש לו ערכים מבוססים וידיעה מינימלית של נימוסים. עוד לא חלמתי על נסיך על סוס לבן.
במשרד הווטרינריה שלי לעיתים מרגישים שאני לא רק מרפא חיות, אלא משמר על תופעות מוזרות. החתול בוחר בדיוק את המדף שמסתיר את תוצאות ניתוח של בעלתי, והכלב נושך
הלוּחַ הַחָלָקִי של הַשּׁוֹף, עֵינָיו חכמות וְמְבַקְּשׁוֹת, נוֹסַע אל הַדּוֹרֶךְ של הָאִישִׁים בִּתְקִוָּה לְצָרְתָה, וּבִּתְרוּמָה הִשְׁאִיר תְּשׁוּלָה
כל החיים, אני ובעלי ויזדקנו לעצמנו, כדי שהילדים שלנו יקבלו יותר. ועכשיו, כשאנחנו זקנים, מצאנו את עצמנו לגמרי לבד. כל חיינו חיינו בשביל הילדים לא בשבילנו
כמה טוב שיש לי אותך, לחש באוזן של יובל, חובק את אשתו בחוזק. ואני שמחה שאתה כאן, איתי, לחשה שירה, חודרת במבט חם. אז למי אוכל להיות, אם לא לך?
הסניטרית, אישה עם פני עייפות מוכות רוחות העיניים, נראתה כמתביישת במבט, העבירה את התיק השקוף של יעל משתי ידיים נבילות לשנייה. הפלסטיק נקרע ברעש חד, שבר









