Author: Hazel Tang
נורית עמדה ליד החלון והביטה איך הכפור מצייר על הזכוכית דוגמאות. הבטיחו מינוס שלושים. אולי יותר. היא הקשיבה. מלמטה – קולות. אחר כך – צעקה: – עד הערב! שומעים?
כל ערב טיפסה אל המרפסת שלי חתולה ג’ינג’ית. היא מיאלה כאילו מבקשת עזרה – לא נתנה מנוח לא לי ולא למצפון. כמעט התקשרתי לשירות ההשבה, אבל ברגע
שבועיים שושי שרקה ושרטה, לא נתנה למיכל להתקרב לספה הישנה. מיכל כמעט החליטה למסור אותה. אבל כשהשכן עזר להזיז את הרהיט, מאחוריו התגלה מה שהסביר הכל.
— אני מתקשרת לאבא, — אומרת הילדה בשולחן הראשון, מצמידה את הטלפון לחזה בעדינות כאילו היא אוחזת לא בפלסטיק עם מסך, אלא בחוט האחרון שמוביל הביתה.
“נו, תראה לי את הכפרית שלך!” — לעגה האם, כשרגלה דרכה על סף האולם המרווח שטוף שמש הערב הרך. אבל למראה נועה, נאלמה. “את עובדת כרואת חשבון ראשית?”
הטלפון השתתק. ורד עמדה באמצע המטבח, הצמידה אותו לחזה בשתי ידיים. דבורה דיברה בדיוק ארבע דקות – קול יבש, ענייני, בלי דמעה אחת. דן ישב על הספה.
מאחורי שולחן האוכל הארוך הצטופפו מנות יקרות ושאננות. יעל הניחה לפני חמותה קערת מרק חרסינה ונסוגה צעד אחד, מיישרת קווצת שיער שפרצה מהתסרוקת.
הוא הושיט את ידו כדי ללטף את החיה המאיימת, אבל החתולה זזה הצידה וזחלה בצורה מוזרה הרחק מהיד המושטת… “תראו אותו!” כמעט צעקה מנהלת בית הספר. “
ביטלתי את בעל המקצוע ואת משלוח הצינורות. תשבי את סוף השבוע בלי מים — תביני מי הגבר בבית הזה. זו היתה ההודעה שיואב שלח לי בגבו, בקול של אדון קשה שרוביו
“אני צריכה גבר לסופי שבוע, לא לחיים – כבר הסתדרתי טוב מדי” – עמדה כנה של אישה בת חמישים ושתיים “הגיע הזמן שנגור ביחד.”









