נורית עמדה ליד החלון והביטה איך הכפור מצייר על הזכוכית דוגמאות. הבטיחו מינוס שלושים. אולי יותר.
היא הקשיבה.
מלמטה – קולות. אחר כך – צעקה:
– עד הערב! שומעים?! עד הערב שהחתול לא יהיה!
גדעון. יו”ר הוועד.
נורית התרחקה מהחלון, חבשה צעיף ויצאה לחדר המדרגות. ירדה לקומה הראשונה. שם כבר עמדו שכנים – מי בנעלי בית, מי במעיל פתוח. כולם הביטו בשקט על גדעון, והוא עמד באמצע הכניסה, אדום, נסער, ותקע אצבע לפינה.
שם, על הרדיאטור, התכרבל חתול ג’ינג’י.
רזה. עם אוזן קרועה. רעד.
– הנה! – צעק יו”ר הוועד. – הנה המשוטט שלכם! שיער בכל מקום! סרחון! אני אחראי על הסדר, ואתם עשיתם כאן מקלט!
– גדעון, – אמרה בשקט חנה מהקומה השלישית, – הוא לא מפריע לאף אחד.
– לא מפריע?! – גדעון הסתובב אליה בחדות כזאת שהאישה צעדה אחורה. – מי התלונן שהשיער בכל מקום?! מי אמר שיש לו פרעושים?! אני משחק פרה פרה?!
חנה הסיטה את מבטה.
נורית קפצה את ידיה לאגרופים.
היא רצתה להגיד משהו. רצתה. אבל הגרון נחנק, והמילים נתקעו איפשהו בפנים.
– בקיצור, – חתך יו”ר הוועד, – עד שש בערב – שלא יהיה כאן עקבותיו. לא תוציאו בעצמכם – אזרוק אותו לרחוב. ברור?
הוא הביט בכולם. איש לא ענה.
– ברור, אני אומר?!
– ברור, – גימגם מישהו מהגברים.
גדעון הנהן, טרק את הדלת והלך.
השכנים התפזרו לאט, נאנחים.
והחתול נשאר לשכב על הרדיאטור – גוש ג’ינג’י שאפילו לא הבין שמתכוונים לזרוק אותו לקור.
נורית עלתה לקומה הרביעית שלה. סגרה את הדלת. התיישבה במטבח ובהתה בקיר.
בערב יהיה מינוס שלושים.
הוא יקפא.
היא ידעה את זה בוודאות.
כי פעם אחת בחורף מצאה בכניסה דרור – קטן, קפוא, עם כנפיים צמודות לגוף. הביאה אותו הביתה, חיממה אותו, אבל זה היה מאוחר מדי. מאוחר מדי.
נורית קמה, ניגשה לחלון.
– אלוהים, – נשמה בשקט, – מה עושים.
נורית התיישבה שוב. ידיים רעדו.
היא פחדה. פחדה משערורייה. פחדה שגדעון יתחיל לצעוק. שהשכנים יתרחקו. שיקראו לה מטורפת.
אבל יותר מכל פחדה לדמיין את הגוש הג’ינג’י שוכב בערמת שלג – קפוא, בעיניים פקוחות.
נורית ירדה למטה לקראת הערב.
החתול עדיין שכב על הרדיאטור. הרים ראש כשניגשה. הביט בעיניים צהובות, זהירות.
– מה אתה פה? – מלמלה. – אין לך לאן ללכת?
החתול שתק.
נורית הושיטה יד – ליטפה את הגב הקרוע. הוא נרעד, אבל לא ברח. גרגר בשקט.
עלתה חזרה לביתה.
בחצי שש נשמעו שוב קולות בכניסה. נורית הציצה למסדרון – פתחה את הדלת קצת, בקושי.
גדעון עמד למטה. לידו – שני גברים מהכניסה הסמוכה. אחד החזיק שק.
– הנה, המזיק, – אמר יו”ר הוועד, מהנהן לעבר החתול. – קחו.
האיש עם השק צעד קדימה.
ובדיוק אז – כמו בכוונה – יצאה מדירתה השכנה חנה. ראתה, עצרה.
– מה אתם עושים?
– לא רואה? – גער גדעון. – מפנים, כמו שסוכם.
– גדעון, אולי לא? – אמרה חנה בשקט. – אולי מישהו ייקח אותו?
– מי ייקח?! – שאג. – את?! או כל אלה שגרים בכניסה ושותקים?! לא! אני שוב מנקה את הבלגן!
חנה הסיטה מבט.
– בדיוק, – חרק יו”ר הוועד.
נורית עמדה למעלה ושמעה. הלב דפק כל כך שבקושי נשמה.
למטה הניח האיש את השק על החתול. הוא צרח – פראי, מיואש. שרט. אבל בכל זאת דחפו אותו פנימה וקשרו.
– זהו, – אמר גדעון. – תביאו לפח. יצא לבד אם הוא חכם.
הגברים נשאו את השק לכיוון היציאה.
הדלת נטרקה.
נורית שחררה את ידית הדלת. ידיים רעדו. רגליים כשלו.
היא חזרה למטבח. התיישבה. בהתה בקיר.
אבל אחרי דקה – קפצה.
תפסה מעיל. משכה מגפיים. חבשה צעיף.
רצה החוצה למדרגות.
ירדה למטה – כל כך מהר שכמעט נפלה בפנייה.
פתחה את דלת הכניסה.
נורית רצה לפח.
השק שכב בערמת שלג ליד פח האשפה.
התירה אותו. ידיים רעדו – הקשר לא נפתח.
השק נפתח.
– חי, – נשמה נורית. – חי, ברוך השם.
היא אספה את החתול – הוא היה קל, כמעט חסר משקל. הצמידה לחזה, כיסתה בכנפי המעיל.
רצה חזרה.
בכניסה – שוב קולות.
גדעון עמד ליד תיבות הדואר. עישן. ראה אותה – עם החתול בידיים – ופניו התעוותו.
– מה את עושה?! – צעק.
נורית עצרה. נשמה.
– אני לוקחת אותו הביתה, – אמרה. קול רעד, אבל המילים יצאו ברורות.
– לאן לוקחת?! – גדעון צעד אליה. – אמרתי – שלא יהיה עקבותיו!
– אמרת – שלא יהיה בכניסה, – נורית הרימה סנטר. – אז אני לוקחת. לדירה. אליי.
– השתגעת לגמרי?! – תקע אצבע לחזה שלה.
נורית עלתה לקומה הרביעית.
נכנסה לדירה. סגרה דלת.
התיישבה על הרצפה – ישר עם מעיל, עם מגפיים.
החתול שכב על ברכיה. פקח עין אחת – הביט בה.
– זהו, – לחשה נורית. – זהו. עכשיו אתה בבית.
ידיים רעדו. דמעות זלגו על לחייה.
אבל בפנים – בפעם הראשונה מזה שנים רבות – היה חם ושקט.
אחרי שבוע הגיע גדעון לנורית.
דפק בדלת – לא בקול, כמעט ביישן.
היא פתחה. הופתעה.
– אתה? מה קרה?
הוא עמד על הסף – בלי מעיל, בסוודר ישן.
– אפשר? – שאל.
נורית הנהנה. הכניסה.
גדעון נכנס למטבח. התיישב. החתול קפץ מהאדן, ריחרח את נעליו והלך לחדר.
– תה? – הציעה נורית.
– לא צריך.
הוא שתק. אחר כך נאנח.
– לא באתי להתנצל, – גדעון נאנח. – רק רציתי להגיד. שפעלת נכון.
הוא קם. הלך לדלת.
– גדעון, – קראה לו נורית.
הוא הסתובב.
– תה בכל זאת, תשתה?
הוא קפא. אחר כך הנהן.
– אשתה.
הם ישבו במטבח – שתו תה, שתקו. החתול קפץ לנורית על הברכיים. גרגר.
– איך קראת לו? – שאל יו”ר הוועד.
– ג’ינג’י, – חייכה נורית. – פשוט ג’ינג’י.
גדעון הנהן. גמר את התה. קם.
– נו, אני הולך.
– גדעון, – קראה לו שוב נורית. – אם משהו, תבוא. לתה.
הוא הביט בה. גיחך.
– אבוא.
עבר חודש. אחר כך שני.
ג’ינג’י השמין. הפרווה הבריקה. האוזן החלימה. הוא ישן על אדן החלון – שם השמש זרחה בבוקר.
השכנים התרגלו. חנה הביאה לפעמים שאריות דג. מיכל – כיבדה בשמנת חמוצה. אפילו האיש מהקומה החמישית הביא פעם עמוד גירוד.
– הנה, מצאתי ליד הפח, – אמר. – נראה שלם.
נורית קיבלה את המתנות – ותמיד התפלאה.
מחוץ לחלון ירד שלג. כפור צייר דוגמאות על הזכוכית.
אבל בדירה היה חם.
ובלב – גם.
