“אני צריכה גבר לסופי שבוע, לא לחיים – כבר הסתדרתי טוב מדי” – עמדה כנה של אישה בת חמישים ושתיים
“הגיע הזמן שנגור ביחד.” “למה?” “איך למה? אנחנו מבוגרים.” “בדיוק בגלל זה אני לא מבינה – למה.” אם בגיל שלושים היו אומרים לי שבחמישים ושתיים אני אהיה זו שבורחת מגברים שמנסים לעבור לגור איתי, הייתי חושבת שהחיים השתגעו לגמרי. בצעירות היה ההפך. אז גברים פחדו ממחויבויות, ממגורים משותפים ומשיחות על העתיד. עכשיו קורה משהו מוזר. ברגע שגבר מבלה איתי חודש-חודשיים, פתאום עולה אצלו רעיון מוזר: לאחד מקררים, תקציבים, דירות, בעיות, גרביים מלוכלכות ושאר שמחות החיים המשותפים. והכי מעניין זה לא זה. הכי מעניין – שאף אחד מהם לא הצליח להסביר בבירור למה זה טוב לי אישית.
קוראים לי שרה, אני בת חמישים ושתיים. גרושה כבר חמש עשרה שנה. יש לי בת בוגרת, תמר, דירה משלי, עבודה, חברות, חופש פעמיים בשנה וחיים שקטים להפליא. בערבים אני יכולה לאכול גלידה ישר מהקרטון ולראות סדרות עד שתיים בלילה. בסופי שבוע אני יכולה לישון עד הצהריים. אני יכולה להשאיר כוס על השולחן ולא לשמוע הרצאה על בלגן. אני יכולה לא לבשל חמין אם בא לי לא לבשל חמין. והכי חשוב – אף אחד לא עומד מעל הראש עם השאלה: “מה יש לנו לארוחת ערב?”
הבעיה היא שגברים תופסים את העצמאות שלי כאי הבנה זמנית שצריך לתקן מיד בנוכחותם. בהתחלה הם מתלהבים. אומרים איזה אישה עצמאית, מעניינת, מסתפקת בעצמי. אבל עוברים כמה שבועות ומתברר שלהתלהבות שלהם הייתה מטרה נסתרת. הם קיוו בכנות שכל העצמאות הזו תתחיל לעבוד בשבילם יום אחד.
הפעמון הראשון צלצל עם אילן. אילן היה בן חמישים ושמונה, נראה בסדר, דיבר דברים חכמים על טיולים ואפילו ידע להשתמש במפיות במסעדה – דבר שאחרי חמישים כבר נחשב ליתרון רציני. נפגשנו בערך חודש. הכול היה בסדר. סרטים, טיולים, בתי קפה, נסיעות מחוץ לעיר. ואז ערב אחד הוא אמר משפט שגרם לי להחזיר את כוס הקפה בחזרה לצלוחית.
“תשמעי, את יכולה לבוא אליי אחרי העבודה?”
“למה?”
“לבשל משהו.”
שאלתי שוב.
“לבשל מה?”
“ארוחת ערב.”
התברר שאילן התעייף לגור לבד. לא נפשית. פיזית. המקרר שלא התמלא לבד הדכא אותו. הכיריים שלא בישלו חמין בלי עזרה מבחוץ העציבו אותו. מכונת הכביסה שדרשה מעורבות אנושית הדאיגה אותו. בשלב מסוים הבנתי שהגבר רואה בזוגיות סוג של מיקור חוץ של שירותי בית.
“אילן, למה אתה לא מבשל בעצמך?”
הוא הביט בי כאילו הצעתי לו לבצע ניתוח לב לבד.
“נו, את אישה.”
טיעון מדהים. קצר. תמציתי. סוגר מיד את כל השאלות. במיוחד אם לא חושבים.
אחרי אילן היה יואב. יואב היה בן חמישים וחמש. יואב אהב להתלונן על נשים חומרניות. זה היה התחביב האהוב עליו. כל נושא שיחה תוך שבע דקות התגלגל לסיפור על איך ניסו לנצל אותו בשביל כסף. מצחיק במיוחד היה לשמוע את זה מאדם שנסע במכונית מבוגרת מכמה סטודנטים וספר מטבעות לפני הקופה בסופר.
בדייט השישי יואב החליט להזמין אותי הביתה.
“בואי בשבת.”
“בסדר.”
“רק תקני בדרך מצרכים.”
“איזה?”
“נו, לארוחת ערב.”
“אתה רוצה שאביא מצרכים?”
“כן.”
“ומה אתה תעשה?”
“אני אקבל אותך.”
אני עדיין חושבת שהאיש הזה היה גאון לא מוערך. כי להמציא דייט שבו האישה קונה מצרכים, מביאה אותם, מבשלת ארוחת ערב ואז גם מודה על ההזמנה – לא כל אחד מסוגל.
“יואב, וכסף על המצרכים?”
“למה?”
“מה זאת אומרת?”
“יש לך עבודה.”
כאן הבנתי שהוא משתמש במילה “חומרניות” אך ורק כלפי אחרים.
אחרי סיפורים כאלה התחלתי לשים לב לדפוס. גברים אהבו את הדירה שלי. אהבו את הסדר בה. אהבו שתמיד יש אוכל, מגבות נקיות, סדינים רטובים ואינסטלציה תקינה. אהבו את החיים שלי. אבל משום מה רובם היו בטוחים שאחרי תחילת הקשר אני אצטרך להרחיב את השירות הזה ולהתחיל לטפל גם בהם.
המצחיק מכולם היה איתי. איתי דיבר מהר על מגורים משותפים. ועשה את זה בהתלהבות של אדם שרק מצא דרך לחסוך הרבה כסף.
“תדמייני כמה משתלם לגור ביחד.”
כשגבר מתחיל שיחה במילה “משתלם”, נשים בגילי כבר רוצות להוציא מחשבון.
“באיזה מובן?”
“מקרר אחד. אינטרנט אחד. ארנונה אחת.”
“למי משתלם?”
“לנו.”
חייכתי.
“איתי, איפה אתה גר עכשיו?”
“בדירה שכורה.”
“ואני?”
“בדירה שלך.”
פה החשבון נעשה לפתע מאוד מעניין.
“כלומר, תפסיק לשלם שכר דירה, תעבור אליי, תקצץ הוצאות ותהיה מאושר?”
“כן.”
“והיכן הרווח שלי?”
אחרי השאלה הזאת הגבר שתק. כשתי דקות. היה נראה שבפנים מתרחש תהליך מחשבתי מורכב. כל כך מורכב, שמעולם לא קיבלתי תשובה.
הדבר הכי מצחיק קרה עם גדי. הוא היה בן שישים ואחת. אדם מאוד מכובד. מאוד מנומס. מאוד עייף מבדידות.
“קשה לי לבד.”
הנהנתי בהבנה.
“לי קל.”
הוא אפילו התבלבל.
כי גברים בדרך כלל מצפים לתגובה אחרת. הם מצפים לחמלה. לסולידריות. לגעגוע משותף להיעדר פרטנר. וכשאשה מדווחת בשלווה שנעים לה לבד, המערכת קורסת.
ופה אנחנו מגיעים לשאלה המרכזית שמעצבנת גברים רבים.
אני באמת צריכה גבר.
אבל לא כדי לכבס את החולצות שלו.
לא כדי לגהץ מכנסיים.
לא כדי לבשל מרקים בימי ראשון.
לא כדי לחפש את הגרביים שלו מתחת לספה.
לא כדי להקשיב לסיפורים על למה הוא לא יכול לקבוע תור לרופא לבד.
אני צריכה גבר לשיחה. לנסיעות. לטיולים. לתיאטרון. לחופשות. לערב נחמד. לקרבה. לרגשות. לשמחה. אבל לא לרישום במטבח שלי.
גברים נעלבים מאוד מעמדה כזו. קראו לי אגואיסטית. קראו לי מקולקלת. קראו לי עצמאית מדי. אמרו שאני לא יודעת לבנות קשרים. אבל משום מה אף אחד לא הצליח להסביר למה קשר חייב להתכוון לעבודה נוספת בשביל האישה. למה הגבר מקבל בת זוג, בת שיחה, מאהבת, עקרת בית וטבחית באחת, והאישה צריכה לראות בפרס את עצם נוכחותו.
לפעמים נדמה לי שגברים רבים פשוט לא הספיקו לשים לב איך העולם השתנה. הם עדיין חיים לפי חוקים שפעלו לפני שלושים שנה. אז לאישה באמת היה יותר קל להסכים לנישואים לא נוחים מאשר לחיות לבד. עכשיו הכול אחרת. להרבה נשים בגילי יש עבודה, דיור, חברות, ילדים גדלו, משכנתא שולמה, החיים מסודרים. וכשמופיע גבר, עולה שאלה פשוטה: האם החיים שלי ישתפרו?
אם התשובה היא “לא”, אז למה לי את זה?
אז כן, אני אומרת בכנות. אני צריכה גבר לסופי שבוע. לחיים כבר הסתדרתי טוב מדי. ואתם יודעים מה הכי מדהים? בכל פעם אחרי המשפט הזה גברים למה נעלבים. אבל אם חושבים על זה, זו המחמאה הכי כנה שאפשר לתת לקשר. כי אני רוצה לראות אדם לידי לא כי אני לא מסתדרת בלעדיו, אלא כי טוב לי איתו.
ולגור ביחד בשביל שמישהו יקבל טבחית, מנקה ומנהלת חיים חינם? סלחו לי. את המשרה הזאת סגרתי לפני חמש עשרה שנה ואני לא מתכוונת לפתוח אותה מחדש.
ניתוח פסיכולוגי
אחרי גיל חמישים נשים רבות מוצאות את עצמן לראשונה במצב שבו קשר מפסיק להיות הכרח והופך לבחירה. יש להן כבר דיור, הכנסה, קשרים חברתיים וניסיון מנישואים קודמים. לכן השאלה המרכזית משתנה מ”איך לא להישאר לבד?” ל”האם החיים שלי ישתפרו ליד האדם הזה?”
הקונפליקט נוצר כי חלק מהגברים עדיין תופסים חיים משותפים כהחלפה טבעית: הגבר נותן את נוכחותו, האישה נותנת טיפול ומשק בית. אבל נשים מודרניות מעריכות יותר ויותר את הרווחים והעלויות האמיתיים. אם הקשר דורש יותר משאבים ממה שהוא מביא שמחה, המוטיבציה למגורים משותפים יורדת בצורה חדה.
המסקנה העיקרית פשוטה: מערכות יחסים בוגרות היום נבנות פחות על צורך הדדי ויותר על נוחות הדדית. ואם אדם אחד מקבל נוחות והשני מקבל עומס נוסף, איחוד כזה rarely מחזיק מעמד.
