Author: Hazel Tang
יומן אישי – אילנה ארזתי תיק. אני הולך לגור אצל אמא. נמאס לי מהמחנה הזה – זה מה שיונתן אמר, אפילו בלי להסתכל על נועה ועל איתמר, שעמדו קפואים במסדרון.
— כבר התקשרתי לכולם, — הודיעה שרה בנימה כאילו עשתה לנועה מתנה לכל החיים. — יגיעו ארבעים איש. נו, אולי קצת יותר — יונתן עוד הבטיח להביא קולגות.
—המובילים יהיו פה עוד חצי שעה, — אמר בעלי יואב, מסתיר את העיניים ומלטף בעצבנות את מפתחות הרכב. — מיכל, את רק אל תתחילי, בסדר? קפאתי עם סלסלת הכביסה בידיים.
– נו, כתום, בוא נלך… – גנח אורי, מתקן את הרצועה המאולתרת מחבל ישן. הוא סגר את המעיל עד צווארו והצטמרר. פברואר השנה היה אכזרי במיוחד – שלג מעורב בגשם
– מירב, האוכל מוכן? – הקול של אורן הגיע מחדר השינה. השעה הייתה אחת בצהריים. אורן בדיוק התעורר. אני עמדתי במטבח עם מעיל – עוד עשרים דקות ואני יוצאת לעבודה
אברהם כהן ישב ליד החלון והביט במודעה בטלפון. האותיות טשטשו מול עיניו – המשקפיים שוב נעלמו איפשהו. אבל הטקסט היה פשוט: “מוסר חתול לידיים טובות. ג’
לפעמים החיים מזמנים סיפורים כאלה, שאתה חושב – לא יכול להיות שהכל היה בדיוק כך. אבל זה היה. בחצר של בניין בן תשע קומות ברחוב בן־יהודה הופיעה כלבה.
מירב כהן הניחה את השפופרת והביטה בטלפון כאילו הוא האשם. בעשרים ושתיים שנות עבודתה היא מכרה דירות עם חובות, עם קרובים רשומים, עם צינורות דולפים ועם נוף לבית קברות.
יוסי מצא אותו בצד הכביש באוקטובר. הגור ישב בשולי הכביש, רטוב וקטן מאוד, והביט במכוניות החולפות כאילו חיכה למישהו מסוים. יוסי נסע באותו זמן לבית הכפרי בשביל
שרה כהן האכילה במשך שנה כלב משוטט בכניסה לבניין, למרות תלונות השכנים. אבל באותו בוקר, הכלב לפתע חשף שיניים וחסם את דרכה למעלית. שניות לאחר מכן נשמע רעש









