הוא הושיט את ידו כדי ללטף את החיה המאיימת, אבל החתולה זזה הצידה וזחלה בצורה מוזרה הרחק מהיד המושטת…
“תראו אותו!” כמעט צעקה מנהלת בית הספר. “ההורים זומנו, ואפילו לא לו! איתי הביט ישר בעיניה הכועסות של המנהלת. על פניו של הילד בן העשר לא היה שמץ של חרטה על המעשה הנורא שעשה. במבט משועמם הוא הקשיב בשקט לתלונותיה של אפרת אדית.
“לשרוף את יומן הכיתה!” קולה של המנהלת הפך לצווחה.
“חכה לי בחוץ!” פקד האב בקול חמור.
הילד יצא מחדר המנהלת, טרק את הדלת בקול רם. לא היה אכפת לו אם יענישו אותו שוב. הוא לא יכול היה לנהוג אחרת, הוא נתן מילה…
ולגבי ההורים, בקרוב הם ישכחו ממנו שוב, כשייסעו למשלחת הבאה.
באותו ערב במועצה המשפחתית הוחלט לשלוח את איתי למושב אצל סבא לכל הקיץ. אולי הוא יצליח למצוא דרך להשתלט על המורד הצעיר…
*****
“זה לוח הזמנים שלך,” אליעזר סמוילוביץ’, איש צבא לשעבר, הצביע לנכד על דף נייר כתוב בכתב יד אחיד. “במושב אין זמן לשטויות, כולם רוצים לאכול ולשתות.”
“אני עבד?” פרץ מאיתי כשראה את רשימת החובות הארוכה.
אליעזר חייך, מעריך את מבטו הלוחמני של הנכד שהופנה אליו. אתמול הבן הביא את איתי, בלי להפסיק להתלונן בפני אביו כמה קשה איתו. מריבות קבועות בבית הספר, תלונות של מורים והמנהלת – כל זה גזל זמן מהמחקר המדעי. הוריו של איתי נסעו למשלחת, בהקלה שהשאירו את הבן המורד אצל סבא.
לאט לאט חלפו הימים, מלאים במשימות לא מוכרות…
איתי קם עם התרנגולים, עזר לסבא להאכיל את רבקה הפרה המנוקדת, ארבעת החזרזירים ואת אהוד הסוס הערמון. להביא מים, לערום עצים קצוצים, לעשב ערוגות…
המשימות לא נגמרו, אבל איתי נתן מילה שלא יתלונן.
“הוא עוקב אחרי?” שאל פעם איתי, מביט בחשדנות בכלב האהוב של סבא, ברק הכלב הגדול, שעקב אחריו כצל בכל פעם שיצא מחוץ לחצר.
“הוא מרגיש שאתה לא מהאזור, חושש שתלך לאיבוד,” ענה הסבא בקלילות אירונית.
איתי מאוד אהב לצאת לדיג. הילד למד לטפל בחכה בזריזות, וכעבור שבועיים אליעזר התחיל לשחרר אותו לבד לנחל.
התפיסה הכי טובה הייתה בשעות הבוקר המוקדמות, כשהיה עדיין קריר. איתי אהב לשבת עם החכה על הגדה ולראות איך השמש זורחת, מאירה הכל מסביב. דבר כזה לא רואים בעיר!
בבוקר אחד מוקדם, כשהוא ישב עם החכות על גדת נחל ציורי, איתי הבחין בתנועה בעשב הגבוה.
איפשהו בקרבת מקום צפרדע קרקרה בקול רם, וכלב נבח. צלילים מוכרים, אבל…
העשב זז שוב, והילד החליט לבדוק…
בצעדים זהירים בתוך העשב הגבוה, איתי הציץ באפלה של הבוקר, אבל לא ראה דבר. חשב שזה דמיון, רצה לחזור לחכות, אבל אז שמע אנחה חלשה ומעוררת רחמים.
הוא התכופף, פיזר את העשב בידיו, וחתולה סיננה לעברו באיום, אוזניה צמודות לאחור. עיניה של החיה הזהירו לשמור מרחק, והסינון הביע איום ברור.
“אוי…” נמלט מאיתי בהפתעה. “למה את שורקת?”
הוא הושיט את ידו כדי ללטף את החיה המאיימת, אבל החתולה זזה הצידה וזחלה בצורה מוזרה הרחק מהיד המושטת.
באותה שנייה האיר הבוקר, ואיתי ראה כתמי דם על פרוותה הבהירה של החיה. לנגד עיניו צפה תמונה מהעבר הקרוב – ארבעה נערים מתעללים בחתול מפוספס עם אוזן ימין קפואה…
איתי נרעד, מגרש את הזיכרון הכואב. החתולה פצועה, היא זקוקה לעזרה!
בידיים חשופות אי אפשר לקחת אותה – היא כועסת, וכואב לה בבירור. הוא הסתכל סביב, לא מצא דבר מתאים. עליו הייתה מעיל רוח קל שהגן מפני קרירות הבוקר.
הוא הוריד את המעיל והתקרב לחתולה השורקת:
“קיס-קיס-קיס! אני רק רוצה לעזור לך… קיס-קיס-קיס!”
מכוחותיה האחרונים זינקה החתולה הצידה, אבל איתי היה זריז יותר. כיסה את החתולה במעיל, עטף אותה בעדינות והצמיד לחזהו. ואז רץ בכל כוחו הביתה, שוכח את החכות…
“סבא, החתולה תהיה בסדר?” שאל הנכד בפעם המי יודע, מביט בדאגה בדלת מטבח הקיץ.
“אל תדאג, חנה – הווטרינרית, מבינה בפצעים,” ליטף אליעזר את ראשו של הנכד. “לך בינתיים להביא את החכות, וכשתחזור יהיו חדשות…”
איתי הנהן ורץ מהר לנחל להביא את החכות. הוא מיהר כל כך שבקושי יכול היה לנשום כשחזר הביתה.
באותו רגע הופיעה בפתח מטבח הקיץ דמותה הצנומה של חנה מיכאילובנה. האישה המבוגרת אמרה משהו לאליעזר, שגרם לו לחייך בשמחה.
“מה איתה?” נמלט מאיתי.
“הכל יהיה בסדר,” ענתה חנה. “נראה שכלב נשך אותה… טיפלתי בפצעים, עכשיו תטפל בה.”
“אני אעשה הכל!” קרא איתי, ובעיניו הופיעו דמעות של שמחה והקלה…
באותו ערב הילד לא זז מהחתולה הישנה, סידר לה משטח מאולתר מקופסה ושמיכה ישנה. הציב ליד קערות אוכל ומים, וישב והביט בה ישנה.
“תישן כאן?” שאל אליעזר.
“אפשר?” שאל איתי בתקווה.
“עדיף שניקח אותה הביתה,” הציע הסבא.
העבירו את החתולה לחדר שבו ישן איתי, והניחו את הקופסה ליד מיטתו.
בבחינה קרובה, צבעה של החתולה היה בז’ בהיר עם פסים דקים כמעט בלתי נראים.
איתי התיישב על קצה המיטה, ממשיך להביט כיצד המטופלת שלו ישנה.
“אני מסתכל עליך, נכד, ומתפלא,” אמר אליעזר מהורהר, מתיישב על כיסא בפינת החדר. “אתה לא עצלן, חכם, אחראי, וגם טוב לב. אז למה אתה עושה מרד על הספינה?”
איתי הביט בסבא, מושך בכתפיו במקום לענות.
“המעשה האחרון שלך עם יומן הכיתה…” חקר הסבא. “לא סתם שרפת אותו, נכון?”
“נתתי מילה, ואם נתתי – צריך לעמוד בה,” גמגם איתי.
הושיט יד ולטף בעדינות את ראשה של החתולה הישנה.
“למי נתת מילה?” החשדות של אליעזר התאמתו, כי לא האמין באשמת הנכד.
“במרתף של הבניין ליד בית הספר גר חתול רחוב שהאכלתי ודיברתי איתו, בדיוק כמו שאתה מדבר עם ברק,” סיפר איתי, מנחר. “חלמתי לקחת אותו הביתה, אבל ההורים לא רצו לשמוע… נתתי מילה למטרוסקין שאני תמיד אגן עליו.”
“ומה קרה לחתול הזה?” שאל הסבא בקול נמוך, עוצר נשימה.
“נערים מכיתות גבוהות התעללו בו,” קולו של איתי רעד. “ביקשתי שיפסיקו, הם הסכימו בתנאי שאשרוף את יומן הכיתה…”
“נבלות!” פרץ מהאיש המבוגר. “איפה החתול עכשיו?”
“אישה כלשהי לקחה אותו, כך סיפר לי השוער,” ליטף איתי שוב את החתולה. “הלוואי שיכולתי לדעת מה שלום מטרוסקין…”
“אתה גיבור!” ליטף הסבא את ראשו. “עמדת במילה שלך, זה נכון, אבל למה לא סיפרת להורים?”
“הם לא שאלו,” ענה איתי בפשטות.
חלפו הימים… הפצעים על גופה של נוגה, כפי שקרא איתי לחתולה, החלימו. החתולה הפסיקה לשרוק ולהביט באנשים בחשדנות.
נוגה קיבלה את הטיפול של האיש שהציל את חייה. עד מהרה החתולה היפה והשמנמנה עברה לישון במיטתו של איתי.
חלומו של הילד התגשם, אבל לעתים קרובות הוא ראה בחלומותיו את מטרוסקין המפוספס עם האוזן הקפואה. החתול התחכך ברגליו וגירגר בקול רם כשאתי הרים אותו.
“איפה אתה?” שאל איתי בחלום את החתול המפוספס, אבל לא קיבל תשובה.
עבר יולי, ואחריו אוגוסט…
איתי חיכה שהוריו יבואו לקחת אותו, אבל במקום זה הודיע לו הסבא שהוא צריך לנסוע לעיר לעניינים. לאחר שסיים את מטלות הבוקר, אליעזר השאיר את המשק לנכד ויצא לרכבת.
הוא חזר בערב, עייף אבל מרוצה. שיבח את הנכד על הסדר במשק, ובחיוך מסתורי קרא לו להיכנס לבית, לשם הכניס קופסה גדולה.
“בוא הנה, נכד,” הצביע אליעזר על הספה. “תראה מי בא איתי מהעיר.”
איתי נכנס לחדר והביט בספה. הילד מצמץ כמה פעמים, מפחד שזה דמיון.
“מטרוסקין!” קרא הילד, לוקח בעדינות את החתול המפוספס עם האוזן הקפואה. “סבא, אתה הכי טוב!”
החתול נראה בריא ושמן. לאחר מכן שיתף אליעזר את הנכד כיצד התרשם ממעשהו של איתי, והחליט לחפש את החתול המפוספס, תוך פנייה לעזרה מבית הספר של איתי.
התברר שהשוער פנה לעמותה בבקשה לאסוף את החתול הרחוב, מחשש לחייו.
בתחילת ספטמבר הגיעו הוריו של איתי עם בשורה שהם צריכים לנסוע למשלחת ארוכה, והילד יצטרך לגור אצל הסבא לזמן מה.
ההורים בקושי זיהו בילד העליז והשמח את המורד לשעבר.
“אבא, עשית פלא!” קרא אביו של איתי.
“תלמדו לשמוע את הילד שלכם,” אמר אליעזר בנחת.
ובאשר לאיתי, הוא שמח להישאר לגור עם סבא ולא להיפרד ממטרוסקין ומנוגה.
המורד הפך לבעל המסור והאחראי ביותר לחיות המחמד שלו.
וזה הלקח שלמד איתי: לפעמים המילה שנתת שווה יותר מכל עונש, והקשבה ללב של ילד יכולה לשנות את עולמו.
