שבועיים שושי שרקה ושרטה, לא נתנה למיכל להתקרב לספה הישנה. מיכל כמעט החליטה למסור אותה. אבל כשהשכן עזר להזיז את הרהיט, מאחוריו התגלה מה שהסביר הכל.
שושי מעולם לא הייתה רעה. אבל לספה הישנה בסלון היא לא נתנה לאף אחד להתקרב, ומיכל כבר שבועיים לא הצליחה להבין למה.
זה התחיל בזוטות. בוקר, מטבח, ריח של תה נענע ולחם שרוף. מיכל גמרה לשתות, ניגבה ידיים בסינר עם חמניות והלכה לנקות את הרהיטים. הושיטה יד למשענת.
החתולה קימרה את הגב ושרקה ככה שמיכל נרתעה ונגעה עם המרפק במנורת הרצפה. בשלוש שנים ביחד הן עברו הרבה: גרגורים בבוקר, יללות תובעניות לפני האוכל, שתיקה נעלבת אחרי הווטרינר. אבל שריקה – שמעה בפעם הראשונה.
אחר כך החתולה עלתה במשקל ניכר. הצדדים התעגלו, ההליכה הפכה כבדה וזהירה. מיכל חשבה: האכלתי יותר מדי. קיצצה במנה, שפכה את העודף חזרה לשקית עם נייר הכסף המרשרש. לא עזר. שושי התחילה לגנוב חתיכות מהקערה ולהחביא איפשהו מאחורי הספה, ויום אחד מיכל מצבה מאחורי הרגל חתיכת עוף מיובשת מכוסה אבק.
ריח מוזר בא מהפינה: חמצמץ, חם, חי. מיכל ירדה על ברכיה, ניסתה להציץ לתוך החריץ בין הקיר לגב הספה. שושי זינקה לרוחבה, בלי קול, בלי אזהרה. עמדה מול החריץ והביטה בעיניים צהובות כאילו מאחוריה מונח הדבר היקר בעולם.
על גב היד נשארו שתי שריטות דקות.
הבת התקשרה בערב, כמו תמיד, תוך כדי ריצה.
“אמא, נו מה עם החתולה?”
“שורקת. שרטה לי את היד. אי אפשר להתקרב לספה.”
עדי נאנחה. בשפופרת נשמעו עקבים על אספלט, צפירה, שקית מהסופר מרשרשת.
“אמרתי לך. תמסרי אותה לפני שהיא תקרע לך את הפנים. יש קבוצות באינטרנט, מהר מוצאים בית.”
מיכל שתקה. האצבעות לחצו את שולי המפה עד שהבד התקמט כמו אקורדיון.
“אמא? את שומעת?”
“אני שומעת.”
“את לא צריכה את כל זה. לבד, עם החתולה הזאת… בואי אליי יותר טוב.”
היא הניחה את הטלפון על השולחן. במסדרון ישבה שושי ליד פתח הסלון, זנב כרוך סביב כפות קדמיות, גב זקוף. כמו שומר. ובשבועיים האלה היא לא עזבה משם להרבה זמן: אפילו אכלה מהר מהרגיל, כאילו ממהרת לחזור.
אחרי השיחה מיכל פתחה את הטלפון והקלידה את מה שהבת אמרה. קבוצות נמצאו מיד. תמונות של חתולים, כיתובים: “חיבה”, “רגיל לחול”, “מחפש בית”. גללה דקה. אחר כך הניחה את הטלפון עם המסך למטה, והגרון התייבש.
לפני השינה היא ניגשה לחדר. שושי שכבה ליד הספה וליקקה את הכפה, לאט, בקפידה, כאילו מתכוננת למשהו חשוב. מיכל התיישבה על הסף.
“שושי. נו מה את מסתירה שם?”
החתולה הרימה ראש, מצמצה והמשיכה ללקק.
בלילה מיכל לא ישנה. מהצד השני רשש, נרגע והתחיל שוב. פעם אחת בתוך הדממה חמק צליל דק, כמו ציוץ. מיכל קפאה, הקשיבה. לא חזר.
היא קמה והלכה לדלת יחפה. הרצפה קרה, מתחת לפאנלים נשף דצמבר. הפנס מחוץ לחלון השליך דרך הווילון פסים צהובים, ובאור הלא אחיד הזה מיכל ראתה: שושי לא שכבה על המזרן. נצמדה בצד לקיר, ממש ליד הספה. הבטן עלתה וירדה בקצב.
החתולה לא שרקה. שכבה והביטה במיכל מבעד לפס אור הפנס.
מיכל חזרה לחדר שינה. על השידה עמדה תמונה של אבנר במסגרת צדפים שהביאו פעם מהים. אבנר חייך. ומיכל חשבה: הוא לא היה מוסר את החתולה. הוא היה קודם מזיז את הספה.
בבוקר היא התקשרה לגדעון מהקומה מתחת. לשכן היו ידיים כאלה שיכולות להרים ארון ולתקן ברז. שאלות מיותרות הוא לא שאל.
“ספה?” חזר. “לאן להזיז?”
“מהקיר. אני צריכה לראות מה מאחוריה.”
הוא בא אחרי עשר דקות, בחולצה משובצת ובכפכפים על רגליים יחפות. מאחוריו הציצה אשתו תמר, לא יכלה להתאפק.
שושי למראה זרים התחבאה מתחת לשולחן המטבח. מיכל שמה לב: החתולה לא רצה לסלון, כמו שעשתה תמיד. נשארה במטבח. אישונים התרחבו עד שכמעט לא נשאר צהוב בעיניים, וכפותיה רקעו קלות על האריחים הקרים.
גדעון תפס צד אחד. מיכל את השני. רגלי הספה חרקו על הפרקט, ארוך וחד, והקול מילא את הדירה עד התקרה. הספה זזה בכבדות, ישנה, נפוחה מזמן. אבק עלה בעמוד והסתחרר בפס אור השמש.
תמר התנשפה ראשונה.
בפינה, על צעיף צמר ישן שמיכל איבדה עוד באוקטובר, שכבו גורים. ארבעה. זעירים, עיוורים, עם אוזניים מקופלות וכריות כפות ורודות, כל כך רכות שהיו נכנסות על ציפורן. הם זזו, פתחו פיות חסרי שיניים, ומהם עלה ריח חלב, חם ועשיר. למיכל נחנק הגרון.
היא ירדה על ברכיים ישר על הפרקט המאובק. ידיים רעדו. הושיטה אצבעות לגורה הג’ינג’ית עם כוכב לבן על המצח, והיא נעצה אפה בכף ידה. כף היד הייתה קרה, והגורה כמו תנור קטן.
“הנה לך חתולה רעה,” נשף גדעון, התיישב על כריעות לידה.
תמר הסתובבה למטבח. שושי עמדה בפתח ולא זזה. הסתכלה לא על האנשים. על הגורים.
אז מיכל הבינה הכל בבת אחת. השריקות והאוכל מאחורי הספה, הבטן שהתנפחה והלילות ללא שינה ליד הקיר, כשחשבה שהחתולה פשוט “עם אופי”. והצעיף. אותו צעיף צמר מהמסדרון שמיכל כרכה סביב הברכיים בערבים. שושי גנבה אותו בעצמה, פרשה בפינה ובנתה קן.
החתולה ניגשה לאט, על כפות רכות. ריחחה את ידה של מיכל, נגעה באפה באצבעות. ונשכבה ליד הגורים, משכה אותם אליה אחד אחד.
תמר יצאה בשקט וחזרה עם צלוחית מים פושרים. הניחה על הרצפה, בלי מילה. גדעון התיישר, הביט על מיכל מלמעלה וגם הוא שתק. לא היה מה לומר, הכל כבר היה מונח על הצעיף.
בערב עדי התקשרה שוב.
“נו, אמא? חשבת על החתולה?”
“חשבתי,” אמרה מיכל. הקול היה אחר, רגוע וחם, כמו אותו צעיף שנמצא במקום הכי לא צפוי. “הן עכשיו חמש.”
בשפופרת השתררה דממה. אחר כך הבת צחקה, קצר ומופתע, ומיכל בפעם הראשונה בשבועיים חייכה.
ושושי שכבה על הצעיף, וארבעה גורים עיוורים חיפשו אותה בחשיכה, נעצו אפים בצד החם. היא לא גרגרה. נשמה אחיד ועמוק.
זה הספיק.
מיכל סגרה את דלת הסלון, אבל לא עד הסוף. השאירה חריץ.
שושי הייתה צריכה לצאת.
