ביטלתי את בעל המקצוע ואת משלוח הצינורות. תשבי את סוף השבוע בלי מים — תביני מי הגבר בבית הזה.
זו היתה ההודעה שיואב שלח לי בגבו, בקול של אדון קשה שרוביו מונעים מעבדיו את זכותם למים מתוקים.
— בסוף השבוע הזה אני נוסע לאמא. אנוח מהבקשות האינסופיות שלך. תנסי לפחות פעם אחת לפתור בעיות גבריות בעצמך. שהחיים ילמדו אותך להעריך את מי שסוחב על עצמו את הבית הזה.
הוא עמד במסדרון עם תיק נסיעות ארוז, חזה נפוח כאילו מתחת לג’קט הוא מסתיר עיטור על הצלת הגלקסיה.
יואב במשך שנים הציג כל נורה שהוברגה כהישג לאומי, וכל חשבונית מחנות חומרי בניין כתעודת הצטיינות.
עכשיו הוא חיכה שאפרוש את ידיי ואתלה על רגלו, מתחננת שלא אזרוק אותו לגורלי עם מערכת המים המקולקלת של בית הנופש.
שתקתי, העברתי מבט מנעליו המבריקות אל הכלוב בפינת החדר.
שם, על המוט, ניקה את נוצותיו רמי — תוכי אפור גדול, התובע הפרטי שלי בעל הזיכרון הפנומנלי לכל טיפשות של אחרים.
רמי מביט ביואב בעין צהובה עגולה ומשמיע קרקור משמעותי.
— דרך צלחה, יואב, — עניתי בשלווה. — שינוי פעילות זה המנוחה הכי טובה.
אי־החלפה גברית היא סחורה מתכלה ביותר: מספיק פעם אחת להסתדר בלעדיה, ומיד היא הופכת לחוסר התאמה מקצועית רגיל.
אבל יואב עוד לא ידע את זה. הוא נחר בקול רם, טרק את דלת הכניסה בעוצמה כזו שהטיח מהתקרה נשר, ויצא אל השקיעה אל אמא שלו, שרה עליזה.
ברגע שהדהוד צעדיו דעך במדרגות, הדלקתי את המחשב.
ההזמנה לתיקון הייתה רשומה על שמו, אבל התשלום היה אמור לרדת מהחשבון המשותף שלנו.
בהיסטוריית החיפוש במחשב, שבעלי שכח לכבות ברגע היציאה הדרמטי, הייתה תלויה חשבונית שבוטלה למשאבה חדשה, צינורות ואבזרים.
ולצדה — עמוד פתוח של התכתבות.
ריצתי בעיניים על המסך, והחיוך הקל שלי התחלף במהירות בזעם קר.
בהתכתבות עם חבר ספק היה תלוי הודעה קצרה מבעלי: “תן למיכל לשבת יומיים בלי מים, אחר כך היא תסכים לכל מחיר.”
יואב לא רק רצה להשאיר אותי בלי מים בסוף השבוע, כדי לחזור אחר כך בניצחון כמושיע על סוס לבן.
הוא הזמין חומרי בניין במשרד של חבר מבית הספר, במחיר פי שלושה ממחיר השוק.
כלומר, “ראש המשפחה” הזה תכנן לא רק להראות לי הצגת חוסר אונים, אלא גם לרוקן מהתקציב המשפחתי ארבעת אלפים וחמש מאות שקל על מה שבשוק הבניין הסמוך עלה לכל היותר אלף וחצי.
הרחמים על בעלי התאדו לגמרי. התחיל חשבון פשוט.
תוך שעתיים מצאתי ספק ישיר דרך בסיס הנתונים הסיטונאי. תוך שלוש דקות סיכמתי על משלוח לשבת בבוקר.
עוד רבע שעה לקח למצוא בפורום המקומי בעל מקצוע מוכשר, דוד יוסי, שהסכים לבצע את כל ההתקנה במחיר סביר, לא בסכומים האסטרונומיים שבעלי נהג לייחס ל”מורכבות העבודה הגברית”.
סוף השבוע בבית הנופש עבר לא רק ביעילות, אלא בהנאה צינית מיוחדת.
בשבת דוד יוסי הביא הכל לפי הרשימה, התקין משאבה חדשה, הלחים מחדש את הצנרת הפלסטית, החליף אבזרים והפעיל את המערכת.
את המשאבה הישנה, שלכאורה לא ניתנת לתיקון, הוא מיד פירק לעיניי, מצא את סיבת התקלה הזעיר (פשוט התרופף חיבור) ולקח לעצמו לחלקי חילוף, כשהוא מונה לי חמש מאות שקל.
ביום ראשון בשעה חמש אחר הצהריים, בית הנופש הדיף ריח של דשא טרי שנכסח.
המשאבה החדשה שאבה מים בהתלהבות של פועל צעיר, ואני ישבתי על המרפסת, פורשת לפניי את הקבלות, תעודות האחריות והחשבוניות.
התמונה הייתה מושלמת. חיכיתי לאורחים.
השער חרק בדיוק בשש. על השביל הופיעו שניים.
מלפנים, כמו ועדת ביקורת קפדנית באזור אסון טבע, צעדה החמות. מאחוריה, עם הבעת פנים עגומה של אטלנט עייף, נגרר יואב.
הם כנראה ציפו לראות חורבן, ערוגות מיובשות ואותי מתפתלת בהיסטריה עם מפתח שוודי ביד.
— נו, מיכל’ה? — התחילה שרה, עוד לפני שהגיעה למדרגות. קולה זרם בארס מתוק ודביק. — הבנת עכשיו שגבר בבית זה הראש? אישה בלי בעל, כמו שאומרים, תתבלבל במסמר הראשון! יואב’לה כזה דאג, כזה דאג, כל סוף השבוע לא מצא לעצמו מקום…
באותו רגע מחלון הסלון הפתוח, שבו עמד הכלוב שהועבר לקיץ, נשמעה קרקור צרוד ועליז של רמי:
— הראש נסע! מים באו! הראש נסע!
החמות נדרכה כמו זמרת ששכחה פסקול.
יואב מתח את צווארו והביט בברז החדש על קיר הבית, שממנו, מנצנץ בשמש, טפטף מים בעליזות.
משפחה היא סירה שבה אחד חותר בשקט, והשני מבקר בקול רם את זרם המים, באמונה כנה שהוא הקפטן.
— מה אתם, שרה אמא? — אפילו לא קמתי מהכיסא. — שום בלבול. כנסו, התיישבו. מים יש, צינורות הוחלפו, לחץ מצוין.
— איך… הוחלפו? — בעלי מצמץ. — מי עשה? את לא מבינה בזה כלום! רימו אותך במאה אחוז!
רמי, שחש קהל אסיר תודה, התקרב לסורגים, הניד בראשו ושיחרר את הנאום הבא, כשהוא מעתיק את האינטונציה של יואב עד דקויות ההתפארות:
— היא תזחל בעצמה! בלעדיי תלך לאיבוד! שתחווה! שתחווה! גיבור הספה!
יואב החוויר. שרה הסתובבה בחוסר הבנה לעבר החלון:
— יואב, מה הציפור הזו מקשקשת?
— הוא שמע יותר מדי טלוויזיה, — ניסה יואב להצטדק בעליבות, נסוג לעבר השער.
החשיבות המנופחת שלו נעלמה לנגד עיניה, מפנה מקום לבהלה גלויה.
אבל את התובע המנוצה אי אפשר היה לעצור.
— תגיד לאמא! תגיד לאמא! מיכל לא תוכל! — סיים רמי, והוציא אחר כך צחוק גרוני מבחיל, שבו זוהה ללא ספק צחוקו של יואב אחרי בקבוק בירה.
על המרפסת נעשה כל כך שקט, שנשמע זמזום דבורה מעל הערוגה.
פניה של שרה התמלאו בגוון ארגמן כהה. לבסוף, הבינה את עומק התסריט של בנה: הוא לא “דאג”, הוא ארגן חבלה מכוונת, כדי להאדיר את עצמו על חשבוני בנוכחותה.
— ועכשיו לגבי מי רימה את מי, — לקחתי את הניירות מהשולחן, ובתנועה אחידה דחפתי אותם לקצה השולחן, קרוב לבעלי המצטמק.
— הנה האומדן שביטלת. ארבעת אלפים וחמש מאות שקל על חומרים מהחבר שלך. והנה הקבלות שלי. אלף וחצי שקל על הכל עם משלוח. ועוד חמש מאות שקל מדוד יוסי על המשאבה ה”מתה” שלך.
עצרתי לרגע, מביטה בבעלי מחביא עיניים.
— סה”כ, יואב: העזרה היקרה שלך הייתה עולה לתקציב שלנו שלושת אלפים שקל הפסד נטו.
יואב הביט במספרים בעיניים מזוגגות. הוא ניעל את שפתיו בחוסר אונים, אבל המילים לא יצאו.
— יואב… אז אתה רצית לקחת ממיכל דרך החבר שלך פי שלושה? — שאלה שרה בשקט.
היא כל כך אהבה את המילה “גבר”, שבפעם הראשונה הערב לא מצאה היכן לשים אותה.
לאחר שאיבדה את הקלף המנצח העיקרי שלה בדמות הבן הגאון, החמות כחכחה בשפתיה כל כך שהן הפכו לזנב תרנגולת, והרשתה מבט. להגן על גבר שנפל בצורה כל כך טפשית על התפארות ובזבוז, לא התאים לתמונת עולמה.
קמתי, נשענת על השולחן בידיי, והבטתי לבעלי ישר בעיניים.
אחר כך אספתי את הניירות מהשולחן והכנסתי את הקבלות שלי לתיקית ניילון שקופה יחד עם האומדן שבוטל.
— זה יישמר מעתה בתיקייה “החלטות גבריות”. להיסטוריה. כדי שבפעם הבאה שתרצה ללמד אותי לקח בחיים, יהיה לנו מיד ספר לימוד.
יואב פתח פה, אבל סימנתי לו לעצור.
— התקציב המשפחתי לא מאכיל יותר את החברים שלך. שום אומדן, שום בעל מקצוע, שום החלטה גברית בלי הסכמתי. רוצה להיות ראש בבית? תתחיל להיות שימושי, לא מזיק. ובינתיים אתה מייצר רק מילים רמות וגירעון כספי, תעשה מה שאני אומרת.
הסתובבתי והלכתי לתוך הבית. מאחוריי לא נשמעו מחאות, ולא הרצאות רגילות על גורל האישה. רק נשיפה כבדה ומושפלת.
כשכבר נגעתי בידית הדלת, מחלון שוב נשמעה קריאת השמחה של רמי, ששמה נקודה סופית ושמנה בסיפור הזה:
— גיבור הספה! תראה חשבונית! תראה חשבונית!
