במהלך חופשה בבית הבראה בצפון, נרשמתי לערב ריקודים. לא תכננתי רומנים חדשים רק רציתי לברוח מהשגרה, להאזין למוזיקה חיה ולחוש שהגוף שוב מתעורר.
האולם היה מלא באנשים, רחשי השיחות השתלבו בצלילי סקסופון, ואני בשמלת קיץ קלילה הרגשתי פתאום כמו נערה בתחילת הדרך. ואז, יד חמימה נחה על כתפי.
אפשר להזמין אותך? שאל קול גברי. הסתובבתי בחיוך, מוכנה לרקוד עם זר. אבל זה לא היה מישהו זר. זה היה פנים שלא ראיתי ארבעים שנה, ולרגע הזמן עמד מלכת.
זה היה עמית. החבר הראשון שלי מתקופת התיכון, זה שהיה כותב לי שירים על שולי הדפים ומלווה אותי עד שער הבית.
הרגליים רעדו לי. עמית? לחשתי. הוא חייך לי באותו חיוך שובבי שזכרתי מהישיבה מול בית הספר. שלום, יעלה אמר, כאילו רק אתמול נפרדנו. בא לך לרקוד?
יצאנו לרחבת הריקודים, והתזמורת החלה לנגן סווינג ישן. רקדנו כאילו מעולם לא הפסקנו. הוא עדיין ידע שאני אוהבת שיובילו אותי בעדינות ובביטחון, ולא בכוח. לרגע שוב הרגשתי אותה נערה בת שמונה עשרה שמאמינה שהכול עוד לפניה.
בהפסקה התיישבנו ליד שולחן בפינה. האוויר היה מלא ניחוחות בושם וחום קיץ דביק. חשבתי שלעולם לא אראה אותך שוב אמר עמית. אחרי הבגרות החיים רצים… לימודים, עבודה, נסיעות… ופתאום עוברים ארבעים שנה.
סיפרתי לו על הגירושין שלי מלפני כמה שנים, על הילדים שלי שכבר חיים משלהם. הוא סיפר על איך איבד את אשתו לפני שלוש שנים וכמה קשה היה לו להתמודד עם הבדידות. הקשבתי והרגשתי שגם אחרי כל השנים, השפה המשותפת שלנו לא אבדה תמיד עם חצאי מילים, בדיחות פרטיות והבנה שקטה דרך העיניים.
כשתזמורת חזרה לנגן, שלח שוב את ידו. עוד ריקוד? ביקש. וככה העברנו ערב שלם ריקוד אחרי ריקוד, שיחה אחרי שיחה. ידענו שזה איננו מפגש מקרי של שני אנשים בבית הבראה. היה בזה משהו עמוק בהרבה.
בסוף הערב יצאנו לטייל בטיילת שמעל חוף הים, ערפל קל ריחף מעל המים והפנסים האדירו את הלילה באור חם. את זוכרת שהבטחתי לך פעם שנרקוד יחד כשנגיע לשישים? אמר פתאום. נותרתי המומה, שכחתי לגמרי מאותו הימור מצחיק של צעירותנו, שנשמע אז כל כך רחוק. ועכשיו חייך קיימתי.
גרוני נשנק. כל חיי חשבתי שאהבות ראשונות יפות כי הן נגמרות שאם היו נמשכות, היו מאבדות את הזוהר. ולפני ניצב עמית, עם השיער המאפיר וקמטים מסביב לעיניים, ואני רואה בו עדיין את הנער ההוא.
חזרתי לחדרי בלב הולם, כאילו שוב יש לי שמונה עשרה. ידעתי שזה לא מקרי לפעמים הגורל נותן לנו הזדמנות נוספת, לא כדי לשחזר את העבר, אלא כדי לחיות אותו נכון הפעם.
לכן, כשבבוקר ביקש להצטרף אליי להליכה לאורך החוף, הסכמתי מיד. השמש רק החלה לעלות, צובעת את הים בצהוב וורוד. החוף היה כמעט ריק, מלבד שחפים מרחפים וזוג מבוגר שאוסף צדפים.
התקדמנו לאט, יחפים, כשגלים קרים שוטפים את רגלינו. עמית סיפר על חייו על נדודיו בין ערים בארץ, על טיולים שנראו מבטיחים אך לא השתוו לאותה שמחת נעורים. הקשבתי וחשתי שכל מילה שלו מסירה עוד שכבה של שנים בינינו.
ברגע מסוים התכופף ולקח צדף לבן קטן מהחול. בילדותי חשבתי שצדפים הם מתנות מהים, שמביאים מזל חייך אליי. אולי זה יהיה הקמע שלך.
סגרתי את הצדף בכף ידי והרגשתי בו חום למרות הים הקריר. הביטתי בו וראיתי לא רק את הגבר שעמד מולי, אלא גם את הנער שידע להפוך את העולם לפשוט ובהיר.
הטיול נמשך שעות, אף שנדמה היה שעברו רק דקות מעטות. כשחזרנו, הרוח פרעה את שערי והוא סידר אותו במקום, בדיוק כפי שנהג לעשות פעם. אז הבנתי זה לא עוד זיכרון מתוק מהעבר. אני רוצה להאמין ולתת לעצמי באמת, בלי פחד.
בערב, ישבנו יחד על המרפסת של בית ההבראה, מתבוננים בשקיעה. לא נדרשו מילים גדולות, רק שקט שבו הרגשתי בטוחה. עמית הניח את ידו על ידי ואמר ברוך: אולי החיים באמת יודעים לחייך פעמיים. ולראשונה מזה שנים, האמנתי שצדק.
