הנהג שהסכים להקפיץ אותי לבית ההורים התגלה כמאוד פוזל – הוא השאיר אותי ליד בית ילדים, באמת עוף משוגע.

Life Lessons

דניאל, חסד שעשה איתי כשהסכים לטרמפ עד הבית הורים, יצא הכי עקום שישעיניים שלו תמיד חצי ברחוב, חצי בשמים. השאיר אותי בגילי המוקדם מחוץ לבית ילדים, ממש בגשם הראשון. משם הכל התגלגל הצידה.

רק לקראת גיל ארבעים הצלחתי בהדרגה להוציא את עצמי מאותה בור שאליו השליך אותי הציפור המבולבלת. בניתי בית, התחתנתי, קניתי רכבכן, יד שנייה, אבל הוא נוסע. נשאר רק לנטוע עץ ולגדל מישהו. אחד נגדל, עם רותם יהיה בסדר. על השני אפילו לא חשבנו.

בדיוק על נטיעות, גידול ובוקר גשום ונבזי חשבתי תוך כדי הכנת הקפה שלי. תחתוני גולדן קלאסיק מתנפנפות ברוח של הסלוןאותם רכשתי עוד הרבה לפני שהייתה בכלל משפחה. האירוניה כאן זועקת.

מישהו דפק על חלון המרפסת. שוב הילדים מהמגרש מנסים לאלף יונים עם חצץ? קצת חסר להם חסד של חסידה, באמת. שוב דפיקהפעם, פעמיים. קומה שלישית כאן, מי זה כבר יכול להיות? משכתי את הווילון בזהירותועל המרפסת מתרוצצת החסידה הישנה מהאגדות של הילדות שלי, זו קצרת הרואין בעיניים.

“עוף מפה, חיה,” צעקתי מתוך בהלה. הסנדוויץ’ שלי התאבד על השיש.

“סלח לי, דניאל,” החסידה השחילה את הראש הדק דרך הדלת החצי פתוחה, “אשמה שלי, מודה. תנשוך, עדיף מהכנף הימניתיותר שמנה.”

“ילך לך הביתה,” דחפתי לה את הצוואר הדקיק החוצה, משתדל להיות תקיף. תפסתי אותו חזק עם שתי הידיים.

“דני, אל תעשה שטויות,” הוא התעגל וצפצף. “תקשיב רגע למה שאמרתי.”

“אתה עוד מדבר?” סיננתי, “אקשור אותך לגדר עכשיו.”

“באתי להתנצל”

“ממש בזמן, חבר,” ירדתי עליו.

הפעמון צפצף בצורה נואשתרותם חזרה.

“אל תישאר פה כשאני חוזר,” לחשתי לחסידה ודחפתי אותה למרפסת.

“בסדר דניאל, באמת מצטער, באתי לסדר.”

רותם דהרה פנימה רטובה ומאושרתהעגילים נדבקו לה ללחיים, העיניים מלאות מהשמש. מה, גם היא פגשה איזה חסידה בדרך?

בלי שכל הספקתי לשאול, היא זרקה את המטריה, עטפה אותי בחיבוק, “ארבעה! ארבעה!”

“מה ארבעה?” עניתי מבולבל.

“יש לנו רביעייה! דניאל, ארבעה קטנים!”

ופתאום נפל לי כל האסימוןהמילים של החסידה, הרביעייה שלנו, איך לא קלטתי קודם. פרצתי מיד למרפסתהחסידה נגמרה לה הסבלנות, כבר עפה. ניסיתי לתפוס לה בזנבכמובן שלא הספקתי.

“עצור, עוף מוזר!” צעקתי לעברה עוד רגע.

“סידרתי הכל!” ענה לי הקול מהשמיים.

הסתובבתי, רותם עמדה שם מאחוריי, דמעות של שמחה זולגות לה. ואני למדתילפעמים החסידות באמת עושות תיקונים, ולפעמים צריך פשוט לסלוח. הכי חשוב, לראות את הברכה שמתחבאת לגמרי בהפתעה.

Rate article
Add a comment

18 − 4 =