אתמול בערב, נדב הסתכל עליי בעיניים קצת מתנצלות ואמר:
בשבת יש ערב של החבר’ה. תוכלי לסוע להורים?
החזקתי את הספל חזק כל כך, שחששתי שיישבר:
נדב, שוב פעם?
כן, את כבר יודעת. פעם בחודש אנחנו מתכנסים אצלנו, ענה בלי להסתכל לי בעיניים.
ידעתי. כל חודש הם מגיעים לשחק משחקי קופסה, ובכל ערב כזה הוא מבקש שאני אשאיר את הדירה המשותפת שלנו בשביל הלילה. כבר שנתיים שאנחנו חיים ביחד. אני בת שלושים ואחת, הוא בן שלושים וארבע. לכולם יש בנות זוג, זוגות נשואים, רק אצלי זה קורה רק אותי מבקשים להתפנות מהבית כשיש את הערב של הבנים.
אני לוקחת תיק ונוסעת לסבתא, או להורים, או לחברה כמו ילדה קטנה שמסולקת מהבית כדי שה”מבוגרים” ייהנו בשקט. זה משפיל.
הפעם הראשונה שזה קרה
זה התחיל לפני שנה וחצי. היינו עוד טריים במגורים המשותפים.
נדב אמר:
בשבת החבר’ה יבואו, משחקי קופסה. אפשר שתצאי לכמה שעות?
נבהלתי.
למה? זו גם הדירה שלי.
זה ערב של גברים. שתרגיש חופשי. אף אחת לא תסתובב.
ומה עם שאר הבנות? גם הן יוצאות?
לא. הן לא גרות עם החבר’ה. אצלן זה לא רלוונטי. לרב הן פשוט נשארות בחדר אחר.
חשבתי: “בסדר, ניתן להם בפעם הראשונה את השקט הזה”. יצאתי אל חברה.
כשחזר, נדב חייך בסיפוק.
תודה שזרמת. היה ערב מדהים.
וחודש אחרי זה שוב:
בשבת עושים ערב, תוכלי להיות אצל ההורים?
נסעתי שוב. וחודש לאחר מכן לסבתא. שוב חברה. שנה וחצי שאני מפנה את הבית שלי לטובת “ערב בלי נשים”.
מה פוגע בי
לפני זמן לא רב גיליתי ששאר הבנות לא עושות את זה. אף אחת לא מתבקשת לעזוב, גם כשהגברים מארחים.
דיברתי עם ליאת, זוגתו של עידו, חברו.
לאן את נוסעת כשהם מארחים?
ליאת הייתה מופתעת:
אני לא הולכת לשום מקום. אני בסלון, עושה מה שאני רוצה. הם סוגרים את עצמם באחד החדרים ומשחקים.
ולא מבקשים ממך לצאת?
למה שיבקשו? זו גם הדירה שלי.
גם בדקתי עם שתי בנות נוספות. אף אחת לא מפנה את הבית שלהן. רק אני.
שאלתי את נדב.
למה דווקא אותי אתה מבקש לעזוב? הן לא יוצאות מהבית.
הוא חשב רגע ואז ענה:
הדירות שלהן גדולות, שלושה חדרים. זה נוח כל אחד בפינה שלו. אצלנו זה חדר אחד, יהיה לא נעים לך.
לי בסדר. אני יכולה לשים אוזניות ולקרוא.
עדיף שתצאי, זה עושה אווירה יותר זורמת לכולם.
לכולם. לא לי. מסתבר שזה לכולם חוץ ממני.
ההשפלה שלי: להיות זרה בבית שלי
בכל פעם שאני אורזת תיק ללילה, אני מרגישה אני זרה בדירה שלי. אני גם משלמת חצי שכירות. זה הבית שלי אבל פעם בחודש דורשים ממני לוותר עליו בשביל מעגל הגברים.
אני מגיעה לסבתא, והתיק איתי, והיא שואלת:
שוב רבתם?
לא, פשוט יש לנדב חברים.
אז למה את לא בבית?
ואני מגמגמת, מתביישת, שאין לי אומץ לספר שמבקשים ממני לעזוב כי נוח לו יותר לבד עם החבר’ה.
או כשאני אצל ההורים, אמא מסתכלת עליי בעיניים גדולות:
היית פה רק אתמול. קרה משהו?
לנדב יש ערב בלי נשים, אני עונה.
המבט שלה שותק אבל כבד.
מה מכעיס אותי: מוסר כפול
נדב כל הזמן אומר לי כמה אני “לא דורשת”. שיש לו מזל איתי כי אחרות רוצות מסעדות, חו”ל, מתנות.
אחרים יוצאים פעמיים בשבוע למסעדות, הוא אומר. אבל איתך הכול רגוע.
נכון, אני לא דורשת. אנחנו הולכים לבית קפה פעם בחודש. בחיים לא נסענו יחד לחופשה.
אחרים כל חצי שנה טסים, הוא מספר. אצלנו אין תלונות.
ואני באמת לא מתלוננת. ברור לי שאין הרבה כסף, גם כשאני יודעת שהמשכורת שלו סבירה לגמרי.
אבל מספיק שאני מבקשת פעם בחודש להישאר בבית אני הופכת ל”מכבידה”.
אבל את יכולה פעם בחודש לצאת, הוא מתעקש. זה לא כזה עניין.
אולי לא עניין בשבילו. בשבילי זה לאסוף דברים, לעזוב את המקום שלי, לישון אצל ההורים רק כי הוא צריך ערב בלי נשים.
אני לא מבקשת מסעדות, לא טיסות. רק את הזכות להישאר אצלי בבית וזה יותר מדי.
מה אמרה אמא שלו: קול השפיות
לאחרונה, אמא שלו שמעה על זה ואמרה לי:
למה את עוזבת? זה הבית שלך. תישארי, תכירי את החברים.
ניסיתי להסביר:
יש להם “ערב של גברים”. זה לא מרגיש טבעי.
היא נדה בראשה:
את בת הזוג שלו, את חלק מהחיים שלו. אם הוא מסתיר אותך מהחברים זה מוזר.
היא צודקת. שנתיים ואותם חברים אני בקושי מכירה. נכנסים, אני יוצאת.
משהו בתוכי מתכווץ ממבוכה, פחד מהפגשה. אולי קל יותר לברוח, אולי אני פוחדת שיחשבו שאני לא רצויה.
מה שכואב גם אותו לא סופרים
לאחרונה גיליתי עוד דבר. אם נדב לא מגיע לאחת הפגישות החברים פשוט נפגשים בלי לקרוא לו.
למה לא הזמינו אותך?
לא התאים לי לבוא, אז עשו מפגש בלעדיי.
לא התעניינו בכלל?
כנראה שכחו.
אולי באמת שכחו. או שזה לא כל כך משנה להם.
למדתי גם שבאירועים הגדולים חתונות של כמה מהם את נדב בכלל לא הזמינו.
למה לא היית בחתונה של עידו?
לא יודע. אמר שאולי התקציב הגביל.
תקציב, או שהוא פשוט לא קרוב אליהם כמו שהוא חושב.
הוא מוציא אותי מהבית פעם בחודש בשביל חברים והם לא מזמינים אותו לכלום.
מה הבנתי: אני פוחדת לדרוש
בשבוע האחרון פתאום חשבתי למה אני לא מבקשת מסעדות? למה לא נוסעים לחו”ל? למה אני מסכימה לצאת מהבית פעם בחודש?
כי אני פוחדת. פוחדת שאם אתחיל לדרוש, הוא ילך.
נדב תמיד מחמיא לי שאני “לא תובענית”, ואני משתדל לא לאכזב. לא להתפס כבעייתית. אז אני יוצאת, לא מתווכחת כדי לא לאבד אותו.
אבל ככל שאני חושבת על זה, אני מבינה אני מאבדת את עצמי.
היכן אני עכשיו: הצומת
השבת שוב מתקרבת. עוד ערב “בלי נשים”. נדב כבר רומז:
תישארי לשבת אצל ההורים, טוב?
אני שותקת. מתלבטת. לנסוע, כמו תמיד, או הפעם פעם להישאר?
אם אסע, המסר ברור אני מוותרת שוב, אין גבולות.
אם אשאר יהיה פיצוץ. הוא יגיד “הפכת תובענית, את הורסת לי את הערב”.
ואני באמת לא יודעת מה עדיף לעזוב את הבית שלי או להרגיש אשמה אם אשאר.
אבל דבר אחד סופי: ככה זה כבר לא יכול להימשך.
נשים קרה שגם אתכן ביקשו לעזוב את הבית שלכם בשביל ערב חברים של הגבר?
גברים למה בעצם לערוך ערבים כאלו ולצפות שבת הזוג תעזוב את הדירה המשותפת?
נשים הכרתן את אלה שמחמיאים על ה”לא תובעניות”? לאן זה מוביל אתכן?
גברים אם אתם מזמינים חברים הביתה, אבל לא מזמינים אתכם לאירועים שלהם איך הייתם מרגישים? זו באמת חברות?
