נעה ישבה עם חנה על המיטה הישנה. שתיהן היו עטופות בסוודרים עבים, כי ירושלמית אמנם, אבל קור חודר גרם לכך שהמפזר חום הישן רק עכשיו התחיל לעבוד.
אל תדאגי, אמא. יהיה בסדר. לא נלך לאיבוד, אני אתן לך את התרופות עכשיו.
נעה ניסתה להרגיע כמיטב יכולתה את חנה אם כי אמא זו מילה נדיבה מדי, הרי זו חמותה. ובעצם, כמעט כבר לא.
ככה יצא, שגרו יחד שלושתם: חנה, יותם הבן, ואשתו נעה.
נעה התחתנה בגיל שלושים, לא בדיוק סטנדרט תל אביבי. הייתה אישתו השנייה של יותם לא שהיא הרסה משפחה, יותם כבר היה גרוש כשנפגשו.
נעה וכמוה גם חנה מצאו חן זו בעיני זו: נשמה טובה, מחבקת, מדברת, מבינה. אחרי שנעה התייתמה מהוריה ונשארה לבד, חנה הייתה לה כמעט למשפחה.
“אלו התאגדו נגדי,” היה צוחק יותם.
חמש שנים נישואים עברו כמו שניצל חם. ואחר כך יותם התהפך, התחיל להתפרץ, לצעוק גם עליה וגם על אמא שלו. הכל בגלל איזו מאהבת. הוא היה חוזר מאוחר, לעיתים קרובות מבושם היה מרקיד את כל הבית.
ערב אחד אמר: “אני מתגרש. יש לך יומיים לארוז.” נעה עוד לא גמרה להזמין מונית, וכבר הופיעה המאהבת עם מזוודה ונוכחות של פילה.
כנראה רצתה להראות לנעה מי כאן בעלת הבית ולשחרר איזו אמירה מרירה, אבל לא הלך לה. אשה ארוכת רגליים, גוון שיער זהוב, שפתיים בגודל מצה ולחיים עם ריסים שמטאטאים את הרצפה.
נעה פשוט צחקה בקול:
באמת? על זה החלפת אותי? שיהיה במזל. אין לי טיפת צער.
לפחות יש לה הומור. את והיא שתי סבתות, שתי תרנגולות!
אותי תקלל, את אמא למה?
מאמי, אמא שלך נשארת גם היא? שתיקח אותה מפה, למה שנחיה שלושתנו? מאמי
טוב, אמא, גם את, מספיק. יאללה, כבר גרה פה שנה.
לאן אלך? הרי כל הכסף שלי מהדירה שלך הלך על הבית הזה.
מספיק עם הדרמה. תגורו, רק מהחדר לא לצאת. עכשיו אלבינה היא בעלת הבית פה.
חמודי, שמישהי תיקח את שתיהן!
היא אמא שלי!
מה?! אז מה, אני אמורה לתחזק כזאת חמות? אוי ואבוי
נעה כבר נשברה.
חנה, עוזבות לכפר?
כפר עדיף מלסבול פה עם כזו כלה ובן כזה.
תהיי מוכנה, אני אורזת.
רק אל תשכחי את התרופות ואת הקופסה שלי. ואת התיק הוורוד.
נעה פתחה עוד מזוודה כל מה שיכלה, דחפה פנימה: תיק, תרופות, תעודות, בגדים, קופסה ישנה, שמיכה.
קחו, קחו, רק אל תשאירו לי פה כלום, צפצפה אלבינה, נכון, אהובי?
יותם שתק. מה כבר יכול לעשות? ידע שאמא לא תסלח, אבל היא אמא בסוף תמיד סולחת.
תוך חצי שעה כבר ישבו ברכב. חנה, על המושב האחורי, מנגבת דמעות. אפילו לא הסתכלה על הבן צקצקה בנשמה.
קשה להודות: נתת הכל, ועכשיו לא צריך אותך.
איך נחיה, נעהלה?
יהיה בסדר, יש לי קצת חיסכון, עד שאמצא עבודה נסתדר, יש לך קצבת זקנה. לא נמות רעבות, על פיתה עם טחינה נקיים.
הן נסעו לכפר שבו נעה גדלה. טוב שבחוץ עוד יום, כי בבית קפוא. נעה זרזה את התנור, הביאה מים, הרתיחה מים לקפה שחור.
הכל נראה שאת חיה פה שנים.
סבא לימד אותי הכל. למזלנו קנינו מצרכים מראש לא אצטרך לספר למה הגעתי לכל החנות!
הבית התחמם לאט.
מחר אנקה פה מהיסוד.
דפיקות בדלת.
יופי שחזרת, נעה. המון זמן לא היית. מה פתאום החורף באת? הסתבכת?
הכל בסדר, שמעון. נספר לך על תה. בוא.
לא הייתי בא אם הייתי יודע שיש עוד אורחת! פתאום הסתכל על חנה בפליאה.
חנה אורטל. ושמעון סבן תכירו.
אם צריכות משהו, תגידו.
לבינתיים מסתדרות. תודה!
שבוע עבר. הבית התנקי, קיבל תחושת בית.
את יודעת, נעה, גם אני כפרית. התחתנתי עם עירוני הוא נהרג. יותם היה בן עשרים ושלוש. מכרתי את הדירה, הכל בשביל הבית. יותם אמר שאחיה איתו תמיד תראי עד לאן הגענו.
אל תבכי. אני יודעת שזה כואב. גם אני בלב שבור. אולי בעתיד יהיו לך נכדים.
מההיא?! חס ושלום. שמעון סבן הוא לבד, נכון?
שנים. אשתו טבעה כשהצילה ילד בכנרת. לא היו להם ילדים, עד היום הוא לבד. היה חבר של סבא שלי, נדמה לי אפילו בן גילך.
עובר חודש. יותם לא התקשר, אפילו לא לאמא. פתאום נעה מקבלת טלפון ממספר לא מזוהה.
נעה?
כן?
בעלך נהרג.
טעית במספר.
לא טעיתי. יותם נהרג. רכב שיכור, התהפך בראשון לציון. והייתה איתו בחורה לה לא קרה כלום תצטרכי לבוא לזהות.
אלוהים איך לספר לחנה? מה עושים? שמעון יעזור.
נעה, את לבנה כמו גבינה!
אמא, תשבי. יותם איננו.
אלי הכול אני אשמה! עזבתי אותו.
הוא זרק אותך, אמא!
נכון. אבל אמא נשארה אמא. הנה, הגורל השיג אותו.
אני צריכה לנסוע לזהות. תישארי עם שמעון, טוב?
אני איתך.
גם אני, אמר שמעון. נוסעים ברכב שלי, אין שיחה.
יום ההלוויה עבר. נעה וחנה החליטו להגיע לבית של יותם עכשיו הבית אמור לעבור להן בירושה. גירושים לא הספיקו יותם היה עסוק בלחגוג.
שמעון התלווה אליהן.
לא עוזב אתכן. אם תצטרכו עזרה.
הבית לא אותו בית: בגדים זרוקים, כלים מלוכלכים בכל מקום. ריח ערק ו משהו עם עבר מפוקפק.
לזה הבן שלי הגיע? כל חיי לא היה כזה מה נהיה מאיתנו?
מה אתן עושות פה? פה זה הבית שלי, תעופו מפה! מהמיטה הופיעה אותה “נסיכת ריסים”, מאחוריה גבר עם תחתונים.
יאללה, תראי לי מסמך אחד על הבית! קטע שמעון.
מסמך? אני אישתו הייתה לנו חתונה!
יותם בכלל לא התגרש!
חתונה עשינו מראש, רק זה משנה!
יופי, תפסיקי לזבל את המוח, קחי את עצמך ולכי! יש עוד מישהו בבית?
הגבר התפוגג. שמעון דאג שלא תיקח איתה כלום.
עכשיו לבדוק שאין שטיקים במסמכים שלא ישאירו אותנו בלי נכס. ולשנות מנעולים. לאלקות בטוח יש מפתח.
הכל היה תקין במסמכים. שינו מנעולים.
חלק מהריהוט פשוט זרקו. שמעון נשאר כל זמן עם נעה וחנה.
חבל לי שאתן עוזבות, התרגלתי אליכן.
נבוא לבקר. וגם אתה תבוא.
החזרתן לי תחושת חיים. חנה כל כך דומה לאשתי ז”ל
שמתי לב איך אתה מסתכל עליה. וגם היא עליך
אהבה יש פה, נכון?
מה פתאום! התבייש שמעון.
בטח שכן!
שנה אחרי, שמעון וחנה התחתנו. שמח להם יחד. וגם לנעה היא כמעט בת שלהם. אבל זה לא כל הסיפור. עכשיו יש להם נכדים!
נעה הפכה לאמא. לא התחתנה שוב, אבל אימצה אח ואחות לא הפרידה ביניהם. רצתה אחד, קיבלה שניים.
בסוף, הורים ובני משפחה מוצאים לא תמיד בילדות לפעמים החיים מסדרים משפחה חדשה, דווקא כשלא מצפים.
