אתמול נעם, בן הזוג שלי, אמר לי:
בשבת החבר’ה נפגשים אצלנו. תוכלי לנסוע להורים?
עמדתי עם ספל קפה ביד, קפואה:
נעם, שוב?
כן, את יודעת פעם בחודש אנחנו נפגשים, הוא עונה.
ידעתי. פעם בחודש, כל החברים באים אלינו לשחק משחקי קופסה, וכל פעם מחדש הוא מבקש שאצא מהדירה המשותפת שלנו ללילה. אנחנו חיים יחד כבר שנתיים. אני בת שלושים ואחת, הוא בן שלושים וארבע. לכל חבריו יש בנות זוג או נשים, כולם בגילנו פחות או יותר, אבל משום מה רק אני צריכה לעזוב כל פעם כשיש מפגש.
אני נוסעת לסבתא, להורים או לחברה מרגישה כמו ילדה ששולחים אותה לישון אצל מישהו אחר כדי שה”מבוגרים” ייהנו. זה כל כך משפיל.
הפעם הראשונה
זה התחיל לפני כשנה וחצי, כשעברנו לגור יחד.
נעם אמר לי:
בשבת מגיעים החבר’ה, נשחק משחקי קופסה. את יכולה אולי לנסוע למקום אחר?
הופתעתי:
למה? זו הדירה שלנו.
החלטנו על ערב של גברים, שיהיה ערב בלי נשים, שלא נפריע אחד לשני.
גם שאר הבנות נוסעות?
לא. אבל הן גרות בנפרד. אצלנו זו דירה אחת, אז יהיה לך לא נעים.
חשבתי: “בסדר, שירגישו בנוח פעם אחת”. נסעתי לחברה.
נעם חזר שבע רצון:
תודה שנסעת, היה ממש כיף!
חודש אחרי זה שוב:
החבר’ה באים בשבת. תוכלי לנסוע להורים?
וכך כל חודש לסבתא, להורים, לחברה. כבר שנה וחצי שאני יוצאת פעם בחודש מהדירה, בשביל ה”ערב בלי נשים”.
מה מציק לי
לא מזמן הסתבר לי ששאר הבנות בכלל לא עוזבות את הבתים כשיש מפגשים כאלה. שאלתי את אלה, בת הזוג של עידו, שהוא חבר טוב של נעם:
אלה, לאן את הולכת כשהם משחקים פה?
היא נראתה מופתעת:
אני בכלל לא הולכת. הם בסלון, אני בחדר עם הלפטופ, עושים מה שצריך.
לא מבקשים ממך לצאת?
למה? זה גם הבית שלי.
דיברתי גם עם שתי בנות זוג נוספות אף אחת מהן לא עוזבת את הבית כשיש ערב כזה. רק אני.
פניתי שוב לנעם:
למה רק אני צריכה לצאת כל חודש? כולן נשארות.
הוא חשב קצת וענה:
הדירה שלנו קטנה, יחסית, רק חדר אחד. אצלם יש שניים-שלושה, אפשר להפריד. אני רוצה שיהיה לך נוח.
לי נוח כאן, אני יכולה לקרוא עם אוזניות…
לא, עדיף שתסעי, שיהיה לכולם טוב יותר.
ה”לכולם” הזה לא כולל אותי. להם נוח יותר כשאני לא שם.
תחושת הזרות בבית שלי
בכל פעם שאני אורזת תיק ללילה, מרגישה שאני לא שייכת לבית שלי. אני משלמת חצי שכירות, זו גם דירה שלי, ועדיין אחרי כל חודש אני נדרשת לפנות אותה כדי שיהיה “מנוחה לגברים”.
כשאני אצל סבתא עם תיק, היא שואלת:
שוב רבתם?
לא, סבתא, פשוט נעם מארח חברים.
ולמה את לא נשארת בבית?
מביך לי להסביר שבעצם מרגיש יותר נוח לבן זוג שלי כשאני לא בדירה.
גם להורים לא קל להסביר. אמא לא מבינה:
היית כאן אתמול, שוב באת?
לנעם יש “ערב בלי נשים”.
היא לא אומרת כלום, המבט שלה אומר הכול.
הסטנדרטים הכפולים
נעם תמיד אומר שאני “קלילה”. שהוא זכה בי, כי בנות אחרות דורשות מסעדות, מתנות, טיולים לחו”ל.
יש זוגות שאוכלים בחוץ פעמיים בשבוע, הוא אומר ואת לא מבקשת, את מפרגנת.
נכון, אני לא מבקשת. פעם בחודש יציאה לבית קפה. כבר שנתיים לא היינו בחופשה יחד.
זוגות טסים פעמיים בשנה, הוא ממשיך את בכלל לא מתלוננת. כל הכבוד.
לא מתלוננת, כי אני יודעת שאין הרבה כסף למרות שהוא מרוויח יפה.
אבל אם פעם בחודש אני מבקשת רק להישאר בדירה פתאום אני “תובענית”.
נו באמת, את יכולה פעם בחודש פשוט ללכת, הוא אומר מה הבעיה?
אולי “מה הבעיה”? לארוז תיקים, לעזוב את הדירה שלך ולישון אצל המשפחה רק כי הוא החליט שצריך ערב חבר’ה.
אני לא דורשת מסעדות, לא מבקשת טיולים. רק זכות בסיסית לא להיות מודחת מהבית שלי. אבל אפילו זה יותר מדי בשבילו.
הדעה של אמא שלו
לאחרונה, גם אימו של נעם שמעה על המצב ושאלה:
למה את הולכת? זו גם הדירה שלך, תישארי. תכירי את החברים שלו.
הסברתי:
זה ערב של גברים, יהיה לי לא נעים.
היא נדה בראשה:
את בת הזוג שלו, את חלק מהחיים שלו. אם הוא מחביא אותך מהחברים, זה די מוזר.
היא צודקת. אנחנו כבר שנתיים ביחד. אני בקושי מכירה את החברים שלו רק לרגע כשאני בורחת מהדירה.
אבל האמת? אני פוחדת. פוחדת מאנשים חדשים, קצת מתביישת, קל לי יותר לברוח. שבטעות לא יגידו: “למה היא הולכת? הוא זרק אותה?”.
מה גיליתי: לא חברים אמתיים?
מסתבר שעוד משהו קורה כשנעם לא יכול לבוא למפגש (בגלל עבודה או מחלה), הם בלעדיו. הוא אף לא מוזמן. שאלתי:
למה לא הזמינו אותך?
פשוט לא יצא.
ראיתי שגם לא הזמינו אותו לחתונות. שלושה מהחבר’ה כבר התחתנו, הוא לא הוזמן.
יש סיבה לזה?
אולי אין תקציב
אולי הם לא כאלה חברים כמו שהוא חושב? הוא מזמין אותם, מוציא אותי מהביית והם בכלל לא בעניין שלו.
למה אני לא מבקשת?
כל השבוע חשבתי: למה אף פעם לא ביקשתי חופשה, מסעדה? למה אני מסכימה לעזוב כל חודש?
זו רק חרדה. פחד שברגע שאבקש משהו נעם יעזוב אותי.
הוא כל הזמן מחמיא לי על כך שאני “לא תובענית”. ואני מפחדת לשנות את התמונה הזאת. מפחדת להפוך ל”מכשפה” אצלו.
אז אני עוזבת. כדי שיהיה לו נעים. כדי שלא יאבד אותי.
אבל ככל שאני חושבת על זה, אני מבינה: ככה אני מאבדת את עצמי.
איפה אני עכשיו: בחירה
מחר שבת שוב ערב “בלי נשים”. נעם כבר רומז:
תיסעי שוב להורים?
אני שותקת. מתלבטת ללכת או להישאר?
אם אלך שוב אותו הסיפור. שוב אוותר, שוב אחזק מסר שאני לא חשובה.
אם אשאר יהיה לנו ריב. הוא יגיד שאני “מקלקלת לו את הערב, הפכתי תובענית.”
ואני לא יודעת מה גרוע יותר, לעזוב את הבית או להרגיש אשמה על שאת נשארת.
אבל דבר אחד אני כבר יודעת. ככה, זה לא יוכל להמשיך.
נשים, גם אתכן ביקשו לעזוב את הבית כשהחבר’ה מגיעים? איך הגבתן?
גברים, למה יש צורך בערבים כאלה ומבקשים מבנות הזוג שלכם לצאת מהדירה המשותפת?
נשים, חוויתן מערכות יחסים בהן החמיאו לכן על כך שאתן “לא דורשות”? לאן זה הוביל?
גברים, החברים שלא מזמינים אתכם לחתונות, ואתם כן מכניסים אותם הביתה זה באמת נקרא “חברות”?
