יומן אישי //
אני בן שלושים וארבע. לפני שנתיים התחתנתי עם מיכל היא בת ארבעים ואחת, גרושה עם ילדה בת שמונה, שמה יעלי. בערב שסיפרתי לאבא שלי על החתונה, הוא הזמין אותי למטבח. הוא היה ישיר מאוד:
יואב, תחשוב שוב. להיכנס לזוגיות עם אישה שיש לה כבר ילדה, זה לא בדיוק רק להתחיל משפחה חדשה. אתה מצטרף לסיפור שמישהו אחר כתב ואין לדעת אם בכלל שמחים לראות אותך שם.
רק חייכתי בקצרנות:
אבא, תשחרר. אנחנו אוהבים אחד את השנייה, עם יעלי אני אסתדר. אני יודע שזה אתגר, אבל הכול יהיה בסדר.
אבא רק נאנח:
אתה תעשה מה שאתה מבין, יואב. אל תגיד אחר כך שלא הזהרתי.
לא הקשבתי באמת. הייתי משוכנע שזה אמיתי, שמיכל ואני נבנה בית משלנו, ושהבת שלה תתקרב אליי, שאולי זה לא יהיה מושלם אבל זה יהיה שלנו, חם, אמיתי.
טעיתי, ואני חושב על זה הרבה היום.
החודש הראשון כשעוד יש אשליות
התחתנו ביוני. עברתי אל מיכל דירה רגילה ברחוב צדדי בצפון תל אביב, קומה שנייה, רק שני חדרים. לא מפואר, אבל יש תחושה של בית. יעלי גרה איתנו. אבא שלה משלם מזונות ולוקח אותה אליו פעם בחודש לסוף שבוע.
ניסיתי מההתחלה למצוא שפה עם יעלי. הצעתי לשחק איתה מונופול, להוציא אותה לקניון או לפארק, עזרתי לה בכמה שיעורים. לפעמים היא הסכימה, אבל כמעט תמיד ענתה בקצרה, במבטים זהירים כל הזמן היה מרחק.
מיכל הרגיעה אותי:
תן לה זמן, יואב. בסוף תראה, היא תתרגל אליך.
חיכיתי, אבל כל שבוע שעבר המתח בבית רק גדל. אם בישלתי, יעלי תמיד אמרה: “אני לא אוהבת את זה”. אם שמתי טלוויזיה “אפשר לכבות? זה מפריע לי”. אם חיבקתי את מיכל במטבח “אמא, בואי”.
ותמיד מיכל הגנה עליה:
יואב, אל תיעלב, זו ילדה!
אז לא נעלבתי, אבל ההרגשה שאני רק אורח ולא שותף הלכה והתחזקה.
ואז הכסף נכנס לתמונה
אחרי שלושה חודשים התחילו ענייני הכסף. מיכל עבדה במרפאת שיניים כמנהלת קבלה, השתכרה בערך חמשת אלפים ש”ח. אני עבדתי כטכנאי בחברת אלקטרוניקה, הבאתי משכורת יפה בערך חמש עשרה אלף ש”ח. והיה עוד מזונות מגרוש שלה.
אבל ההוצאות רק עלו. פתאום יעלי הייתה צריכה תלבושת אחידה, אחר כך חוג בלט, אחר כך מורה פרטי לאנגלית, ואז סמארטפון חדש.
מיכל אמרה הכל בטון עדין, כאילו בשיחה אגבית:
יואב, אתה יודע, לילדה באמת חשוב כל זה. תסכים לעזור?
ברור שעזרתי. חצי מהמשכורת שלי הלכה על יעלי, מה שנשאר אוכל, ארנונה, תחזוקה. בסוף החודש כמעט לא נשאר לי כלום.
פעם העזתי ואמרתי למיכל בזהירות:
אולי נחלק תשלומים? בכל זאת, גם את יכולה להשתתף יותר.
היא התכווצה:
יואב, המשכורת שלי לא גבוהה. שמונה שנים גידלתי את יעלי לבד. ידעת למה אתה נכנס, לא?
ידעתי, פשוט לא חשבתי שיוּצַא שאהיה היחיד שמחזיק הכול.
ואפשר לחשוב מי צריך? אבא שלה? הוא משלם מזונות וזהו. עכשיו אתה איתי, זו האחריות שלך.
המילה “אחריות” הפילה לי אסימון חזק. הבנתי שאני לא בשביל אהבה, אלא בשביל למלא תפקיד. אני כרית ביטחון כלכלית. זה כל הסיפור.
האקס צץ והוכיח מי מחזיק באמת את הבית
אחרי חצי שנה לערך, פתאום צץ הגרוש של מיכל. דני, בן ארבעים וחמש איש עסקים, מרצדס, כריזמה של בוס. הוא הביא ליעלי אופניים חדשים, בובה מהודרת.
יעלי קפצה עליו מהתרגשות, חיבקה אותו, והעיניים של מיכל נצצו מרוב רוך כמעט. אני עמדתי בצד. לא חלק מהמשפחה, רק סטטיסט עם רגליים.
דני טפח על כתפי ושאל:
נו, יואב, אתה מחזיק מעמד? כל הכבוד שלקחת אחריות.
הנהנתי, לא ידעתי מה להגיד.
תשמור עליהן, אמר. אין לי הרבה זמן, אתה יודע, אבל אתה נראה לי בסדר.
בלילה מיכל הייתה מבסוטית. ואני הסתגרתי במטבח, שואל את עצמי מה אני עושה פה בעצם.
שאלתי אותה פעם ישירות:
מיכל, למה דני מושך את הזמן עם המזונות? כבר פעמיים לא העביר.
היא הנידה בכתפיים:
יש לו בעיות בעסק. הוא ישלים את זה בהמשך.
אבל לאופניים ובובה כן היה תקציב?
היא הביטה בי בקרירות:
יואב, אל תתחיל. זו הבת שלו, יש לו זכות לקנות לה מה שירצה.
ומה עם זכות לשלם מזונות?
זה נגמר בריב קשה. יעלי בכתה. כמובן, אני הייתי שוב האשם “אתה פוגע בילדה”.
המשבר הגיע בליל הסדר אצל אמא של מיכל
באביב הגענו לחג אצל חמותי. אחרי כמה כוסות יין היא לחשה לי:
יואב, גבר אמיתי יודע לפרנס. מיכל זקוקה לך. יעלי בכלל צריכה אבא. לקחת אחריות? עכשיו תישא אותה עד הסוף.
לא התאפקתי, אמרתי מול כולם, בקול:
אני לא חייב לאף אחד! ליעלי יש אבא, דני. שייקח אחריות זה לא שלי!
היה שקט כבד. מיכל הייתה חיוורת. יעלי בכתה. חמותי לחשה:
חשבנו שאתה תשתלב, טעינו.
מיכל קמה, לקחה את יעלי, ויצאה מהבית. אחרי שבוע הגיעו המסמכים: תביעת גירושים ופיצויי רכב שמצאנו יחד, וגם דרישה למזונות כאילו הייתי אב חורג בפועל.
עורך הדין שלה הסביר לי:
יואב, אם בית המשפט יחליט שנשאת בעלויות, יתכן שישלח אותך לשלם מזונות גם בעתיד.
נשארתי לבדי, מוכר את האוטו שלנו רק כדי לסגור את ההסכמות ולא להיכנס להליכים. אולי אצטרך לשלם גם בעתיד.
האם אני מצטער? יותר מכול מצטער שלא הקשבתי לאבא שלי. נכנסתי “להציל” משפחה לא שלי, וטבעתי במקום לבנות את שלי.
לא כל אישה גרושה בעיה. אבל אם מבקשים שתהיה כספומט ומישהו קטן רואה בך אויב ברח מיד. אל תאמין שזה ישתנה עם הזמן.
האשליה עלתה לי בשנתיים מהחיים וחצי מהרכוש שלי.
הלוואי והייתי מבין בזמן: גבר שמתחתן עם גרושה פלוס ילד זו בחירה, לא חובה לקיים הכל כמו האבא הביולוגי.
האם צדקתי כשפרשתי כשהכריחו אותי? האם לאשה מותר לצפות לעזרה כזו? האם על גבר לשאת כל עול רק כי בחר לאהוב?
אני עדיין לא יודע. אולי החיים עצמם יום אחד יענו לי.
