תפרתי שמלה מהחולצות של אבא שלי לערב הסיום, כדי לחלוק לו כבוד החברים שלי צחקו עד שהמנהל לקח את המיקרופון ודממה השתררה באולם
אבי עבד כשרת בבית הספר שלי, וזה הפך אותי מטרה לבדיחות וכינויים כל השנים. כשהוא נפטר ממש לפני ערב הסיום שלי, החלטתי שאתפור את שמלת הערב שלי מהחולצות שלו כדי שאוכל לקחת אותו איתי. כשהגעתי, כולם פרצו בצחוק, אבל ברגע שהמנהל דיבר הצחוק נגמר.
תמיד היינו רק שנינו אבא ואני.
אמא שלי נפטרה בלידה, כך שאבא, דוד, עשה הכל. הוא הכין לי סנדוויץ’ כל בוקר לפני שיצא למשמרת, בכל שבת הכין לי פנקייקים, ובכיתה ב’ למד בעצמו לקלוע לי צמות בעזרת סרטוני יוטיוב.
אמא שלי הלכה לעולמה כשנולדתי, ולכן אבא שלי, דוד, טיפל בהכל.
הוא היה השרת של בית הספר שבו למדתי, מה שאומר שכל חיי שמעתי הערות כמו: “זו הבת של השרת, אבא שלה מנקה לנו את השירותים”.
מעולם לא בכיתי בפניהם. כשהייתי חוזר הביתה, מוציא הכל.
אבא ידע. תמיד היה מניח לי צלחת ושואל: “אתה יודע מה אני חושב על אנשים שמגדילים את עצמם רק על ידי זה שהם מקטינים אחרים?”
“לא,” אמרתי, עיניי מבריקות.
“לא הרבה, בן שלי לא הרבה.”
וזה תמיד איכשהו עוזר לי.
אבא אמר לי שפועלו בידיים זה כבוד, ואני האמנתי לו. אי שם בתיכון, הבטחתי ביני לביני אעשה משהו שיגרום לו להיות כל כך גאה, שישכח את כל הצחוק והרשעות.
בשנה שעברה אבא קיבל אבחנה של סרטן. המשיך לעבוד עד כמה שיכל, הרבה מעבר למה שהרופאים המליצו.
לפעמים הייתי מוצא אותו יושב ליד ארון הברזל במחסן, מותש לגמרי.
הוא היה מתמתח כשהבחין בי, צוחק: “אל תסתכל עליי ככה, ילד, הכל טוב”.
אבל שנינו ידענו שזה לא נכון.
אחת השיחות האחרונות שלנו, אחרי יום עבודה ארוך, הייתה: “אני רק צריך להחזיק עד סיום. לראות אותך עומד בפתח וחושב שהעולם שייך לך, נסיך שלי”.
“הרבה יותר מזה תראה, אבא,” חייכתי.
כמה חודשים לפני הערב הגדול, הוא הפסיד במאבק. לא הספקתי להיפרד. הבשורה מצאה אותי במסדרון בית הספר, תיק על הראש, מרגיש איך הלינוליאום מתחת לרגליים דומה כל כך לזה שאבא היה מקרצף פעם.
שבוע אחרי ההלוויה עברתי לדירה של דודה שלי, מיכל. הריח שם היה של עץ ארז ומרכך כביסה, שום קשר לבית שלנו.
סיום הלימודים התקרב במהירות. הבנות דיברו על שמלות כאילו מדובר בזהב של ירושלים, המחירים יותר ממשכורת חודשית של אבא. אני הרגשתי מכל זה מנותק, ערב הסיום היה אמור להיות רגע שלנו: אני יוצא מהדלת, אבא מצלם בלי סוף.
בלעדיו? לא הבנתי מה המשמעות בכלל.
ערב אחד ישבתי עם קופסה מהמעט שהגיע מהבית חולים: הארנק שלו, שעון עם הזכוכית הסדוקה, ובתחתית חולצות העבודה שלו, מקופלות כפי שתמיד סדר אותן.
כחול, אפור, וירוק דהוי שזכרתי מילדותי. היו לו רק חולצות כאלו, איש פשוט שיודע מה הוא צריך.
החזקתי חולצה אחת, ואז זה הכה בי אם אבא לא יוכל להיות איתי בערב הסיום, אני אביא אותו בצורה שאוכל.
דודה מיכל, לשמחתי, לא חשבה שאני השתגעתי.
“אני בקושי יודע להחזיק מחט,” אמרתי לה.
“אל תדאג, אלמד אותך,” היא חייכה.
אותו סוף שבוע, פרשנו את כל החולצות על שולחן המטבח, ערכת התפירה של סבתא באמצע והתחלנו. לקח יותר זמן משתכננתי, פעמיים חתכתי לא נכון, בלילה אחד הייתי צריך לפרום חצי שמלה ולהתחיל מהתחלה. דודה מיכל אף פעם לא מיואשת ולא מרימה ידיים, הנחתה אותי בעדינות, כשצריך האטתי את הקצב.
אחרי שעות רבות ולפעמים דמעות חרישיות, ולפעמים שיחות אל החלל עם אבא תפירה אחרי תפירה, כל חלק מהבד נשא זיכרון. מהחולצה שלבש ביום הראשון שלי לתיכון, ועד הירוק הדהוי מאותו יום בו רץ אחרי האופניים שלי. האפור מהחיבוק בסוף יום גרוע.
השמלה הייתה קטלוג של הזיכרונות שלנו. כל תפר.
יום לפני הסיום השמלה הייתה מוכנה.
עמדתי מולה, מול המראה במסדרון של דודה שלי. זו לא הייתה שמלה של מעצב. אבל היא נוצרה מכל הצבעים שאבא שלי לבש מעולם. היא ישבה בול עליי, ולרגע הרגשתי שהוא ממש כאן.
דודה נכנסה לחדר. היא פשוט עמדה, משתנקת בדמעות.
“איתמר, אח שלי היה משתגע לראות אותך ככה, בצורה הכי טובה,” אמרה.
יישרתי את הבד על החזה. בפעם הראשונה מאז ההודעה מהבית חולים, הרגשתי שלם. כאילו אבא פשוט ארוז סביבי, כמו שתמיד עטף אותי בכל רגע קטן.
***
הגיעה השעה המיוחלת ערב הסיום.
האולם היה מלא אורות עמומים, מוזיקה רועשת, התרגשות גדולת מימדים, כולם בחליפות, שמלות מפוארות.
נכנסתי, וגל של לחשושים התחיל עוד לפני שעברתי עשרה צעדים.
מישהי העירה בקול, שהדהד: “היא לובשת שמלה מחולצות של השרת שלנו?!”
בחור לידה צחק “כנראה כשאין כסף לשמלה אמיתית לובשים סמרטוטים!”
גלי צחוק התפשטו, התלמידים התרחקו ממני, יוצרים את אותה טבעת רעה סביבי.
הפנים שלי בערו. אמרתי בקול: “תפרתי את השמלה הזו מחולצותיו של אבא שלי שנפטר. זו הדרך שלי לכבד אותו. אולי כדאי שתחשוב פעמיים לפני שאתה צוחק ממשהו שאתה לא מבין”.
לשנייה הכול השתתק.
עוד מישהי גלגלה עיניים: “אז מה, חיים ממשיכים. לא חייבים לספר סיפורים עצובים!”
הייתי בן 18, אבל הרגשתי שוב ילד בן 11, שומע: “הבן של השרת אבא שלו מנקה את השירותים!” כל מה שרציתי זה להיטמע בקיר.
הלכתי לפינה ריקה, התיישבתי, יושב בשקט, נושם עמוק, לא יאפשר להם לראות אותי נשבר.
עוד הערה צורבת נשמעה מישהי קראה שהשמלה “מגעילה”.
הרגשתי עוקץ בלב, העיניים דומעות בלי שליטה.
המוזיקה פתאום נדמה. הדיג׳יי נראה מבולבל.
המנהל, מר ברקוביץ’, עלה לבמה, המיקרופון בידו.
“לפני שנמשיך, אני רוצה לומר משהו,” הכריז.
כולם הרימו עיניים. גם מי שצחק השתתק מיד.
הוא הביט בי ואז בקהל.
“אני רוצה לדבר על השמלה הזו,” פתח. “11 שנים אבא של איתמר, דוד, עבד כאן לילות כימים. הוא תיקן ארוניות כדי שלא יתפזרו חפצים, תפר ילקוטים בלי שנדע ממי, דאג שמדי הספורט יהיו נקיים לשחקנים גם אם לא היה להם כסף לניקוי. רבות ורבים קיבלו עזרה ממנו ולא תמיד ידעו.”
האולם היה דומם.
“הלילה איתמר מכבד את אביו. השמלה הזו לא משחבות זו שמלה שתפורה מחולצות של אדם שדאג לבית הספר הזה ולכל אחד בו.”
ואז פנה לקהל: “אם דוד, אי פעם עזר לך, תיקן משהו, עשה למענך תקום”.
ראשונה קמה מורה ליד הדלת. אחריה, בחור מהנבחרת. אחריהם עוד תלמידה, ואז עוד, ועוד.
תוך רגע מחצית מהקהל עמדו.
עמדתי שם, על רחבת הריקודים, מביט במעגל האנשים תלמידים, מורים, אב בית, כולם לכל אלה אבא שלי עזר.
לא יכולתי יותר להחזיק את הדמעות.
התחילו מחיאות כפיים. הפעם לא התביישתי.
שניים באו אליי והתנצלו. אחרים חלפו, מביטים בקרקע.
והיו כאלו ששמרו על הראש למעלה, מתוך גאווה עיוורת נתתי להם לעבור, זה כבר לא עול שלי.
בסיום, המנהל העביר לי את המיקרופון. אמרתי רק: “הבטחתי שאבא שלי יתגאה בי. אני מקווה שעשיתי את זה. כל דבר טוב שעשיתי רק בזכותו”.
זה הספיק.
המוזיקה חזרה. דודה מיכל, שחיכתה בכניסה, חיבקה אותי.
“אני כל כך גאה בך, איתמר,” לחשה.
בצאתנו, הלכנו לבית העלמין. הדשא היה רטוב, השמש נטתה לשקוע.
כרעתי ושמתי שתי ידיים על האבן הקרה, מרגיש אותו מעבר לשנים.
“עשיתי את זה, אבא. דאגתי שתהיה איתי כל היום.”
נשארנו עד שהחשיך באמת.
אבא לא הספיק לראות אותי נכנס לאולם הריקודים בערב הסיום.
אבל בכל זאת, דאגתי שהוא יהיה לבוש בהתאם.
והיום אני יודע כבוד ורגש של אמת תמיד ינצחו כל לגלוג. היום שלמדתי איך עומדים זקופים מול העולם.
