אל תעזי לשיר.
את לא מחייכת כמו שצריך.
עופרי לא הבינה מיד שהוא מתכוון אליה. היא מביטה בידיה, מונחות על ברכיה, על שמלת המשי הכחולה-כהה, שמעולם לא הייתה בוחרת בעצמה. הדוק מדי בכתפיים. נוצץ מדי. זר לגמרי.
עופרי. אמרתי שאת מחייכת לא נכון. זה לחוץ מדי, רואים עלייך.
דורון אומר בשקט, מבלי להפנות את ראשו אליה. עיניו בסלון המסעדה, שם האורחים של אירוע 20 שנה לחברה שלו מתחילים להתיישב. חגיגה גדולה, ערב חשוב. התפקיד שלה בערב הזה הובהר מבעוד מועד, ממש כמו סעיף בחוזה: לשבת לידו, להיראות מכבדת, לא לדבר יותר מדי, לא לשתות יותר מגביע אחד, לא לפתח שיחות עם שותפים בלי אישורו.
סליחה, היא לוחשת.
אל תגידי סליחה, תקני את זה.
המסעדה כזו שבה הכסף מורגש פיזית. לא צורח, מורגש. במגע של המפות הכבדות, בתאורה הרכה של הנברשות, בדרך שבה המלצרים חולפים חרישית, כאילו מרחפים. עופרי היתה שם כבר לא מעט פעמים, ותמיד חשה זרה. לא כאשת איש של איש עסקים מצליח אלא פשוט כאדם. כאישה עם שם וסיפור, ודברים שפעם בערו בה מבפנים.
היא חוגגת השנה חמישים ושש. עשרים ושמונה מהם נשואה לדורון אזולאי. הם הכירו כשסיימה את האקדמיה למוזיקה בתל אביב. היא הייתה מלאת תשוקה, קול גדול, רומנטית מאוהבת ברחמנינוב ובצ’ייקובסקי. הוא אז יזם צעיר, נוסך ביטחון בכולם, מאמין שהעולם כולו ניתן לרכישה ולעיצוב. הוא הביט בה כאילו היא כל עולמו. אחר כך התברר שהוא רק רצה לעצב אותה מחדש.
דורון, אפשר שאלך לליאת? היא יושבת שם לבד.
ליאת תסתדר. אין לך מה לחפש ליד שולחן שלה.
מכירה אותה כבר עשרים שנה.
עופרי. קולו נטול כעס, סבלני, כמו אל ילד. זה ערב חשוב. רק תשבי, תחייכי.
היא מחייכת. לפי ההוראות.
הסלון הולך ומתמלא אנשים שותפים, לקוחות, בכירים, נשות בכירים. כולם מהודרים, כולם פטפטנים במידה הנכונה, כולם מדברים על מה שמדברים באירועים כאלה. עופרי מקשיבה לשברי שיחות וחושבת מתי בפעם האחרונה דיברה על משהו שקרוב ללב שלה. על מוזיקה. על מבנה של פוגה. על למה הקונצ’רטו השני של רחמנינוב עדיין מרעיד אותה, אפילו מהמכשיר ברכב.
רדיו נדלק אצלם בבית רק אם הוא לא שם. דורון מתעב קלאסית. “זה מוציא אותי מדעתי,” אומר.
מהשולחן לידם פורצת פתאום צחוק של אישה בשמלה אדומה. צחוק אמיתי, צרוד, חי. עופרי מוצאת את עצמה מקנאה לא בשמלה, לא ביופי שלה. בקנאה על הזכות לצחוק חופשי, בלי לשאול מאף אחד רשות.
הערב ממשיך לחיים, מחיאות כפיים, נאומים על שני עשורים של הצלחה, על עתיד גדול. דורון נואם קצר, חד, כל הקהל מריע. יש לו את זה, אין ספק. עופרי מוחאת כפיים עם כולם, ותוהה מתי בפעם האחרונה היא עצמה החזיקה קהל, עמדה ושרה מול אנשים והם הפסיקו לנשום.
בפעם האחרונה הופיעה בציבור לפני 24 שנה. בערב באקדמיה, שדורון הביא אותה אליו ואסף אותה מוקדם כשקרא לו טלפון מהעבודה.
המנחה מכריז על “פינת כישרונות” עם תום הקינוח, כשהאורחים כבר רפויים יותר. כל אחד שמבקש יכול לעלות לבמה קטנה בפינה ולהראות משהו קטע הומור, קסם, שיר. דורון מסנן, “איזה טעם רע”.
עופרי שותקת. היא בוחנת את הבמה. עומד שם מיקרופון, פסנתרן צעיר מלווה, שניגן לכל אורך הערב מוזיקת רקע. שמה אליו לב מתחילת הערב: אצבעות ארוכות, הראש מקפץ קלות בקצב גם בנגינה שקטה.
שניים ראשונים מופיעים. בדיחה, מפוחית. הקהל מוכר כפיים בסדר. המנחה שב ומזמין.
משהו בה נפרץ מבפנים. לא בסערה, יותר בשקט כמו דלת ישנה שנפתחת בלחיצה עדינה. היא מניחה מפית, קמה.
לאן את? דורון לוחש.
לשירותים.
אבל היא לא הולכת לשירותים. עופרי פונה למנחה, לוחשת לו משהו. הוא מרים גבה, מהנהן. אחר כך היא ניגשת לפסנתרן, נוטה לעברו הם מדברים בשקט. גם הוא מהנהן עיניו נפערות בסקרנות.
המנחה מזמין אותה. דורון כנראה לא מבין בתחילה. אחר כך קולט. עופרי מבחינה בזווית העין במבט שלו. היא לא מסתכלת לשם, אלא אל המיקרופון.
שלושה מדרגות לבמה. היא עולה, נעצרת מול האולם המלא זרים. חלקם בקושי מקשיב, חלק מסתכל באדיבות “בואו נראה כבר מי הבאה”.
עופרי מסמנת לפסנתרן.
הוא מתחיל לנגן זה איננו שיר מוכר, איננו פופ. זה רחמנינוב. ווקאליז. אחת היצירות הקשות והיפות ברפרטואר הקלאסי, אותה שרה פעם בבחינת הגמר שלה.
היא פוצחת בשירה. באותן שניות ראשונות מתקשה להאמין לעצמה שהקול לא נעלם כל השנים, לא התייבש. הוא כאן. אחר, כהה, ואולי עמוק יותר אבל חי. אמיתי.
באמצע המשפט השלישי השולחנות שוקטים בבת אחת. אנשים דוממים, עוצרים, פונים לבמה. עופרי לא שמה לב. היא שרה מתמקדת בנשימה, במתח המשפט, לא חושבת על דורון, לא על מה שיבוא.
זה כבר לא משנה.
בסיום השיר, דממה לוחצת. ואז הסלון עומד על הרגליים. לא כולם, אבל מספיק. מחיאות הכפיים אמיתיות, לא מתוך נימוס. האישה באדום צועקת “בראבו”. הפסנתרן מביט בה כאילו ראה משהו נדיר.
עופרי יורדת. רגליים כבדות. הלב פועם, אך שקט. בדרך אל השולחן, כבר רואה את פניו של דורון.
הוא לא מוחא כפיים.
תשבי, הוא לוחש.
היא מתיישבת.
את מבינה מה עשית עכשיו?
שרתי.
אל תתחכמי. את הצגת את עצמך לראווה באירוע שלי. בלי רשות. את מבינה איך זה נראה?
איך?
כאילו לאשתו של דורון אזולאי חסר תשומת לב. כאילו לא הספיק לה. מניח את הכוס, מחזיר אותה באיטיות. נוסעים הביתה, עוד עשר דקות.
דורון, הערב רק
עוד עשר דקות.
בינתיים הספיקה לגשת אליה שלושה. האישה באדום ליאת לוחצת את ידה, מחייכת: “את מדהימה, מאיפה את?” גבר מבוגר, זקן מלומד, נעמד ואומר “זה היה נפלא. מי היה המורה שלך?” ליאת, החברה הוותיקה, מסתערת ומחבקת אותה, ריח בושם וטעם של בית עופרי כמעט לוקחת נשימה עמוקה שלא תהפוך לבכי.
איפה היית כל השנים, עופרי? את שרה כמו
ליאת, אנחנו צריכים לזוז, דורון מופיע פתאום, לוקח אותה בזרוע. עיניו רכות, אצבעות לוחצות דרך האריג. סליחה, לעופרי כואב הראש. אנחנו הולכים.
בדרך הביתה שקט. דורון לא מדבר, וזה חמור מכל מילים. עופרי בוהה בחלון, באורות הלילה של תל אביב, בשלטים בחנויות. בתוכה משתלט פתאום שקט לא שמחה, לא פחד, משהו אחר. כאילו נזכרה איך קוראים לה.
בבית, מוריד את הז’קט, תולה ומסתובב אליה.
כך לא ממשיכים. אומר. משתעממת? רוצה משהו בשביל עצמך? אבל יש גבולות. יש כללי התנהגות נאותה. היום הבאת לי מבוכה מול אנשים שמהם פרנסתי.
שרתי. אנשים מחאו כפיים.
עשית מעצמך מופע בקוקטייל-פארטי. הבנת הבדל?
לא, עונה, מתפלאת על כמה רגועה היא נשמעת. תסביר.
המבט שלו ארוך.
יש לך הכל. בית, מעמד, כבוד. לא ברור לי מה חסר לך. וגם, אם להיות כן, לא אטרח להבין.
אגיד לך מה חסר. חסרה לי אני.
מה זה אומר?
תדע, דורון.
היא קמה, נכנסת לחדר השינה. שוכבת לבושה, צופה בתקרה חלקה, לבנה, כמו כל החיים מבחוץ. שומעת אותו מסתובב, פותח וסוגר ארונות. אחר כך דממה.
בלילה לא נרדמת. משחזרת בראש איך לפני חמש עשרה שנה הסכימה לעזוב את עבודתה כמורה לפיתוח קול. “לא מתאים לאישה של בכיר,” אמר. “שכר מגוחך, אין צורך לעבוד.” הסכימה, חשבה שתמצא משהו אחר. אבל המשהו האחר תמיד נבלם, כי דורון תמיד מצא למה זה לא ראוי, לא נוח, לא מתאים.
הוא מעולם לא צעק, לא הרים יד. הוא פשוט הסביר, בשלווה, מה נכון ומה לא. עשרים ושמונה שנה למדה להקשיב, עד שאיבדה לגמרי את קולה. אפילו במחשבות.
עד לאותו ערב.
בבוקר, כשהוא במקלחת, עופרי לוקחת תיקה הישן מהארון העליון. מפנה לשם מסמכים תעודת זהות, דיפלומת האקדמיה שמצאה במגרה, כמה תמונות, טלפון. מעט מזומן שחסכה שלוש שנים, מבלי לדעת לשם מה, ועכשיו היא יודעת.
מתלבשת. ג’ינס, סווטשרט, ז’קט. כשהוא יוצא, היא עומדת בפתח.
לאן?
אני עוזבת.
הפאוזה מתארכת.
אל תגידי שטויות.
לא שטויות. אני עוזבת.
עופרי, הוא מייבש ידיו, מתבונן בה כאילו מתעייף מההיסטריה שלה. עכשיו את על סף קריסה. תשכבי, תירגעי, נדבר בערב.
כבר דיברנו.
אין לך כסף. אין עבודה. לאן תלכי?
אמצא.
מצחיקה את, עופרי, חמישים וחמש לאן כבר
היא פותחת את הדלת, יוצאת. מאחור, קולו, אבל המילים נעלמות מאחוריה. המעלית יורדת. עופרי מביטה בהשתקפותה בדלת המתכת, מקומטת, מטושטשת, כמעט מחייכת.
הולכת רגלית. פשוט הולכת, נושמת. הסתיו בתל אביב יבש וקריר, ריח עלים וקפה ממאפייה סמוכה. מתיישבת שם, קונה קפה, פותחת טלפון. מתקשרת לאדם היחיד שאפשר.
ליאת, אני צריכה עזרה.
וואו, עופרי, מה קרה?
עזבתי את דורון.
שקט.
איפה את?
ליאת גרה לבד בדירת שלושה חדרים בפתח תקווה. הילדים עזבו ממזמן, בעלה נפטר. היא פותחת, רואה את עופרי עם תיק באמצע הסלון, לא שואלת כלום רק מזמינה:
כנסי, הקומקום כבר רותח.
יושבות במטבח שעה ארוכה. עופרי מדברת, ליאת קשובה, לא קוטעת, לא מגלגלת עיניים. לפעמים מוזגת עוד תה. בסוף ליאת אומרת:
עזבת. זה העיקר. את השאר פותרים.
הוא יחסום את החשבונות. אולי כבר חסם.
חסם?
כן. הוא איים כשהתווכחנו בשנה שעברה אמר, תעזבי, תראי.
שיראה אותנו, ליאת חמוצה קמעה.
הטלפון של עופרי לא שותק. בהתחלה דורון עצמו, אחר כך המזכירה, ואז אמא של עופרי כבר מעודכנת. בוכה בטלפון: “דורון סיפר לי, עופרי איבדה עשתונות, חייבים לעזור לה.”
אמא, אין לי התמוטטות.
עופרי, הוא מודאג. הוא אומר שהתנהגת מוזר, את צריכה רופא
אמא, שרתי. יצאתי לבמה ושרתי. זה הכל.
הוא אומר שזה היה לא במקום, ביישת אותו
אמא. אני אצל ליאת, בסדר. נדבר מחר.
החשבונות באמת חסומים. ניסתה למשוך מזומן הכרטיס נפסל. הכסף במעטפה אוזל, ליאת מסרבת לקבל שכר דירה אבל אי אפשר כך לאורך זמן.
כעבור שלושה ימים, דורון שולח לה את חפציה. לא בעצמו שני זרים מורידים שקיות. עופרי פותחת שמלות קיץ באוקטובר, נעלי עקב, קישוטים. אף בגד חורף, אף ספר נחוץ. גם זו הצהרה.
יום אחרי אמה מתקשרת: דורון ביקר אותה, שתה תה, הסביר שהיא רגישה, היה קשה לה, הוא עשה הכל והיא לא העריכה. שצריכה טיפול, כנראה.
עופרי, אולי תחזרי, תדברו
אמא, הוא חוסם לי כסף ומפיץ עלי שמועות שאני לא שפויה. את מבינה?
הוא גבר, עופרי. כאלה הם כשהם פגועים.
עופרי מניחה את הטלפון, מביטה החוצה. שולפת מהתיק את הדיפלומה, מניחה על השולחן. כריכת קטיפה כחולה, אותיות מוזהבות. עופרי בת יעקב מזרחי. בוגרת המסלול. כבר 15 שנה לא נגעה בה.
למחרת, מתקשרת לאקדמיה. שואלת על אריה לביא, מורה הוותיק שלה. חששה שכבר אינו בין החיים אבל חי. עוד מלמד, בן למעלה משבעים. נותנים לה טלפון.
אריה לביא? זו עופרי מזרחי, זוכר אותי?
שתיקה קצרה.
מזרחי? משנת רביעית?
כן.
בטח. לאן נעלמת, עופרי? שנים לא שמענו.
נעלמתי. אמת. אריה, אני צריכה עזרה.
הם נפגשים יומיים אחרי, בכיתה קטנה קומה שלישית. לביא נראה בדיוק כפי שזכרה קטן, פיקח, ידיים צמודות לברכיים. מביט בה היטב:
התבגרת.
גם אתה.
כך זה. חצי חיוך. תשירי.
עכשיו?
למה לחכות?
היא שרה. בהתחלה בהיסוס הריאות לא עוזרות, קול רועד. לביא מקשיב, לא קוטע. כשהיא מסיימת, שותק רגע.
יש קול, אומר. טכניקה נפלה, נשימה דרושה עבודה. אבל קול יש. זה העיקר, עופרי. הכל רק תרגול.
כמה זמן?
תלוי בך. ברצינות, חודשיים-שלושה ואת שומעת שינוי אמיתי. עוצר. למה הפסקת?
התחתנתי.
ובעלך אסר עליך לשיר?
לא אסר. פשוט ככה זה יצא. לאט לאט.
מבט נוסף.
“לאט לאט” מבין. טוב, מזרחי. מתחילים שוב.
כל יום הם מתרגלים. עופרי באקדמיה מתשע בבוקר, משקיעה עד הצהריים. הקול חוזר לאט לפעמים קל, לפעמים כלום, כמו להתחיל מאפס. לביא קשוח, לא נותן הנחות “קול לא שייך לגיל. יש טכניקה ויש רצון. כל השאר תירוצים.”
ליאת מצאה לה עבודה זמנית: הנחיית חוג שירה לקשישים במתנ”ס. שכר צנוע אבל משלה. עופרי מנחה שלוש פעמים בשבוע, ונהנית. הנשים שרות להרפיה, לשמחה. רק כך, בשביל הנפש.
דורון, בינתיים, לא עוצר. דרך מכרים נפוצים שמועות: שהיא עזבה למען איזה מורה, שהיא לא מאוזנת, שהוא סבל שנים ולבסוף שחרר. גרסאות משתנות לפי הקהל, עקרונית אותה כוונה: היא משוגעת, הוא הקרבן. חלק מהחברה מאמינים, חלק מעלימים עין. אמא מתקשרת נדירה, מדברת בזהירות.
את חושבת הלאה? דיור?
כן, אמא.
אומר שסגור לדבר בשלווה אם תחזרי.
לא אשוב.
עופרי, חייבים להתפשר! גירושים, רכוש
חסם לי גישה לכסף, מפיץ שאני לא בהכרה. אין להתקשר עם אחד כזה מסיימים קשר. סופית.
אמא גונחת, מחליפה נושא. עופרי לא כועסת. אמא היא דור אחר, ערכים אחרים של נישואין וסבלנות. אי אפשר לכעוס על מי שלא למד שפה.
חודש עובר.
לביא אומר:
בעוד חודשיים קונצרט התרמה גדול בהיכל. מחפשים סולניות. אוכל להמליץ עליך.
עופרי עוצרת.
לא הופעתי מול קהל עשרים וארבע שנה.
מודע.
קהל קשה?
שידור טלוויזיה. הקהל יציב.
היא מתלבטת.
חושבת על זה.
תחליטי מהר.
אחרי יומיים, מסכימה.
לביא מהנהן, כאילו ידע.
שישה שבועות אחרונים היו הכי תובעניים מאז ימי הלימודים עבודה על תוכנית: אריות, רומנסות, ובסיום, שוב רחמנינוב, בהמלצתו. עייפות שלא הכירה חרישית, אך חיה.
ליאת דואגת מבשלת, מנדנדת שאת לא אוכלת מספיק, שאת עובדת מדי. עופרי צוחקת וצודקת, ככה טוב. הן מתקרבות כל חודש, קרובות כמו שלא היו עשרים שנה החיים בלי מסכות מקרבים מהר.
שלושה שבועות לפני מתחילות צרות. תחילה, מנהל הקונצרט עומד נבוך “יש שאלות לגבי השתתפותך.” היא שואלת:
פנו אליכם מהצד של דורון אזולאי?
שתיקה.
לא אוכל להגיב.
ברור.
פונה ללביא.
באי מחר. אני אדבר.
ולביא מדבר. איך וכיצד עניינה. אבל נשארה ברשימת המשתתפים. לא נגמר כאן שבוע לפני, ליאת מצלצלת נרגשת:
עופרי, היו פה שניים. “שליחים של דורון”. שואלים אם את גרה כאן.
מה ענית?
אמרתי שאין לי מושג מי זו. הם עוד בסביבה. תיזהרי.
משהו קפוא מתיישב לה בבטן. לא פחד, פשוט ידיעה הוא לא יוותר בשקט. מבחינתו הכל שלו כולל היא.
מספרת ללביא, שמוריד משקפיים ומנקה.
אז ינסה לסכל את הקונצרט.
כנראה.
מפחדת?
לא. התעייפתי לפחד.
טוב. עוצר. בקונצרט יהיה שם ויקטור סולומון.
מי זה?
מפיק. ידוע. הבאתי אותו במיוחד. שמע עלייך מאז האולם ההוא. היה שם מישהו מהצוות שלו, סיפרו. ביקש לשמוע. תשירי טוב, מזרחי.
עופרי מסתכלת עליו.
עשית הכול בשבילי?
אני מלמד ארבעים שנה, הוא משיב. היו לי שלוש תלמידות עם קול אמיתי. אחת עשתה קריירה בחו”ל. אחת מתה צעירה. השלישית נעלמה בנישואין. תמיד קיוויתי שהשלישית תחזור. שמח שזה קרה.
יום הקונצרט קריר, שמיים כבדים. עופרי מגיעה להיכל שעתיים קודם, סביבה ריק, בודקת את הקול, מתרגלת. אוהבת את הדממה של אולמות ריקים כמו לפני התחלה.
שעה לפני, המנהל ניגש, לוחש:
עופרי, יש שני אנשים בכניסה. אומרים שהם מטעמו של בעלך. דורשים לראות אותך.
לא בעלי. לשעבר.
יש להם מסמך רפואי, דורשים אשפוז.
עופרי לוקחת רגע.
שיגידו מה שבא. אני מופיעה. רוצים שייכנסו לקהל. שישמעו.
הם עומדים בכניסה
תקרא לי את לביא.
איכשהו לביא מרגיע גם הסיפור. שליחי דורון נשארים בחוץ. ממש לפני תחילת המופע מזהה מישהו גבוה, מעיל יקר. לביא משוחח איתו. כנראה סולומון.
עופרי מופיעה שלישית. אולם מלא, מצלמות. בשמלה כהה, פשוטה, שבחרה לבד. עומדת, מביטה לקהל.
ושרה.
הראשון זורם בקלות. השני דורש מאמץ. בשלישי כל העולם נעלם, רק המוזיקה, זה המקום שלה. היא.
בקטע האחרון, רחמנינוב האולם דומם. דממה כזו, שמקשיבים באמת. עופרי שרה ומרגישה רגע נדיר כמו חלון נפתח ביום חורף השמיים עוד כחולים, תמיד היו. רק חיכו.
לקראת סיום מבחינה בזווית העין בדורון פורץ לאולם, מתקדם לעבר הבמה, מת gesticulates, בצד המפיק, סולומון. שיחה חרישית. דורון מתקומם, פניו משתנים, נשברים לא דרמטית, פשוט דרכו מבין אין לו עוד הדרת כבוד כאן.
הוא יוצא.
מאחורי הקלעים סולומון לוחץ ידה.
שמעתי עלייך. עכשיו שמעתי. יש לי מה להציע חוזה, הופעות. נתחיל כאן, נמשיך בחו”ל. חצי חיוך. יותר אף אחד לא יפריע לך, אני מבטיח.
לביא עומד בצד, מהנהן כאילו אמר הכול.
את אמא היא פוגשת באמת רק אחרי הקונצרט. יושבות במטבח, האם שותקת ארוך, ואז:
ראיתי אותך בטלוויזיה, בקונצרט.
ראית?
ליאת התקשרה, ביקשה שאדליק. הופתעתי, לא ידעתי שאת שרה כך.
שמעת אותי בתיכון, באקדמיה.
זה היה מזמן. והייתי אמא דואגת. ופה פשוט צפיתי ראיתי אותך. מהססת. עופרי, תסלחי לי.
על מה?
שהאמנתי לו יותר מלך. הוא ידע לדבר. את שתקת. חשבתי שקטה, הכל בסדר. לא הבנתי.
עופרי מחזיקה בידה.
אמא, הבנת, פשוט לקח זמן. זה טבעי.
את לא כועסת?
לא.
אמא בוכה חרישית, עופרי לידה, חושבת סליחה היא לא שכחה, זו בחירה לקחת רק מה שנחוץ איתך הלאה, להשאיר השאר.
שנה עוברת.
עופרי מאחורי הקלעים באולם בווינה, מאזינה לשקשוק קהל. אולם ישן, קטן, עם טיח מחוספס וחלונות גבוהים. בחוץ שלג.
חייה דירה שכורה בווינה. חוזה עם סולומון שהשיב לה חיים ופרנסה. מזוודה שמעבירה אותה בין ערים. לביא בטלפון פעם בשבוע, משוחחים על רפרטואר. אמא באה לבקר לעיתים. מופתעת כל פעם מחדש מהעצמאות של עופרי.
דורון חדשות מגיעות רק במקרה. אמרו שהעסקים מדשדשים, ששניים מהשותפים יצאו. חצי שנה אחרי, התחתן שוב אישה צעירה, שקטה, אף אחד לא מכיר. עופרי שומעת, מרגישה לא שמחה לאיד, לא צער. פשוט הבנה: יש אנשים שלא משתנים.
מרחמת עליה. אבל זה כבר לא הסיפור שלה.
הסיפור שלה אחר בו יש עייפות מטיסות, מריבות על טמפו, רגעי זרות ולבד בערבים זרים. ובמקביל בוקר בעיר חדשה, חופש לבחור שמלה, להתקשר למי שבא, לסגור דלת מתוך ידיעה שאין מי שמסביר איך לשבת נכון.
לפעמים נזכרת בשנים שאבדו. לא בכאב; רק במבט ישר. עשרים ושמונה שנה. הרבה, אולי הייתה יכולה לשיר כל השנים האלו. אולי הייתה אחרת.
אבל “אולי” הוא המיותר שבמחשבות. היא יודעת.
היא פה, עכשיו. קול יש עכשיו. במה יש עכשיו.
העוזרת מרימה ראש:
עופרי מזרחי, שלוש דקות.
אני באה.
עופרי מתקנת את שמלתה, אותה בחרה, נושמת. עוצמת עיניים חטף.
התמונה של דורון באותו ערב, “את לא מחייכת נכון”. “סליחה”. כל כך לא שומעת את קולה.
היא מחייכת. לא נכון, לא בשביל אף אחד. פשוט כי בא לה.
ויוצאת אל הבמה.
שקט.
והיא שרה.
