לילה של קרבה ומחיר השלווה
“לא שוב…” מלמלתי בשקט, מביט בכיור המלא במים עם סבון.
המחוגים של שעון הקיר במטבח עמדו בעקשנות על “1:15”. הבית היה דומם. מהחדר הסמוך נשמע הנשימה הקלה של מיקה הקטנה. מי־יודע, אולי תמר אשתי כבר נרדמה בחדר השינה. אור המנורה מתחת לכיסוי זכוכית קהה הטיל עיגול צהבהב על השולחן, ובמרכזו עמדה כוס תה קמומיל שהתקרר מזמן.
צלצול בדלת חתך את השקט חד, מתמשך, עיקש, עם הפסקות קצרות שמספיקות להספיק לחשוב “בבקשה, לא הפעם…”
מתוך חדר השינה נשמע הלחש המנומנם־מזהה של תמר:
“שוב הוא?”
ניגבתי את הידיים במגבת שעל השיש, דיכאתי פיהוק אותו פיהוק שיכול היה להכריז “אני ישן, עזבו אותי” ופסעתי לדלת. בדרך, הרגשתי שילוב של עצבנות, בושה קלה על הכעס שלי, ועייפות שחורגת כמו שמיכת חורף רטובה.
בעינית הדלת זיהיתי את הצל הנודע לי כל־כך. רחב כתפיים, במעיל עור ישן וכובע קסקט שנטוי לאחור. אבי אשתי, יעקב בן־צבי, עמד כהרגלו, חצי פונה אל הדלת. ביד אחת נשען על הקיר, ביד שנייה לוחץ אל צידו קופסת קרטון מגושמת.
לרגליו שקית מהסופר עם לוגו ירוק כבר ידעתי שיש שם עוגיות. תמיד אותן עוגיות.
פתחתי את הדלת.
“אורי! עוד ער?” קרא יעקב בפנים קורנות, כאילו עדיין אמצע היום. “טוב מאוד. רק עשר דקות אצלך.”
“שלום, יעקב,” ניסיתי לחייך. “רק שתדע… כבר לילה…”
“נו באמת, לילה? הלילה עוד צעיר!” הוא ביטל בתנועת יד. “וגם אני לא כזה זקן, כל עוד הרגליים מחזיקות! אלא מה אתה לא תזוז קצת? הבאתי אוצר.”
הוא הרים את הקופסה. על המכסה הייתה מדבקה דהויה “8 מ”מ סרט משפחתי”. בצד מישהו כתב פעם בעט: “1978. חנוכה. הבית”. ריח של אבק וארונות ישנים בקע מהקופסה, ואיתו ניחוח של חיים שתמיד ראיתי רק בתמונות.
“תאר לך! מצאתי אצל שכן במעלית הבית…” הוא כבר נדחק פנימה. “אמרתי לו, זה שלי! בהתחלה לא האמין, אחר כך ראה את הכתב זה הכתב של אסתר…”
השם של אסתר ז”ל, רעייתו שמתה לפני עשור, צף בחדר כמו רוח רפאים.
מתוך החדר פסעה תמר, עיניה מכווצות מהאור. לבשה טריקו ישנה ומכנסי פיג’מה.
“אבא… כבר אחת בלילה.”
“זה בדיוק הזמן הכי טוב לזיכרונות!” קרא יעקב. “מה תלונך, אורי? בגיל שלך זה כולה שלב ההתחממות…”
כל מילה שלו פגעה לי בראש כמו פטיש. ובכל זאת, חשבתי: “הוא לבד. שם חושך. אולי גם קצת מפחיד…”
“בוא נלך למטבח,” הצעתי, בולע את האנחה. “אבל בשקט מיקה ישנה.”
“בהחלט בשקט,” הבטיח, כבר משחרר את מעיל העור. “אני כמו עכבר.”
עכבר שמצלצל כמו אזעקת צבע אדום.
***
במטבח, יעקב תמיד מתיישב על הכסא שליד הרדיאטור. “הגב שלי שונא משבים,” הוא מסביר תמיד. מזגתי לו תה בשגרה, כמו במערכת לילה אוטומטית.
אורי התיישב מולו, מביט על הקופסה.
“מה זה?”
“זה הסרט שלנו משפחה שלך. הפילם העתיק הזה עדיין חי. אמא שלך שם, אתה ילד בן ארבע, והסלטים של דודה חנה עם האף הארוך…” צחק בקול. “היסטוריה, אורי.”
אני התיישבתי ליד, תומך את הראש בכף היד. מחוגי השעון זחלו “1:27”, “1:28″… דווקא יעקב כמו התחמם עכשיו.
“זוכר שפתחנו דלת אחרי חצות? דייב עם רונית באו, קר שם בחוץ, שלג יורד. ומה אסתר אמרה? ‘בלילה דלת נשארת פתוחה למי שצריך באמת.'”
המשפט נתקע בי כמו קוץ.
“אבא,” אורי שפשף עיניים, “רואים את הסרט היום? הרי בשביל זה הבאת?”
“כן, כן…” התלהב יעקב. “אין לי כבר מקרן. אולי אצלכם יש?”
“מקרן 8 מ”מ בדירה בתל אביב? בטח שוכב במחסן על האקורדיון,” גיחכתי.
הוא לא הבין את האירוניה. רגיל.
“נמצא דרך, נלך לחנות, אולי תעזור לי לדגום למחשב. בינתיים אספר לכם.”
וככה התחיל. סיפר על המצלמה שקנה, על איך אסתר צחקה לאורך כל הסקי בצפת, ועל עוד ועוד סיפורים. קולו זרם כמו תה מיחם ישן שופע, בלי ידע של שעה. כאילו חי לא לפי זמן, אלא לפי זיכרון.
הקשבתי חצי מודע, מרחפת בין מחשבות על דוח לעבודה, השכמה למיקה, שעיניי נעצמות…
***
רחש חלש עצר אותי.
בפתח המטבח הופיעה דמות פצפונת בפיג’מה ורודה עם כוכבים. מיקה משפשפת עיניה, שיערה פרוע.
“אמא…” מלמלה, נגררת על מפתן הדלת.
“מתוקה, מה קמת?” קפצתי, מרימה אותה שלא תיפול.
“אני… רוצה מים,” גימגמה, “ושוב חלמתי שסבא בא…”
יעקב האיר פנים ברגע:
“הנה, קשר המשפחה מורגש אצל הילדים.”
מביטה עליו, שקועה עדיין בחצי חלום.
“אתה בא בכל לילה, דופק המון. ואני לא יכולה לסגור, כי הידית חמה.”
הרגשתי קור לופת לי את הבטן. אורי בלע רוק.
“איזה סיוט זה?” שאל בשקט.
“זה לא סיוט,” השיב יעקב בביטחון. “הנשמה ילדים נמשכת לסבא.”
או אולי רק לשקט, חשבתי. בקול אמרתי:
“מאמי, בואי למיטה. סבא יבוא לבקר גם… ביום, טוב?”
“ביום?” בדקה הילדה.
נפגשתי עם עיניו של יעקב. מבטו השתומם, כמעט תמים.
“ביום זה יותר טוב, מיקוש,” אמרתי בעדינות.
היא נצמדה אליי, דומעת. החזרתי אותה למיטתה, מלטפת לאורך הגב, שומעת את קולות הסלון מנמיכים אך עדיין רועשים מדי לשעה כזאת.
“והנה שוב,” חשבתי. “ה’רק עשר דקות’ האלה שלו תמיד נגמרים בשעה עם עוגיות, תה ועפעפיים עייפים ועוד סדק בשגרת הלילה שלנו.”
מחוגי השעון המשיכו. מחוגי הסבלנות שלי גם.
***
“ושוב… אחת בלילה,” התלוננתי שבוע קודם בפני שלי, חברה שלי מהאוניברסיטה, בטלפון. “בלי בושה, כאילו אנחנו קפיטריה 24 שעות.”
שלי צחקה.
“אורי,” אמרה ברצינות מדומה, “משתתפת בצערך. יש לך דיבוק קבוע מהדור הישן.”
“מצחיקה גדולה,” נאנחתי. “אבל ברצינות אי אפשר להירדם. רגע שקט, כבר עלול להופיע צלצול… ובאמת מצלצל, כאילו כלום! תמיד ‘רק עשר דקות’.”
“תרימי כפפה, תתחילי את,” ציקצקה. “שלחי לו את אותו צלצול אחת בלילה.”
“אכזרי…” התרעמתי.
“סתם, סתם. אבל תקשיב הגיע הזמן לשים גדרות. והוא הרי באמת חושב שזה בסדר, כל עוד פותחים לו.”
“זה חמיו, שלי. נשאר לבד, תמר בת יחידה, הלב שלו, הלחץ דם… מה אגיד?”
“גם אתה בנאדם! ילד ועבודה יש לך על הראש. גדרות זה לא עונש זה דאגה לבריאות של כולם.”
שתקתי. “חמות טובה סופגת הכל”, לימדו אותי.
***
הפעם הראשונה הייתה חצי שנה אחרי המוות של אסתר.
אז עוד חשבתי ש”פעם אחת”. רצה לפרוק כאב בלילה, כשיום מלא מדי.
שכבנו, תמר ואני, בחדר חשוך. שקט שכמעט הופך לשינה, ואז דפיקה פיונית בדלת הכניסה.
“מי זה בשעה כזאת?” תמר התיישרה.
צלצול עוד, עיקש, כמעט נואש. כבר הרצתי: “קרה משהו נורא.”
פתחתי לו: יעקב עמד שם, ללא מעיל, בסוודר ישן ובלי כובע. עיניו נוצצות.
“סליחה…” התנצל, אבל כבר נכנס. “לא יכולתי לשבת יותר… בדירה ריקה ככה…”
השריח טבק ואוויר לילה קפוא. החזיק שקית עוגיות.
“אבא, הכל בסדר? הלחץ דם?”
“לא, לא… רק רציתי לראותכם.”
הגרון שלי נחנק. זכרתי לוויה, את יעקב ועל פיו דמותו שאיבדה מפת העולם.
ישבנו לשתייה. בלי בדיחות. פעם אמר בעדינות:
“הייתה אוהבת ככה… לשתות תה בלילה…”
ידיו רעדו כשחתך עוגיות.
“בסופר ראיתי היום את זה… שם הכרנו, אני והיא, בדיוק מול העוגיות. שנינו שלחנו יד יחד, היא אמרה, ‘אתה תיקח, אני בדיאטה…’ למה לא הצעתי אז?”
אז לא נרגזתי. ריחמתי.
“תמיד תוכל לבוא מתי שרוצים, יעקב,” ליוויתי אותו לדלת לפנות בוקר.
וזה נלקח ברצינות. כל פעם כשבאמת היה צריך. רק שאצלו “צריך” התרחש תמיד בלילה.
***
כשניסיתי לשוחח עם תמר, היא רק משכה בכתפיים:
“אתה הרי יודע, תמיד היה ינשוף עבד בלילה, קרא בלילה, כשהייתי ילדה…”
“אבל אז הוא נשאר בבית שלו,” אמרתי. “עכשיו זה אצלנו.”
“הבית שלנו זה ההמשך… בטח קשה לו שם לבד, במיוחד בלילה.”
“האמת? גם לי קשה עייפות, מיקה מתעוררת, כל צלצול מקפיץ אותי.”
תמר שתקה. משהו לא נאמר בינה לאביה כל הזמן מרחפת התחושה ‘הוא אבא אחרי הכל.’
פעם אחת לא קמתי אליו בלילה.
נשארתי במיטה, מעמידה פני רדום. תמר קמה, הדלת קרקשה, קולות מדוכאים.
אחרי חצי שעה שמעתי לחישות שקטות סקרנות העירה אותי. הצצתי מהדלת וראיתי אותו, יושב יחיד מול ערימת תמונות ישנות. רק אור המנורה מאיר מעגל קטן.
“אסתר, הנה את…” מלמל, “בכתונת הזאת אמרת שאני אעזוב אותך אם תעלי במשקל… הייתי צריך להגיד אז… שאת הכי יפה…”
הפך תצלום.
“אורי פה, עוד תינוק. איזה טלוויזיה קנינו… זוכרת איך דייב הגיע בלילה ונשאר עד שלוש? אמרת, ‘לא סוגרים דלתות, רק אחרי מותנו’.”
הוא דיבר לעצמו, אבל כל כך התפלל: “בבקשה, שיישאר לי בית אחד שבלילה לא ננעל לי.”
עמדתי בדממה, מרגישה את הרחמים משתלטים עלי, אך גם את העצבים התערבבו בהם.
***
פעם ניסיתי הומור.
הקיץ כבר הגיע, לילה חמים, חלון חדר שינה פתוח, צלצול מדויק. לבשתי חלוק משי פרחוני, הנחתי מסכת שינה עם הכיתוב “הלילה שלי”, הזזתי טיפה לראות.
“איזה כוכבת הוליוודית,” תמר צחקה.
“כמובן, לילה של בכורה אצל יעקב בן־צבי.”
הדלת נפתחה רשמית.
“ערב טוב,” אמרתי בטון מוגזם. “ברוך הבא לסרט הלילה שלנו יש תפריט קבוע: תה, עוגיות, ואינסומניה כרונית.”
יעקב צחק.
“נו, רק הדור הצעיר כזה עם הומור. חשבתי שכבר ישנים פה…”
במטבח שלפתי קופסא חדשה של קפה, הקשתי על השעון ליד התנור.
“אפשר להמציא מסורת ‘חצות בסגנון ישראלי.’ רק לשים תזכורת דלת ננעלת בשש…”
“נו מה את… זיכרונות כאלה, את יודעת, פעם היו רכבות לילה. בקבוק תה מזכוכית, כולם משפחה…”
ואז סינן:
“יש דלתות שצריך להשאיר פתוחות, אם מישהו מאוד צריך.”
המשפט חלחל בי עמוק. ברגישות ובמסוכנות.
“הבעיה שמאחורי כל דלת יש גם אנשים,” חשבתי. בקול עניתי:
“יש גם חלונות שכדאי לסגור, שלא נתקרר.”
יעקב לא הבין רמזים, המשיך לרקוח סיפורים, עיניי מתקשות להבדיל בין צער לאפיסת כוחות.
***
ואז החלטתי לא לפתוח.
מיקה חולה, חום, לילה בלי שינה. סיימתי להשכיב אותה, התיישבתי, והנה שוב צלצול.
“לא בזמן…” לחשתי.
רק אני והבת. ישבתי בלי תזוזה. עוד צלצול, ועוד, ואז דממה.
ספרתי עד מאה, ואז עוד קצת. הלב התהפך.
“לפחות פעם אחת… לא קרה כלום,” חשבתי.
בבוקר ליד הדלת חיכתה שקית עם הסמל הירוק, רטובה מהטל, עם פתק קטן: “נרדמתם. לא רציתי להפריע. י’.”
וזהו. בלי טיעונים, בלי תחנונים. רק עוגיות.
הרגשתי גם אשמה וגם כעס על למה בכלל אני אמורה להרגיש כך.
***
אחרי ביקור נוסף באמצע הלילה, הבית היה כמו סמרטוט רטוב כבד וקר.
מיקה הצטננה קפצה יחפה למטבח כשהיו בדיחות של יעקב. כל הלילה חום, שיעול. למחרת בעבודה התרסקתי מרוב עייפות.
בערב, בזמן חיתוך ירקות, הסתכלתי על תמר ונהייתי פתאום חזק בנחישות:
“אני יותר לא יכולה,” מלמלתי.
“תמר? מה קרה?”
“אני עייפה מהשעות שלו. זה לא חדר מיון, לא חדר אחיות. יש לנו ילדה, יש לי עבודה. אני מרגישה אורחת בבית שלי.”
היא רצתה להגיד משהו מהלב עצרתי אותה בתנועת יד.
“די. כל הזמן שומעים, ‘אבל הוא אבא’, ‘הוא לבד’, ‘צריך להקל עליו.’ ואני? אישה, אם, גם לי יש מערכת עצבים ואף אחד לא שואל מה קורה אצלי.”
תמר שתקה.
“בואי ננסה ולא בלילה, נדבר שלושתנו רציני. אגיד לו שאני צריכה את הלילה שלי בלי צלצולים.”
“אתה רוצה… לאסור עליו לבוא?”
“אני רוצה שיבוא בשעות סבירות לא אחרי תשע. אני לא מוציא אותו מהחיים שלנו, רק מהשעות של הלילה.”
היא נדה בראשה.
“עלול להעלב…”
“גם לי נמאס,” עניתי. “שנה עבדתי ב’בסדר’. כל בסדר קטן הוא עוד ויתור קטן על השלווה שלי.”
היא נשמה עמוק.
“טוב,” אמרה. “בוא ננסה. אני איתך.”
***
כשראיתי את קופסת הסרטים אצל יעקב בלילה ההוא, היה לי ברור.
“חגים משפחתיים 1979” כתוב בטוש שחור. יעקב, במעילו זרוק על הכסא, שם בגאווה את הקופסה, עיניו בורקות.
“אולי קודם נדבר?” אמרתי בזהירות, תמר מוזגת תה.
“נדבר… על מה?”
“קצת על… לילות,” עניתי ברצינות. “שלך ושלנו.”
החיוך ירד מהפנים.
“מקשיב,” ענה בדריכות.
“אתה בא תמיד אחרי חצות, בשבילך זה הזמן לחיות,” אמרתי ברכות. “עבורנו שעה של שינה. לי יש עבודה, תמר גם, ומיקה גן. קשה לנו.”
בבת אחת נרעש.
“אני מפריע?” לחש.
תמר התערבה:
“אתה לא מפריע, אנחנו אוהבים אותך. פשוט קשה לנו בלילה. במיוחד לאורי ולמיקה.”
הנהנתי.
“כל צלצול אחרי עשר אני כבר במתח. הלב רועד. ומיקה…” הצבעתי לחדר. “היא אומרת שסבא בא כל לילה, דופק בדלת. הידית חמה.”
יעקב הביט בי ואחרי תמר ואז בקופסה.
“חשבתי שזה כמו פעם. אצלנו תמיד היו לילות עם תה, דלתות פתוחות,” אמר. “מי שבא בלילה, כנראה ממש צריך.”
“אנחנו חייבים לישון,” עניתי בנחת. “הדלתות פה צריכות להיסגר בשתיים עשרה. אנחנו אוהבים אותך. אבל גם את עצמנו.”
דממה.
הסתכל לידיו. טיפה רעדו.
“אז… שלא אבוא?”
“רוצים שכן מאוד. אבל בשעות יום או ערב; תודיע מראש. נביא את התה שאתה אוהב, נקנה עוגיות, נתאם.”
תמר הוסיפה:
“נשמח לארח רק לא בשעות שבהן אנחנו נרדמים.”
שקע במחשבה. ואז אמר בשקט:
“לא ידעתי, חשבתי… אם אני לא ישן, אז גם לאחרים לא בעיה…”
הרגשתי הקלה קלה בגוף. הוא לא רשע. פשוט איבד תחושת זמן. הזמן הפרטי שלו נעצר עם אסתר.
“בוא נסכם,” אמרתי ברכות. “אשמח לראות את הסרט. למשל, בשבת בצהריים. כולנו נבוא, תשתה תה, נעשה כאילו שוב חנוכה.”
הביט בקופסה, בי:
“ואם ארצה… בלילה…”
“אם קשה לך תתקשר. נדאג. אם רק לשתות תה נסתפק באור יום.”
אורי הנהן.
“אני רוצה אותך ‘אמיתי’, לא כשאני עייף מדי להבין.”
פתאום חייך בעצב.
“זקן ותם אני… חשבתי שעשר דקות לא מזיזות.”
“זה עשר דקות שהתגלגלו לשנה,” אמרתי ברוך.
הוא קיבל.
“טוב, שבת, סרט…”
“אלווה אותך החוצה.”
במסדרון התמהמה עם המעיל.
“אורי,” לחש, “אם שוב מתקשר מאוחר…”
“אני אניח שיש בעיה אמיתית, ואדאג אבל לא תמיד אפתח.”
בעיניו כבוד חדש.
***
שבת הגיעה. מקרן ישן גויס מחבר של תמר, הסלון הפך בית קולנוע וילונות, סדין מתוח, מכונה פולטת קרן אור, וכולנו סביב.
יעקב קרוב למקרן, מחזיק את הקופסה קרוב ללב. מיקה ישבה על הברכיים של תמר, בובה ביד. אורי התעסק בחוטי חשמל, עד שהסרט רץ.
צלליות דהויות קמו לחיים אשה צעירה בשמלה פרחונית מחייכת, יעקב צעיר וגבוה מחבק, תמר ילדה שמנמונת ביניהם.
חנוכה, תפוזים, דג מלוח, שרשרת אורות. מצלמה מראה שלט: “הבית פתוח תמיד. גם בלילה. למשפחה.”
משפט שמנקב לי את הלב.
יעקב חנוק מבכי:
“היא… אסתר… כתבה בעצמה. תמיד אהבה אורחים, גם בלילה…”
בסרט, אסתר פותחת דלת, קוראת למצלמה: “בואו, בואו!” צחוק, רעש, שעון: “1:05”. למטה מישהו חרט: “הבית תמיד שמח, הדלת תמיד פתוחה.”
יעקב לא מתאפק ודומע. מיקה נרדמה מתוקה בזרועות.
המקרן לוחש, לדמות הבאה לסירוגין: אסתר שוטפת, יעקב מנשק, תמר זוחלת.
הבנתי: הגעגוע לשעות הלילה אינו רק הרגל. זו תחינה לשוב לזמן אחר, בו הבית תמיד אירח צחוק ולא שמר גבולות מפני עייפות.
***
המקרן כבה, והחדר מוצף חום רך. מיקה ישנה.
יעקב ניגב עיניו. “סליחה,” אמר, “רק רציתי להרגיש חלק ממישהו, גם אם זה באמצע הלילה…”
“המשפחה כאן בכל שעה,” השבתי. “רק נלמד לפתוח בשעות יום.”
כמה ימים אחרי, קניתי במיוחד עוגיות שיבולת שועל וגם תרמוס מנירוסטה עם ציור של הרי הגליל. “מחזיק חום עד שמונה שעות,” הבטיח התג.
עטפתי הכל בקופסה, צירפתי מפתח רזרבי. פתק קטן: “יעקב, תמיד שמחים שתבוא, בייחוד בבוקר. תרמוס שהחום איתך. מפתח לבוא כשנחכה. אבל, בבקשה, תתקשר לפני. אורי, תמר, מיקה.”
התקשרתי אליו הפעם לראשונה בעצמי בצהריים.
“יעקב, מחר ב-10 יש תה, בוא מתי שמתאים לך עד 12.”
הוא צחק, וחשתי שחרור.
“זה כבר הזמנה רשמית?”
“פותחים מסורת חדשה. בלי משמרות לילה,” עניתי.
למחרת הגיע בעשר, יד רועדת טיפה, חולצה לבנה ובידו זר חרציות להתנצלות.
“לתמר, על הסבלנות,” אמר.
ולמיקה דובי לילה עם כובע, “לשמור עליה בחלום שסבא יספר לה רק סיפורים.”
חייכתי באמת.
“ברוך הבא, התה כבר מוכן.”
בחדר מטבח שטוף אור, תה מסורתי, עוגיות פריכות, מיקה חיבקה את הדובי. אורי סיפר לו על סטארט־אפ, ויעקב ענה בסיפור מצחיק על רכבת לילה שנכנסה יום.
זה אותו יעקב, אותן בדיחות רק השעה השתנתה. בוקר במקום לילה, ומפגש אמיתי במקום פלישה.
בערב, כששכבת את מיקה, והיא אמרה:
“אבא, היום סבא לא הופיע לי בחלום.”
“ואיך היה?”
“נחמד… פשוט ישנתי. ובבוקר הוא היה באמת.”
חייכתי בחושך.
“הלוואי שככה יישאר,” לחשתי.
בלילה הבא, בדיוק ב”1:15″, שרר שקט מוחלט. אף צלצול לא נשמע. בפעם הראשונה מזה שנה, התעוררתי בלי הפרעה מתוך שינה בריאה, לא מתוך הרגל ישן של מישהו אחר.
הבנתי גם להציב גבולות זה אהבה. לא בצעקה, לא בבושה, אלא בשיחה. והעולם לא נחרב רק הסתדר קצת אחרת. יעקב עדיין חלק, פשוט השעון עובר משעה אחת לשעה טובה יותר.
