יומן מן החיים
אמא שלי ואני, כמו בכל ערב, ישבנו במטבח הקטן שלנו בתל אביב. משב רוח קר מלטף את התריס, אבל הפעם לא פחדתי מהחורף. “אמא, בבקשה אל תדאגי, אבל עם תחילת השנה העברית החדשה, אולי יהיו לנו כמה אתגרים, בעיקר כלכליים. אבל מבטיחה לך לא נמות מרעב.”
אמא ישר קפצה: “נו, תספרי כבר, אני שונאת חפירות.”
“נכון, אמא שלי. טוב, התפטרתי מהעבודה, פשוטו כמשמעו.”
“מה? לבד?! או שבעטו אותך החוצה?”
“לבד. אני אוהבת להחליט על החיים שלי בעצמי.”
“ברור, כל אבא שלך. ממש רואה בדמיון מה הוא היה עונה עכשיו, אם עוד היה איתנו.”
ניסיתי להעביר נושא: “אמא, תראי את היונים על העץ ממול, כמו ציור.” אבל ידעתי שבריחה לא תעזור. “אבא תמיד היה אומר: ‘האדם עושה את המקום, לא להפך’.”
“אני כל כך שמחתי בך, ילדה שלי. גאה בעבודה, בשכר, במעמד. מנהלת אגף התרבות של העיר, ראיינו אותך בטלוויזיה. אנשים הסתכלו עלייך כמו מלכה, העריכו, העריצו. נראית כמו נסיכה אמיתית יפה, חכמה, מלאת סטייל.”
“אל תבכי, אמא. היופי שלי לא יברח. תמיד יישאר איתי.”
“ספרי למה החלטת פתאום?! מה קרה? נשבי לידי, תעזבי את החלון, יתפוס לך הצוואר.”
נשמתי עמוק: “אמא, אגיד את האמת יש לי השקפה שונה כל כך מההנהלה. עבורם רק חשוב לדווח בזמנים, אנשים הם רק פרזנטציה. אני לא מתחברת. כמו שאומרים בבית הדין: אין התאמה באופי.”
“אבל בכל מקום דורשים תוצאות. ומה, עכשיו את לא הולכת יותר לכל האירועים שלך, להופעות חורף?”
“אהלך, אבל הפעם רק כקהל. מעניין, לא?”
“כן, בהחלט מעניין המנהלת הראשית של התרבות סתם תעבור ליד עץ אשוח. לפחות תקחי אותי איתך לעודד.”
חשבתי לי: “אולי נמאס לך כבר מהפקות גן הילדים לכל קבוצה, לכל הצוות, אפילו לסניף החדש…”
“שכחת את המעון של ילדי עובדים? גם שם עשינו אירועים… אבל הייתי שמחה לראות איך תנהלי השנה את אירוע האשוח המרכזי בפארק העירוני. תמיד ארגנת מסיבות משפחתיות, ואת בלי משפחה. ועכשיו גם בלי עבודה. דניאלה! עוד מעט ארבעים! ועוד בוכה על עוזי? עוזי הראשון וזהו? בחיים לא עזב את הארץ. רצה לפרוץ מעבר, לנגן באופרה בלונדון. ‘סקסופוניסט’ נהדר…”
“‘סקסופוניסט’, אמא. אדולף סקס מבלגיה, המציא את הכלי הנפלא הזה.”
“ואת מזכירה לי מה זה סקסופון? דניאלה, אף פעם לא סלחנו לו שהוא בלבל לך את הראש, השאיר אותך תקועה. לא נתת לאף אחד להתקרב אלייך כל השנים. את כבר מתבגרת, מלכה שלי,” אמא ניגבה דמעה, “מלכה בלי כס רווקה מזדקנת. מה אבא היה אומר?”
“אבא, אמא, היה עונה שהאישה כמו יין משובח רק משתבח עם השנים. די, אל תבכי. יהיה טוב.”
“אבא אהב נשים,” נאנחה.
“הוא, אמא, אהב אותך כאילו אין מחר. עד הרגע האחרון.”
“ייסרתי את עצמי שלא הראיתי לו כמה אני אוהבת אותו, הנחתי שזה מובן מאליו…”
“אמא, כשהיית שרה לו, הוא היה בוהה בך מוקסם.”
היא פרצה בניגון חרישי:
“והגשם יורד, והגשם יורד,
והלב מחכה למשהו שיקרה,
בין כל הטיפות אני רק רוצה
לומר לך אתה האיש שלי.”
“דניאלה, כל פעם שאני שומעת את השיר הזה, מתפללת שביום ההולדת שלי יירד פעם אחת שלג, ושמישהו ישיר לי כך.”
“ומעבודה שלך מה תעשי עכשיו? את מלאה כישרון! לאן תלכי?”
“אלך להיות כרטיסנית באוטובוס, אמא.”
“מה את צוחקת?! אולי תשוחחי עם חדוה מקומה שלוש? היא מכירה את כולם בעירייה.”
“אני לא צוחקת. ברצינות. החלטתי שזה מה שאני רוצה.”
“נסעת בכלל באוטובוסים לאחרונה?”
“לפעמים. ראית את הכרטיסניות?”
“מה יש לראות? מתלבשות בשכבות, כפכפים על גרביים עבות, צועקות ‘שלמו על הנסיעה!’, כמו תוכי… ממש אמנות.”
“אהבתי את החיקוי שלך, אמא. זוכרת שאבא סיפר בדיחה על כרטיסן כשהיה שיכור אחרי מסיבת חנוכה בעבודה?”
“משהו זכור לי, מה היה שם?”
“אדם עולה שיכור לאוטובוס, לא מחזיק מעמד, הכרטיסנית מתקרבת ואומרת: ‘שלם על הנסיעה!’ והוא מחייך ועונה: ‘על הנסיעה!’ כאילו שותים לחיים.”
“אה, דניאלה, תמיד ידע אביך להצחיק הלוואי עוד רגע אחד איתו.”
“אמא, הוא תמיד איתנו. כל הזמן חושב עליו: ‘הכל בראש, תחליפי תקליט ותשירי שיר אחר.'”
“אבל למה לא החלפת תקליט עם עוזי שלך, אה? לא רצה אותך על כס המלוכה, כנראה… כמו גושן מהקולנוע… בסרט יש סוף טוב לפחות. נו, עזבי. לאן את הולכת לעבוד?”
“בדיוק כפי שאמרתי. כרטיסנית. מיד אחרי החגים אתחיל בקו שבע.”
“לא ייאמן עלייך. כל החיים היית שונה, מלאת דמיון, אבל לכרטיסנית?! כולם מכירים אותך, הופעת בטלוויזיה, עכשיו זה?! מה היה אומר אבא?!”
“אני ממשיכה את צוואתו. זוכרת שכתב לי ליום הולדת שמונה-עשרה ‘רק את מחליטה על הדרך שלך, אף אחד לא יעשה זאת בשבילך.'”
“ואת תעשי זאת באוטובוס?! מה, זו מחאתך נגד כולם?”
“זו בעיקר מחאה אישית. אמרו לי להוריד את הכתר, לרדת למציאות. אתה רחוקה מדי מהעם, שכחת מה זה תחבורה ציבורית. לא ידעו שבשבועיים האחרונים נסעתי יותר במיניבוסים מאי פעם.”
“עם כל תפקידי התרבות שעשית?!”
“כן. עכשיו אביא תרבות לאוטובוס.”
אמא קמה, התיישבה בספה ולחצה רקה.
“נפלת עליי כרעם עם הבשורה שלך. סחרחורת.”
“אומרים, אמא, שאם לא היינו נופלים מדי פעם לרצפה, לא היינו מרימים עיניים לשמיים. תראי איזה שמש יפה בוקר חורפי, ילדים תולים מתקן ומאכילים ציפורים, אפילו שלגון יורד עכשיו…”
שרתי חרש: “והגשם יורד, והגשם יורד…”
“משוגעת שכמוך, דניאלה. השכר של כרטיסנית הוא חמש פעמים פחות ממה שהרווחת… ואני עוד אאלץ לקבל עזרה ממרדכי מהקומה השנייה.”
“אמא, הוא אדם טוב, אלמן, מחויט, נדיב. נכון, אף אחד לא משתווה לאבא, אבל תשחררי. כבר עשור אבא לא איתנו…”
“לא עליי הדיון, דניאלה. את תשתעממי כרטיסנית! אביך אמר אם תהיי אפילו מנקה, תמצאי איך ליצור משהו חדש… אולי תקפצי לדובאי? יהיה לך פיצוי מהעבודה!”
“אולי ניסע יחד לאילת בפיצוי שלי, אמא?”
הטלפון צלצל. עניתי: “בסדר, רביעי לינואר אתחיל בקו שבע. כל המסמכים אצלכם. תודה.”
“סליחה, אמא, אילת ודובאי יורדות מהפרק!”
*****
קו אוטובוס 7 סיים נסיעתו הראשונה בבוקר מחולון לצפון תל-אביב. קו מבוקש, מלא נוסעים. תחנה סופית.
“עמוס, אפשר להשתמש במיקרופון? כמו מדריכה?”
“שוב עם השיגועים שלך? כבר קישטת את האוטובוס, הדבקת שלטים, אפילו משפט היום שמת במקום בולט. מה מופיע שם היום?”
“מוטו ‘הכי טוב לבחור את הדרך בעצמך!'”
“מה נאורות אצלך, דניאלה. יש לך מזל שאנחנו עובדים יחד… אפילו משה המחליף שלי מתרגש מהמתנות שלך, פעם הבאת לו תיק מסמכים עם סמל המדינה. מאז הוא אומר שנפתח עידן חדש…”
“אתה פילוסוף, עמוס!”
השמעתי בקול את הציטוטים של הנהגים שתליתי:
“אם כבר אתה מדבר בסלולרי שתהיה שיחה מעניינת!” (עמוס נהג קו 7)
“אם לא תוותר מקום למבוגרים אני אעשה זאת!” (משה, הנהג)
“קצת פילוסופיה בדרך,” אמרתי.
“אנחנו לפעמים מצטטים אותך, דניאלה! כמו שאביך היה אומר: ‘הכל בראש, תחליפי תקליט…'”
“זה דווקא תובנה של אבא שלי, עמוס.”
“ולמה בעבר? כבר לא איתכם?”
“הלך לעולמו בתאונת בנייה. נפטר בידיים של אמא בבית החולים.”
“סליחה, דניאלה. ואמא שלך בסדר?”
“עובדת בגן ילדים כמפעילת חוג מוזיקה. בעצם, עמוס, רציתי להציע אולי נשמיע קצת מוזיקה לנוסעים באוטובוס? אתאים סגנון, אכריז במיקרופון, נשמח אנשים.”
“תנסי, למה לא? אבל תיזהרו בשעות העומס.”
“אני אזהר. מוזיקה מקרבת לבבות, כמו שאמר אריסטו.”
התחנה התמלאה. התיישבתי ליד עמוס, וכשנסענו, הכרזתי:
“נוסעים יקרים, אתם איתנו בקו הארוך ביותר של העיר, שעובר מרחוב הירקון בצפון עד לרחוב ההגנה בדרום. העיר שלנו נפלאה, בואו תקפצו לשוק הכרמל, לביקור בתאטרון בובות לילדים הנה בדיוק התחנה שמובילה לשם. למשפחות מסיבת ט”ו בשבט בפארק המרכזי ברחוב הרקפת, אתם לא תצטערו. נסיעה טובה וחג שמח!”
לא הספקתי לסיים, ומישהו העיר מאחור: “ואולי תגידי מה יש היום בקולנוע ‘לב’?”
עניתי מיד: “מי שרוצה קולנוע, ירד במרכז, יחליף לקו 1 ויסע עוד עשר תחנות. בקולנוע ‘לב’ מציגים היום קומדיה נהדרת וגם סרט לילדים. אבל אני ממליצה על ‘סינמטק’, שלושה אולמות לכל טעם.”
בתום ההכרזה, עמוס חייך: “אני ואשתי נבוא למסיבת ט”ו בשבט בפארק. נכון שיחלקו סיידר חם?”
“בטח. ואולי גם הופעת נגינה באוטובוס, מי יודע?”
טלפנתי לאמא: “אמא, סליחה, השנה לא אגיע למסיבת ט”ו בשבט. חסר כוח אדם. לכי עם מרדכי, הוא ישמח. אני חייבת לעבוד.”
בעוד הזמן עובר, נוסעי הקו התרגלו אליי הכרטיסנית שמברכת, מספרת, מחייכת. תוך חודש כבר נפצו שמועות בעיר: בקו שבע יש כרטיסנית משונה, ששרה ומבדר מלאכים וסתם עוברי אורח, וכולם מחייכים ביציאה.
*****
שלושה חודשים חלפו, ומנהל התחבורה העירוני, רועי, קרא לי לשיחה.
“דניאלה, מה בדיוק את עושה כאן? אמורה למכור כרטיסים, ואת מצחיקה, מבדרת, אפילו שרה? ומה אם יתלוננו?”
“רועי, אני גאה בצוות הנהגים שלך. הם מקצוענים. הקטע שלי לא רק להחתים כרטיסים, אלא להעניק חוויית נסיעה. תקרא לזה מיזם תרבותי.”
הוא הזיע, ערבב מים, התיישב ועמד. “הנוסעים דווקא שמחים, ההכנסות לא ירדו. אבל יש כאלה שרעש לא בא להם טוב… איך תסתדרי?”
“לא כלול בתקנון שאסור שירים. אני לא צועדת בקרב הנוסעים, אלא פונה דרך המיקרופון. אצלנו כולם עולים בדלת הקדמית, משלמים, ויוצאים מהאחורית. אם מלא, מעבירים מטבעות או כרטיס אשראי. לא גונבים, יש מצלמות כאילו…”
“מצלמות?! אין בכלל.”
“אני בונה חזון. אבל אולי באמת הגיע הזמן…”
“את לא מתהלכת באוטובוס?”
“לעיתים. במיוחד אם מישהי צריכה סיוע בעגלה, לתת ממחטה לילד עצוב. אחרת אנשים באים אליי, בודקים בעצמם מי ה’מלכה’ שיושבת מקדימה…”
“את אוהבת את העיר?”
“ברור. רועי, אמליץ לך על הצגה בתיאטרון ‘גירושים בדרך שלו’. תבוא, תצחק מכל הלב.”
“חכי, אולי באמת… תודה.”
*****
והפרויקט נמשך הופעתי, שרתי, דיברתי, והבוס אפילו נתן לי מתנה ליום האישה. השמועות הלכו לפניי, חצי מהקולגות קראו לי ‘מלכת האוטובוס’ ואמרו שאני קצת משוגעת הרי המשכורת מצחיקה, מה יש לי להשקיע. הם פטפטו שבעצם יש לי ספונסרים, אבל רק אמא ואני ידענו שהיחיד שבאמת תומך זה מרדכי מהשכונה, שמחזיק את היומיום כמו גיבור שקט ואוהב.
*****
כ”ח בניסן, יום הולדתי. אמא הציעה שאקח חופש אני בחרתי לעבוד. הלכתי ברגל, למרות הקור, והרהרתי: בימים האלו, ראש שלי ריק מדאגות, שקט, קליל. פתאום, שלג דק מהשמיים, כמו שרציתי מאז ילדות. חייכתי, נכנסתי לאוטובוס ולתדהמתי ראיתי שלבן במתנה! הנהגים קישטו, משה העניק לי מתנה מיקרופון חדש וקופסת שוקולדים, הקדשה: ‘למלכה הכי מיוחדת!’
במרכז העיר, האוטובוס התמלא, ופתאום, מעל ראשיי עוזי! עמד, עטוף נרתיק סקסופון. שכח לשלם, ואני, מבלי לחשוב, צעקתי למיקרופון: “תעבירו תשלום קדימה, הכל מצולם!”, ביתר התלהבות מבדרך כלל.
קפצתי ממקומי, הלכתי לכיוון הדלת האחורית, הלב דופק. ועוזי? שלף סקסופון, ולתוך האוטובוס חדרה המנגינה: “והגשם יורד, והגשם יורד…”
בערב, חזרתי הביתה, רשמתי לעצמי:
את האושר מוצאים כשמורידים את הכתר, ונותנים לחיים להוביל גם אם זה מביא אותך לכיסא של כרטיסנית. העיקר לאהוב, לחלום, ולפעמים פשוט להיסחף אחרי מנגינה של לב שמבין מה חשוב באמת.
