מלכודת הקנאה
כשהייתי נערה בת תשע-עשרה, זכור לי ערב אחד בתל אביב, בעודי שרועה על מיטתי בחדר הילדות שלנו ברמת גן, גוללת חסרת מחשבה עדויות אינסטגרם. ורד, אחותי הבכורה, נכנסה אל החדר בידיים מלאות בספרים ובבגדים, והיא אפילו לא הספיקה לדרוך בכניסה כשקראתי מבלי להרים עיניים:
ורד, אני חייבת פלאפון חדש.
הטון שלי היה ענייני, כאילו ביקשתי כוס תה. ורד רק נעצה בי מבט קצר והמשיכה לקפל בגדים, עסוקה כהרגלה בהכנות לקראת המעבר שלה לדירתה החדשה עם בן זוגה.
תשאלי את אמא, ענתה בשלווה.
גיחכתי, מסיטה סוף-סוף את המבט מהמסך. עצבנות מציצה בעיניי.
היא לא תיתן לי שקל, זרקתי. לטענתה אני מפונקת מידי.
ורד הניחה את הבגד האחרון בתיק ויישרה גבה, מבטה עייף אך בטוח.
אולי היא צודקת אמרה, אם בא לך משהו, תמצאי עבודה ותשלמי בעצמך. אני לא אשאר כאן לנצח.
מילותיה פילחו אותי. הזדקפתי, פני בוערים מתסכול.
רק בת תשע-עשרה אני, סטודנטית! התרעמתי. למה שאעבוד בנוסף ללימודים?! תמיד עזרו לי בבית, זה הגיוני!
ורד רק נאנחה, בוחרת לא להתווכח. לפני שעזבה, הזכירה בקור רוח:
אני מתחתנת עוד חודש, יש המון הוצאות. את אמורה לשמוח בשבילי. יש לי חיים משל עצמי.
היא תפסה את התיק ויצאה, דלת החדר נטרקת אחריה ומשאירה אותי לבדיי. באותו רגע הבנתי ורד עסוקה בחייה שלה, והיא לא תציל אותי כל פעם מחדש.
הבטתי בפלאפון הישן שאחזתי. תחילה פני התרככו, ואז חזר הסנטר להיות מורם בגאווה. לחשתי לעצמי:
עוד נראה מי תצטרך את מי
חייכתי לעצמי בסיפוק, נשענת אחורה ומביטה בתקרה. כבר התחלתי לשזור בראשי תוכניות כיצד אחזיר את ורד אל חיי, איך אגרום לה להישאר לצידי, לא משנה מה זה ידרוש.
בתור ילדה, הייתי מרכז המשפחה. אבא ואמא חיכו לי חמש שנים, וכשהגעתי קראו לי “שמחת הבית” והרעיפו אהבה, מתנות ותשומת לב. כל מה שרציתי, קיבלתי מיד. והרגל הילדותי הזה, להיות תמיד במרכז, הפך כחלק ממני.
ורד, שאהבה אותי תמיד מאוד, התרגלה להיות המגוננת, זאת שעושה עבורי שיעורי בית, מסבירה חומר לקראתה בחינות ואפילו עזרה לי להתקבל לאוניברסיטת תל אביב. אצלה זה היה ביטוי לאחות דואגת; בשבילי זאת הייתה הנורמה שכל העולם חייב לדאוג לי.
הכסף זרם בלי מאמץ. אמא הייתה מעבירה בכל חודש 700 שקלים לחשבון שלי. ואם הייתי צריכה יותר, ורד הייתה שולפת מארנק החסכונות שלה. תמיד. עד שנכנס לחייה בחור בשם גדי.
גדי היה כל מה שורד חלמה עליו מצחיק, חכם, בעל עקרונות איתנים, שהיה שם בשבילה באמת. מבחינת ורד, סוף-סוף הגיעה אל המקום של ביטחון ושלמות.
אבל לגדי הייתה תכונה אחת שלא הרשימה אותי קנאות. אמנם הוא לא יצר סצנות דרמטיות, אבל תמיד הרגשתי איך העיניים שלו בוחנות, איך הקול שלו נעשה נוקשה כשורד סיפרה מי התקשרה אליה, איפה הייתה. ורד ניסתה לא לראות, האמינה שזה יחלוף, שזאת פשוט דרך ביטוי של אהבתו החזקה.
ההכנות לחתונה מילאו את הבית. הזמנות, שמלות, דיונים אין קץ על תפריטים, תקציבים. ורד צללה אל השמחה, ולא הבחינה במתחים מתחת לפני השטח.
**********************
עבר לילה, ולבסוף אזרתי אומץ והתקשרתי אל גדי. ידו שלחה להביא לי כל כך הרבה תמיד ידעתי להשיג את שלי.
היי גדי, אמרתי בעליצות מזויפת. זאת תמר. וואי, התגעגעתי לורד, לא נפגשנו כבר שבוע.
השתררה שתיקה מופתעת. אחריה גדי ענה, מוטרד:
מה? חשבתי שהיא איתך. היא בטח לא ישנה בבית בערבים האחרונים, תמיד אמרה לי שהיא מגיעה אלייך.
עצמתי עיניים בתענוג. נכנסתי לו לראש.
באמת שלא חזרתי ואמרתי. זה מוזר, לא יודעת מה קורה. אני אחזור אליך, טוב? ביי.
ניתקתי. אנרגיה של משחק מסוכן מילאה אותי.
יכולתי לראות בעיני רוחי את גדי זועף, שואל את עצמו איפה ורד מסתובבת. כבר דימיתי כיצד הוא זורק אותה מהבית, והיא תדרים אליי, בוכה, פגועה, מבקשת חיבוק. ואז, כשארגיע אותה, אעזור, אשביץ בחמלה אגבה גם בקשה קטנה. פלאפון חדש. בטח שהיא תסכים, היא תרגיש חייבת לי.
נשענתי לאחור, כתבתי לעצמי בציניות: “החיים בשליטה שלי”.
*********************
ורד שבה באותו יום בערב, שמחה ומלאת תוכניות. בדרך מצחיקה קנתה לגדי מאפים מהמאפייה האהובה עליו. פתחה את הדלת וגילתה המזוודות שלה ארוזות בפינת הסלון, וגדי מחכה פנים חמור סבר.
מה זה? שאלה בתום.
את יוצאת מהבית, גדי קבע, בועט במזוודה. לא סובל שקרניות.
למה? מה עשיתי? ורד לא קלטה.
לא היית אצל אחותך. היא התקשרה אליי ושאלה מתי תבואי אמרת לי כל ערב שאת איתה! אז איפה היית?
האדמה נשמטה מוורד. היא ניסתה להסביר, עוד קיוותה שזהו בלבול. אבל גדי לא שעה לה, ולא נתן לה זמן לנשום.
בלי להכביר מילים, גדי הדף אותה להחוצה. תלש את המפתחות מבין אצבעותיה, ואז דלת נסגרה מאחוריה בכוח.
עמדה שם, ליד המזוודות, דמעות נוזלות ללא הפסקה. שנה של זוגיות, חלומות, רגעים של יחד הכל נגמר באבחת כעס, בלי שהצליחה להוציא מילה. הייתה דממת אלחוט. חשה לחץ בחזה, כאילו הניחו שק אבן על לבה.
הוציאה את הטלפון והתקשרה אליי.
דיברת עם גדי? שאלה מיד.
מה פתאום? אמרתי בקולה לא קשור, מתקשה להסתיר שמחה לאיד. הסתדרתם? אם תצטרכי עזרה, אני פה תמיד!
ורד קלטה באחת אני באמת עשיתי לה את זה. היא ניתקה בלא מילה נוספת. משהו בפניה הבהיר לה: הגיע הזמן להפסיק לשאת אותי. היא גררה את המזוודות מהמדרגות, לא מביטה לאחור.
אותו לילה ישנה ורד במלון. דירת השותפות בה אני גרתי לא עניינה אותה יותר.
*******************
בבוקר למחרת הופיעה ורד במשרדי ההייטק ברחוב יגאל אלון. הכל ידעו שיש לה ימים רעים אבל באותו יום התאפרה במאמץ, חייכה לכל מי שעבר.
צעדים בוטחים הביאה למשרדו של המנכ”ל, ד”ר ארז לוריא. הוא תמיד העריך את חריצותה, את הדרך שבה כל לקוח הרגיש יחיד בעולם.
ורד, הכול בסדר? הוא שאל, מודאג.
ד”ר לוריא, אני רוצה להגיש התפטרות.
תחכי, קטע אותה, אני רואה שחולף עלייך משהו רציני, אל תקני פזיזות. תראי במשרד בירושלים נפתחה משרה ניהול. שכר גבוה יותר, הדירה הראשונה על חשבוננו, ותהיי רחוקה מכל מה שמכביד עליך כאן.
ורד נדהמה. ירושלים? התחלה מחדש? אולי זה מה שהיא צריכה.
תודה, אמרה, ואז אספה אומץ נוסף. אגב אני בהריון.
השתררה שתיקה קלה. ארז חייך מזל טוב! את מביאה חיים חדשים, לא עוצרים על זה קריירה טובה. מקומך ישמר לך.
ורד נאנחה בשקט שליו. מישהו עדיין מאמין בה, רוצה בטובתה.
אני מסכימה.
בלילה, ישבה במלון, מול אתר אל־על. בלחיצה רגשנית רכשה כרטיס אחד רק הלוך, לירושלים. לא היה טעם לספר לגדי על ההריון. הוא כבר לא חלק מחייה.
בחוץ ירד הלילה. בפנים התפשטה תחושת שחרור התחלה חדשה באמת.
***********************
שלוש שנים עברו מאז. גדי היה בטוח שוורד תחזור מוכה, מבקשת מחילה. אבל היא פשוט נעלמה לא טלפנה ולא כתבה. לבסוף שמע דרך חבר ורד בונה קריירה חדשה בבירה.
אני, תמר, ניסיתי לחזור אליו שוב ושוב. ניסיתי לקחת עוד הלוואות בשמה, ביקשתי עוד דברים, אבל גדי רק הביט בי בעייפות. סוף-סוף הבין שאני רק מנסה לנצל, שאני לא באמת דואגת. ואז אמר:
הגיע הזמן שתלמדי להסתדר לבד.
טרק לי את הדלת בפנים.
גדי עצמו נסע יום אחד לירושלים בענייני עבודה. לאחר יום עמוס החליט לטייל ברחוב המלך דוד. עץ התות הפיץ ניחוח מתוק, הרוח הרעידה את ברושי הרחוב, והסתיו צבע הכל בצהוב־זהב.
ולפתע ראה אותם אישה, גבר, וילדה קטנה בת שנתיים. האם שיחקה בשלכת, האב הרים את הילדה, והיא צחקה בשמחת חיים מתגלגלת.
האם הרכינה לילדה, סידרה את כובעה. היה זו ורד.
לבו של גדי הצטמק. לא כמיהה אלא ירידת מסך עצובה. הוא שתק, הביט בהם חולפים בשביל וידע: ורד לא צריכה אותו יותר. יש לה חיים בשלה, היא מצאה אושר אמיתי, שקט, ביטחון.
יכול היה לגשת, לבקש סליחה. אבל הפעם, לשם שינוי, בחר שלא להפריע למי שמצאה לה סוף-סוף את עצמה. ורד הלכה הלאה, ואני הלכתי לאיבוד, כל אחת בדרכה.
הבטתי מרחוק בורד ובבתה, בחיוך החדש על פניה. כעת ברור האושר שלה אינו תלוי בי.
ואולי, זה כל הלקח שצריך לקחת.
