המקרה הזה קורה עכשיו, ב-2024. אני לומד בישיבת בני חיל בירושלים, ובמהלך יום לימודים רגיל מזעיקים אותי פתאום מהמבחן אל לשכת ראש הישיבה. נכנסתי ללשכה ומולי יושבת אישה שנראית מאוד מדוכאת, דמעות זולגות על פניה והיא מוחה אותן כל כמה שניות בטישו.
ראש הישיבה שלנו הוא הרב איתן ארזי, אדם שפעם שירת כלוחם בצה”ל ועבר מלחמות לא קלות. תמיד היה איש מסודר, קפדן אבל הוגן, כולנו קצת יראים ממנו ומכבדים אותו מאוד. כעת, ראיתי אותו לראשונה במבט אחר קצת מובס, עייף מאוד. הוא פונה אליי בקול כבד:
“בן, אני פונה אליך לא כתלמיד אלא כחבר. אני צריך את עזרתך.”
“אני מוכן,” עניתי בלי לחשוב פעמיים, “מה עליי לעשות?”
“האחיין שלי לא מרגיש טוב,” הוא ממשיך בקול שקט, “שנה שעברה סיים את הישיבה כאן, אתה בטח מכיר אותו. התקבל ללימודי רפואה באוניברסיטה העברית, ומאז – קרה לו אסון. התקף פתאומי באמצע שיעור, אשפוז ואז עוד התקף, ועוד אחד… אף אחד לא יודע מה קורה איתו. נשארה לנו תקווה אחת: הסבא שלך, ד״ר אלדד ברעם, מהטובים ביותר בארץ בנושאי מוח ונפש. אולי תוכל לשכנע אותו לבדוק אותו?”
לא שאלתי שאלות נוספות. מיד התקשרו לסבא, ותוך רבע שעה כבר נסענו במאזדה הישנה של הרב לדירה שלו בגבעתיים. למזלנו, היה לסבא יום חופש ראשון אחרי הרבה זמן, והגענו אליו ממש ברגע האחרון לפני שיצא למושב.
ה”אורח” נסע איתנו. למרות שהכרתי אותו, לא זיהיתי אותו בכלל מבט ריק, עיניים כבויות, היה בו משהו ממש מלחיץ. מהר מאוד הגענו. עלינו לדירתו של סבא, והוא קיבל אותנו בחום, הקשיב לסיפור של האישה הדומעת.
לפני שבעה חודשים, בנה החל את לימודיו ברפואה. פתאום, התקף מוזר באמצע שיעור, אשפוז בבית החולים הדסה, בדיקות מכף רגל ועד ראש כלום. שוב התקף, ועוד אחד… הרופאים לא ידעו מה לעשות. נותרה תקווה אחרונה סבא שלי, שכבר שנים נחשב למומחה הכי טוב בארץ לנוירולוגיה ופסיכיאטריה.
ומכאן התחיל הקטע המסקרן. סבא לוקח את הבחור אל חדר העבודה שלו, ואחרי רבע שעה חוזר בלעדיו. “הכל בסדר, אתם יכולים לחזור הביתה,” הוא אומר בנחת לאמא ולרב. “אבל מה עם הבן שלי? הוא צריך טיפול!” שואלת האמא, מודאגת.
“תסעו הביתה, אנחנו נוסעים איתו אליי למושב. בדיוק חסר לי עוזר לחטוב קצת עצים, בחור כל כך חזק לא ייכחד ככה,” עונה הסבא בחצי חיוך. איכשהו הוא שכנע אותנו, ונשאר הוא עם ה”פציינט” הצעיר.
חולף חודש, שוב מזעיק אותי הרב ללשכתו. הפעם האמא כבר קורנת מאושר, ואותו בחור עומד לידה, בריא, חיוני, כאילו לא היה חולה בכלל. הוא לוחץ ידי ומודה לי, אותו עושה גם ראש הישיבה. הבחור שכולם הרימו ידיים מולו נרפא תוך פחות מחודש. הם ראו בזה נס. אילו רק היו יודעים כמה “נסים” סבא שלי עשה כבר במהלך החיים.
אחר כך חקרתי את סבא מה באמת היה שם. מתברר, שלחץ המנטלי המטורף בלימודי הרפואה גרם לקריסת מערכת העצבים המוח פשוט הפסיק לקלוט מידע. סבא זיהה את זה מיד. במקום תרופות, לקח אותו אל המושב בגולן, נתן לו עבודת כפיים קשה בביקוע גזעי עץ, ניתוק מוחלט מלימודים. כל יום קם הבחור ב-8 בבוקר, שפך על עצמו דלי מים קרים, אוכל ויוצא לעבוד בחצר מבקע עצים עד הערב עם הפסקות לארוחות. סבא העייף אותו לחלוטין, וכל ערב היה נופל למיטה ונרדם כמו תינוק. אחרי זמן מה, המוח נח, והתחיל לתפקד אפילו טוב יותר.
במהלך כל החודש, סבא שלי לא נתן לו אפילו כדור אחד רק עבודה קשה, טבע ומנוחה למוח.
זו פשוט אחת מהחוויות הכי מעניינות שהיו לי, וראיה כמה כוח גדול יש לפשטות, עבודה ולקצת אהבת אדם.
